בווידאו: ניימאר ופיליפה קוטיניו, סיפור אהבה
מספיק לאוהד ליברפול רק לקרוא חצי דיווח על זה שברצלונה רוצה את קוטיניו כדי לקבל עצבים ורעד בכל הגוף. "מה אתם אומרים?", הוא ממלמל לעצמו בציניות, "אתם רוצים את קוטיניו? את פיליפה שלנו? אולי תקנו גם את הקופ, מנוולים שכמותכם?". הנטייה הראשונית היא להתעלם, להדחיק, לבטל, אבל בראש ישר עולים הזיכרונות מלואיס סוארס, איך נדמה היה שהוא סקאוזר בכל נשמתו, איך הוא בכה על הדשא אחרי אובדן האליפות כאילו הוא גדל בעיר כל חייו וחלום ילדותו התנפץ, אבל אז נשבר, התפתה לכסף הגדול ולחלום הגדול ולאובססיה של העולם הלטיני לספרד וברצלונה, ובשיא הטבעיות עבר לבארסה ונהיה חלק מהמכונה המשומנת שלה, וליברפול נראית זיכרון רחוק. לא עוד, לא ניתן לטראומה לחזור.
זה מרתיח, כי כאוהד ליברפול אתה מרגיש חוסר ביטחון במעמד שלה. אתה רוצה ששחקן יגיד לעצמו "למה שבכלל אעזוב, מה כבר יש שם שאין לי פה, כל מקום אחר נראה מעפאן בהשוואה לאנפילד", אבל אתה יודע שהקבוצה כבר לא במעמד שהיה לה בעבר, אין לה איצטדיון של 100 אלף איש, אין לה תקציב בלי נגמר, אין לה שלושה מתוך שבעת הכדורגלנים הטובים בעולם, אין לה מקום קבוע בצ'מפיונס ליג, שלא לומר מקום קבוע בחצי גמר הצ'מפיונס ליג, היא רק תחנה בדרך למעלה, קבוצה ממעמד בינוני שהגדולות יכולות לאכול. ואולי עבורך נראה שללבוש את החולצה של ליברפול זה הדבר המכובד בעולם, פסגת החיים, אבל לכדורגלנים צעירים, עבור בחורים בשנות ה-20 לחייהם שגדלו בעידן אחר, ליברפול זה מיתוס ואגדה, בעוד ברצלונה זה הדבר האמיתי, כאן ועכשיו, ומבחינתם זו הצעה שאי אפשר לסרב לה, פנטזיה שמתגשמת. וזה כואב. לך תסביר לילד בן 24 שהיו חיים לפני מסי.
עוד בנושא:
ניימאר וקוטיניו, סיפור אהבה: הצמד הכי מדובר השבוע בכדורגל העולמי
יורגן קלופ מגיב לאפשרות שקוטיניו יעבור לברצלונה: "המקום שלו הוא כאן"
זה מעצבן, כי אתה יודע שגם אם ליברפול תקבל כסף גדול על קוטיניו, אין לזה משמעות. אין לזה חשיבות. זה לא מעניין. לא רוצים כסף, רוצים את קוטיניו. כסף זה שקר. זה בולשיט. בכסף גדול הביאו לאנפילד גם את סטיוארט דאונינג, אל חאג'י דיוף ואנדי קרול. עם ה-80 מיליון יורו של סוארס הביאו יותר מדי פלופים וכאבי לב. אכזבות, פאדיחות ופספוסים. למי יש זמן עכשיו להימורים, לשחקן שכן ישתלב או לא ישתלב, לעוד באלוטלי מעצבן, שאחר כך יגיד שהוא לא הסתדר עם המאמן ועם מזג האוויר. בכדורגל כסף הוא לא פתרון, לא תחליף, לא משתווה למה שיש לך ביד.
ומה שיש לך ביד כרגע זה שחקן שפורח בקבוצה. זה לא כמו בימים של סוארס או ג'רארד, שהייתה תלות מוגזמת בכוכב הגדול. הפעם יש תחושה שיש פה קבוצה. שיש בסיס. שהוא רק היהלום שבכתר, הדובדבן בקצפת. זו רק תחילת העונה, אבל בינתיים נראה ומרגיש שנבנה פה תלכיד אמיתי. שיש הזדמנות. שההגנה טובה, הקישור לא רע, החלק הקדמי אימתני, המאמן אליל, כולם ממוקדים, כולם מאמינים. המחשבה שהכל יכול להתפרק בן רגע מעיקה ומטרידה, ובעיקר מרגיזה.
כי מה ברצלונה בכלל צריכה אותו? אין לה מספיק שחקנים טובים? היא רוצה לקנות את כולם? והיהירות הזאת, החזירות הזאת, איך הם מסתערים על כל סחורה לוהטת, איך כולם שם יוצאים מנקודת הנחה שהוא ירצה לבוא, איך צ'אבי פתאום אומר שהוא "מתאים ל-DNA של ברצלונה". ולמה הוא "מתאים ל-DNA של ברצלונה"? כי הוא טוב ויצירתי? רק בברצלונה מחפשים כדורגלנים טובים ויצירתיים? כל מי שהוא טוב ויצירתי חייב לעבור לברצלונה, כי זו פסגת הכדורגל? חלאס חברים, אל תתנשאו. להפך, שמרו על צניעות. תסתכלו על ליברפול ותבינו שאימפריות נופלות.
זה מעצבן, כי אתה רוצה להגיד לקוטיניו שיש עוד דברים בכדורגל מחוץ לברצלונה. שיש דברים גדולים יותר, נעלים יותר, מאשר לשחק בקבוצה הזאת (שכבודה במקומה מונח, אבל לפעמים יותר מדי כוכבים באותו מקום כבר עלול להיות מוגזם, עלול להרגיז, ראה גולדן סטייט). שזה נחמד לנצח 0:6 את אלבסטה ואחר כך לאונן אחד עם השני על הפרגון בהתקפה ועל העקבים והתנועה, אבל להוליך את ליברפול לאליפות זה כבר קודש הקודשים. יש קבוצות כאלה (אגב, באנגליה גם ווסטהאם, ארסנל וטוטנהאם נחשבות) שאם את לוקח איתן אליפות אתה עושה מצווה לעולם. זה כל מה שאוהדי ליברפול מבקשים, שתבין את זה, שתרגיש את זה, שתדע את זה. שתגיד לעצמך כל בוקר, מה זה תואר עם ברצלונה על פני חגיגה באנפילד, קודש הקודשים. הרי רק החלום, רק האפשרות שזה יקרה, מצמרר יותר מכל דבר אחר.
