פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        נגד כיוון התנועה: פתיחת העונה הבלתי צפויה של שיקגו בולס

        עם מספרי קריירה של וייד ובאטלר ואימוץ מלא של השיטה של הויברג, שיקגו מוכיחה שאפשר להצליח גם אם הולכים נגד הזרם ולא נכנעים לטרנד השלשות ששולט ב-NBA. אסף רביץ על התהליך הבריא והמפתיע של הקבוצה הכי מאותגרת קליעה בליגה

        שחקני שיקגו בולס דוויין וייד, ג'ימי באטלר (AP)
        בינתיים זה נראה טוב מאוד. וייד ובאטלר (צילום: AP)

        לקראת פתיחת העונה, שיקגו נחשבה לאחת הקבוצות המסקרנות ב-NBA. כיצד יעבוד השילוב בין רייג'ון רונדו, דוויין וייד וג'ימי באטלר? איך שלושת הכוכבים הדומיננטיים יסתדרו עם המאמן חסר הניסיון פרד הויברג והסגנון ההתקפי שלו שמדגיש תנועה וריבוי מסירות? איך החמישייה הראשונה תתגבר על המחסור בקלעי שלשות? רבים, כולל אותי, ציפו לראות את הפרויקט הזה מתרסק מהר. אבל כאשר אנו מתקרבים לנקודת רבע העונה, שלב בו ניתן להבחין בין חריגות מוקדמות למגמות אמיתיות, ניתן כבר להכריז ששיקגו מסתמנת כקבוצה טובה.

        נכון ליום שישי (הכתבה נכתבה לפני המשחק בפילדלפיה), הבולס עומדים על מאזן של תשעה ניצחונות ושישה הפסדים. לא מאזן יוצא דופן, לא כזה שמרחיק אותם מהבטן הרחבה של המזרח, אבל מבט מעמיק יותר נותן סיבה להאמין שמדובר בפתיחת עונה טובה אף יותר מכפי שהמאזן המוקדם מעיד. הפרש הנקודות של שיקגו הוא 5.7 והיא חולקת בנתון הזה את המקום הרביעי בליגה עם אטלנטה. עשרה מתוך חמישה עשר המשחקים של הבולס היו בחוץ, כולל מסע במערב, מסע הקרקס המפורסם של נובמבר, אותו שרדה בהצלחה.

        הקבוצה של הויברג מדורגת כרגע שביעית בליגה ביעילות התקפית. בעידן בו השלשות הפכו למוקד ההתקפה, הקבוצה הכי מאותגרת בתחום בנתה את אחת ההתקפות הטובות בליגה. איך זה קרה? להסבר יש כמה חלקים. הראשון הוא ששיקגו קולעת מבחוץ טוב מהצפוי, דווקא בזכות הכוכבים. בזמן שניקולה מירוטיץ', דאג מקדרמוט ואיזיאה קנן קולעים שלשות באחוזים שנעים בין בינוניים לגרועים, שני קלעי השלשות הטובים בשיקגו כרגע הם באטלר ו-וייד. ג'ימי פוגע מחוץ לקשת שנה כן שנה לא, השנה כן. היו לו עונות של 38 אחוזים, השנה בינתיים הוא השתדרג ל-1.5 שלשות למשחק ב-42.3 אחוזים.

        עוד בנושא:
        הנתונים מראים: גולדן סטייט תהפוך לקבוצת ההתקפה הטובה בהיסטוריה?
        ESPN: סקרמנטו אפשרה לעומרי כספי לחפש קבוצה שתיקח אותו בטרייד

        פרד הויברג, שיקגו בולס (AP)
        לפתע גם הוא נראה מוערך. הויברג (צילום: AP)

        אבל הסיפור הגדול הוא וייד. הפלאש העביר קריירה שלמה בלי לפתח קליעה עקבית מהשלוש, ב-13 עונות בליגה הוא מעולם לא עבר את רף 32 האחוזים. בשנים האחרונות הוא נמנע כמעט לחלוטין מזריקות מהטווח הזה. זה קרה למרות שהוא קטלני מחצי מרחק ולמרות שבעת הצורך בפלייאוף, בעיקר ברגעים חשובים, הוא הוכיח בהזדמנויות רבות שהוא כן מסוגל לקלוע שלשות. המעבר לשיקגו מאותגרת הקליעה שכנע את וייד לחזור לזרוק באופן עקבי משלוש, ולפחות בינתיים נראה שהוא הרבה יותר מוכן לכך מכפי שמישהו ציפה, אולי אפילו הוא עצמו. כבר במשחקי קדם העונה הוא הרבה לזרוק שלשות וקלע באחוזים גבוהים, את העונה הרגילה פתח חזק, התקרר ואז התחמם מחדש, בדרך ל-1.4 שלשות למשחק שהוא קולע ב-38.8 אחוזים.

        השאלה המתבקשת היא האם אחוזי הקליעה האלה של וייד ובאטלר יכולים להימשך. מכיוון ששניהם קולעים גם עונשין באחוזים יוצאי דופן לחלוטין עבורם (באטלר 89 אחוזים, וייד 87.7), האפשרות שאחוזי הקליעה שלהם יתיישרו בהמשך היא הסבירה יותר. אך גם אם זה יקרה, לא בטוח שההשפעה על התקפת הבולס תהיה משמעותית יותר מהפגיעה בתפוקה האישית של השניים, שניתן לשער באותה מידה שתהיה מלווה בעלייה בתפוקה של מומחי השלשות מהספסל. יכולת הקליעה של השניים לא פתרה את בעיית הריווח של החמישייה הראשונה. גם בגלל שהיריבות עדיין מצופפות בקלות מול רונדו, טאג' גיבסון ורובין לופז וגם בגלל שוייד זורק בעיקר בעלייה מכדרור, כשהוא יוזם את המהלך, הוא עדיין לא מהווה איום בקאץ' אנד שוט (זריקה אותה הוא קולע ב-28 אחוזים). בשורה התחתונה, שיקגו עדיין מדורגת 28 בליגה בכמות השלשות שהיא זורקת למשחק.

        לחמישייה הראשונה של שיקגו יש מאפיינים שמאפשרים להתקפה שלה לתפקד ביעילות גבוהה מהצפוי גם ללא קשר לקליעה מבחוץ. הנתון הבולט ביותר הוא ריבאונד ההתקפה. הקבוצה של הויברג מובילה את הליגה בפער משמעותי כשהיא אוספת 14 מההחטאות שלה כל משחק, המהוות 30.7 אחוזים מסך הריבאונדים מתחת לסל שלה. כאשר מבודדים את מספרי החמישייה הראשונה, מדובר כבר ב-36.8 אחוזים יוצאי דופן.

        דוויין וייד, שיקגו בולס (AP)
        ממציא את עצמו מחדש לעת זקנה. וייד (צילום: AP)

        רובין לופז וטאג' גיבסון הם מומחי ריבאונד התקפה, בעיקר לופז שהתפתח עם השנים לאחד הטובים בליגה בתחום. יש לו את החוש לדעת היכן הכדור ינחת, מה שמסדר לו לא מעט נקודות קלות, נדמה שהוא מסוגל להגיע כמעט לכל החטאה של הבולס. גם שחקני החוץ הם ריבאונדרים טובים: וייד ובאטלר יודעים להתגנב לריבאונד התקפה קרוב לסל, רונדו מתמחה בהשתלטות על זריקות שנופלות רחוק מהסל. הויברג נותן לשחקנים שלו חופש לשעוט לריבאונד התקפה, השחקנים מספיק ממושמעים כדי שמספיק מהם יירדו להגנה כל פעם.

        מהנכתב עד כה ניתן היה להסיק ששיקגו היא גרסא של OKC של השנה האחרונה: קבוצה של כוכבים שיוצרים לעצמם מצבי זריקה וריבאונד התקפה. זה לא נכון, כי ההתקפה של הויברג הרבה יותר חכמה וזורמת מכל מה שהת'אנדר עשו בשנים האחרונות. הויברג הצליח לשכנע את הכוכבים להאמין במערכת ההתקפית שלו, והם מתחילים את רוב ההתקפות עם סטים מסודרים של תנועה ומסירות.

        בדרך כלל סגנון התקפי כזה נועד לפנות קלעי חוץ לזריקות נוחות, אבל אצל שיקגו המטרה של משחק ההתקפה מעט שונה: ליצור עבור שלושת שחקני החוץ מצבים נוחים להתחיל מהם. הזריקות בסופו של דבר לא מגיעות מתוך השטף ההתקפי, אלא בדרך כלל ממהלך אישי או פיק נ' רול של רונדו, וייד או באטלר שזורקים או מוסרים, אך החלק הראשון של ההתקפה מאפשר להם להתחיל מהלכים מזוויות נוחות וכשההגנה פחות מאורגנת. כך השלושה מביאים לידי ביטוי את הכישרון והיצירתיות שלהם. כך, בעצם, שיקגו מתגברת על בעיית הריווח.

        מעבר לכך, מדובר פשוט בקבוצה חכמה. שיקגו יודעת לנצל מיס-מאצ'ים וקשיים בהגנה היריבה. רוב הקבוצות לא מעלות בחמישייה שני שחקני כנף עם יכולות הגנתיות גבוהות, לכן בדרך כלל אחד מבין וייד ובאטלר מוצא את עצמו מול שומר שלא מסוגל להתמודד מולו. שיקגו יודעת לזהות את זה מהר ולנצל את היתרון. שיקגו גם יודעת להשתמש במשחק הפוסט של כל שחקני החמישייה פרט לרונדו כדי לנצל יתרונות מקומיים. אלו דרכים בהן הבולס מגיעים למצבי זריקה טובים בתוך הצפיפות.

        רייג'ון רונדו, שיקגו בולס (AP)
        מסתבר שאפשר להסתדר גם בלי ריווח בהתקפה. רונדו (צילום: AP)

        בזמן שההתקפה היא החלק המסקרן, גם ההגנה של הבולס מראה לא מעט סימנים חיוביים. כרגע שיקגו מדורגת במקום ה-13 ביעילות הגנתית, אך התחושה היא שהפוטנציאל גדול יותר. השחקנים של הויברג שומרים עם קשיחות ומחויבות נדירים, בטח בעונה הרגילה. באטלר הוא שחקן ההגנה הטוב ביותר בקבוצה, הוא מסוגל להתמודד פיזית עם כל שחקן כנף ועובר חסימות כאילו הן לא קיימות, אבל השחקנים החשובים ביותר עבור ההגנה הם צמד הגבוהים שמשלימים אחד את השני. גיבסון הוא אחד השחקנים הכי פחות מוערכים בליגה, הוא פאוור פורוורד הגנתי די מושלם שמתמודד בהצלחה עם שחקנים מכל הסוגים ומדייק באופן קבוע בקבלת ההחלטות. בעוד שגיבסון מרבה לצאת חזק ולבצע חילופים אוטומטיים, לופז מתפקד כסנטר שמחכה בצבע. רובין הוא סנטר נייד לגודלו (בטח בהשוואה לאחיו ברוק), מה שמאפשר לו לכסות שטחים מספיק מהר כדי להקשות על 11.5 זריקות במשחק, יותר מכל שחקן בליגה.

        השילוב בין קשיחות, מחויבות וחוכמה מחלחל גם אל שחקני הספסל הפחות מוכשרים בצד ההגנתי. ניקולה מירוטיץ' נראה העונה הרבה פחות מפוזר בהגנה, הוא מתחיל ללמוד להשתמש בגודל ובזריזות שלו כדי להקשות על השחקנים שמולו להגיע למצבי זריקה. גם איזיאה קנן, הגארד המחליף הבכיר כרגע, שומר בנחישות לא רגילה עבורו. החוליה החלשה בצד הזה, באופן בולט מאוד, היא רונדו. הרכז הייחודי לא מזכיר את השחקן הגדול שהיה לפני מספר שנים בשני הצדדים. בהגנה הוא נוטה לפספס רוטציות, לבלבל את השחקנים שלידו ולאבד ריכוז ברגעים הכי לא נכונים.

        זה לא מקרי ששחקני הספסל הוזכרו רק בפסקה האחרונה. בזמן שהחמישייה הראשונה הולכת ומתגבשת לאחת הטובות בליגה, הספסל של הויברג הוא עדיין תעלומה. מייקל קרטר וויליאמס פצוע ועוד נבחן את ההשתלבות שלו, גם מקדרמוט החמיץ מספר משחקים לאחרונה. מירוטיץ' הוא כרגע המחליף המוביל אך כשהקליעה שלו לא נכנסת בהתקפה הוא לא מספיק יעיל, הגארדים והסנטרים הצעירים נראים מאוד בוסריים פרט להבלחות חד פעמיות. יש להויברג עוד זמן רב כדי להבין מי ארבעת המחליפים שהוא יוכל לסמוך עליהם בזמן אמת במשחקי פלייאוף. כי עכשיו, הרבה יותר מאשר לפני חודש, נראה שזה הכיוון של שיקגו העונה.

        שחקן שיקגו בולס טאג' גיבסון (AP)
        ממשיך להיות אחד השחקנים הכי אנדרייטד בליגה. טאג' גיבסון (צילום: AP)