לארי בירד בן 60. עבור רבים, העובדה הזאת היא עדות לזמן שטס לו. עבור רבים אחרים וצעירים יותר, המשמעות היא שבירד שייך להיסטוריה די רחוקה. גדל כבר דור וחצי של חובבי NBA שלא ידע את לארי לג'נד בזמן אמת. שאלת הזכרון ההיסטורי רלוונטית גם לאלה שחוו את ההיסטוריה וגם לאלה שלא: מה הרלוונטיות של לארי בירד ל-NBA כיום? מה המורשת שהוא הותיר אחריו? האם כל מה שנשאר מהשחקן הענק הזה זה שם בדירוגים היסטוריים?
השאלות הללו נכונות לשנות ה-80' בכללותן. בעוד שהתקופה שלפני האייטיז היא סוג של היסטוריה כתובה גם בזמן אמת וגם כיום יש מעט מאוד חומר נגיש, ומשנות ה-90' הכדורסל כבר החל להיראות הרבה יותר דומה למה שהוא היום, שנות ה-80' נמצאות בין לבין. הסגנון שונה לגמרי, הקצב מאוד גבוה, קשת השלוש היא סוג של קישוט, אבל אי אפשר להתעלם מחשיבות העשור הזה, ובעיקר שתי קבוצות העל שצמחו בו, להתפתחות ה-NBA.
זה בולט במיוחד בניסיונות לבצע השוואות לשחקנים עכשוויים. מייקל ג'ורדן הצליח להתעלות מעל לזמן, הוא משמש כמושא השוואה אולטימטיבי דווקא בגלל שלא ניתן להגיע אליו. בירד ומג'יק ג'ונסון, לעומת זאת, זכורים הרבה יותר כיצירי תקופתם. שניהם שחקנים ייחודיים מאוד שאפשר למצוא מאפיינים שמזכירים אותם בשחקנים עכשוויים (לברון ג'יימס, דירק נוביצקי, יאניס אנטטוקומפו), אבל השלמות בה הם התאימו לעשור שלהם ולקבוצות שלהם יוצרת פער בלתי ניתן לגישור בכל ניסיון לבצע השוואות מסוג זה. להשוות את מג'יק ולארי לשחקנים עכשוויים נראה חסר תוחלת כמעט כמו ניסיון להשוות בין שאקיל אוניל לביל ראסל.
עוד בנושא:
עומרי כספי: "המאמן שם דגש על הגנה, אני מנסה להטביע חותם בזה"
ג'ון וול קלע 52 והפסיד, רצף ניצחונות החוץ של סן אנטוניו נמשך
לברון: "לא אפגש עם פיל ג'קסון. הדברים שלו לא השפיעו עליי"
אז מה כן ניתן לומר על לארי בירד בהקשר עכשווי? מה ניתן ללמוד ממנו? התשובה הברורה ביותר היא שבירד הוא ההוכחה לכך שהסופרסטארים הגדולים ביותר יכולים להופיע בכל צורה. הוא לא היה גבוה במיוחד לסמול פורוורד, הוא לא היה אתלט גדול, הוא היה קלע חוץ נהדר אבל לא מסדר הגודל של ריי אלן או סטף קרי. ברשימת שישה-שבעה השחקנים הגדולים בכל הזמנים, הוא היחיד שלא היה לו יתרון פיזי ברור על השחקנים בתקופתו.
מה שכן הייתה לו זו חוכמת משחק יוצאת דופן. כדי לקלוע באופן עקבי 30 נקודות ולהתכתב עם ממוצעי טריפל דאבל מול שומרים אתלטיים ממנו, הוא היה צריך להיות תמיד צעד אחד לפניהם. כשהם הגיבו לתנועה שלו ימינה, הוא כבר התחיל לנוע שמאלה. כשההגנה רק התחילה להתארגן מול חדירה שלו, הוא כבר ידע לאן הוא הולך למסור ומתי. הוא קרא מהלכים כדי להתמקם בריבאונד, כדי לחטוף מסירות, כדי להניע את ההתקפה. כאשר לברון עושה את הדברים האלה, אי אפשר להפריד בין מהירות המחשבה למהירות הביצוע, לשימוש ביכולות האתלטיות יוצאות הדופן שלו. כאשר שחקן עם אתלטיות ממוצעת ומטה עושה את הדברים האלה, קל יותר לזהות את חוכמת המשחק הטהורה.
חוכמת המשחק של לארי לג'נד הייתה חלק ממשהו רחב יותר. אם צריך לבחור תכונה אחת שמאפיינת אותו, זו היכולת לראות את התמונה הגדולה. מרמת המהלך הבודד תוך כדי משחק ועד לרמת המערכת הקבוצתית בכללותה. היכולת הזו הפכה אותו לשחקן שמייצר חידושים. זו אמנם אנקדוטה שברובה לא תלויה בו, אך אולי זה לא מקרה שיש על שמו שני חוקים: אחד הקשור לתנאי ההרשמה לדראפט ואחד, המוכר יותר, קשור ליכולת של קבוצה לחרוג מתקרת השכר כדי להחתים מחדש שחקן שלה. הוא החל למתוח את הגבולות הקיימים עוד לפני שהתחיל לשחק ב-NBA והמשיך לעשות זאת ככוכב על.
בהתאם ליכולת לראות תמונה גדולה יותר מהאחרים, הוא היה הסופרסטאר הראשון שהחל לקחת ברצינות את קשת השלוש. כמו כל בני דורו שגדלו ללא הקשת, זה לא היה טבעי לו, המשבצת האהובה עליו הייתה צעד אחד פנימה. אבל בירד הבין את החשיבות של הנקודה הנוספת ושל הצורך של ההגנה לשים לב אליו גם כשהוא מאוד רחוק מהסל. עד אליו קשת השלוש הייתה בעיקר המקום בו, במקרה הטוב, שחקני משנה מחכים שהכוכב ימסור להם, בירד היה הכוכב הראשון שהחל לזרוק בעצמו שלשות באופן עקבי. כמובן, לא בכמות שמתקרבת למה שאנו רואים כיום, אך מספיק כדי להוביל שינוי שבשנות ה-90' כבר בא לידי ביטוי מוגבר. בירד הוא גם המייסד של מועדון 50/40/90, מה שמגביר מאוד את יוקרתו של המועדון.
ההוכחה הטובה ביותר ליכולת של בירד לראות מעבר למה ששחקנים אחרים רואים היא ההצלחה שלו לאחר קריירת המשחק. הוא היחיד בהיסטוריה שזכה גם ב-MVP, גם בתואר מאמן העונה וגם בתואר מנהל העונה (שני התארים האחרונים באינדיאנה). קריירת האימון שלו הייתה קצרה והוא בוודאי לא ייזכר כמאמן בכיר, אבל עצם היכולת לבצע בצורה טובה את שלושת התפקידים היא תופעה חד פעמית. בעצם, נדיר מאוד למצוא אנשים שמסוגלים לבצע שניים מהדברים.
שחקן, מאמן ומנהל הם שלושה תפקידים שונים מאוד, כל אחד דורש סט כישורים אחר. אם ניקח רשימה של 20-30 השחקנים שנחשבים לטובים בכל הזמנים, פרט לבירד ניתן לציין בעיקר את ההצלחה של ביל ראסל כמאמן ושל ג'רי ווסט כמנהל. עדיף לא להכביר מילים על קריירת הניהול של מייקל ג'ורדן או איזיאה תומאס. גם המעבר מאימון לניהול לא פשוט, לפרטים ניתן לפנות לפיל ג'קסון. הראייה הרחבה של בירד אפשרה לו לפתח כישורים שמתאימים לכל אחד מהתפקידים: הוא יודע לעבוד עם שחקנים ולא מצפה מכולם להיות מוכשרים כמוהו, הוא יודע לחשוב על תהליכים ארוכי טווח אך יודע גם לחיות את הרגע כשצריך.
כמובן, לא היו חסרות ללארי בירד תכונות נוספות. הוא היה שחקן שנהנה מרגעים גדולים, הוא סיפק הצגות פלייאוף ומהלכי קלאץ' (המהלך המוכר ביותר שלו הוא חטיפה), הוא לא נבהל מהקשיחות של החצי השני של האייטיז ואף נחשב לאחד ממומחי הטראש-טוק בליגה, הוא היה מנהיג שקט וטבעי של קבוצת כוכבים והוא היה פשוט שחקן מאוד מוכשר בכל תחום. צריך את החבילה השלמה הזו כדי להיות אחד מחמשת השחקנים הטובים בכל הזמנים, כדי להוביל קבוצה לשלוש אליפויות, כדי לזכות בשלושה תארי MVP, כדי להסתכל לשואו-טיים לייקרס בעיניים ולא למצמץ. אבל אם צריך לשים את האצבע על תכונה אחת שמייצגת את לארי בירד, זו היכולת שלו להיות תמיד צעד אחד לפני כולם, ולא רק על הפרקט. זה מה שמאפשר לו להישאר רלוונטי בליגה גם כשהוא חוגג 60.
