אחרי שבוע ראשון מעט רעוע, גולדן סטייט נכנסה לעניינים. השבועיים האחרונים נראו בדיוק כפי שהיינו מצפים משבועיים של הווריירס להיראות העונה: שישה ניצחונות והפסד אחד, כולם כולל ההפסד בהפרש דו ספרתי, משחקים שמוכרעים בכמה דקות גדולות, שיא שלשות. אפילו ההפסד היה מהסוג הצפוי: ללייקרס, במשחק השני של בק-טו-בק, כשהראשון היה המשחק מול OKC שהיה הכי חשוב לשחקנים של סטיב קר עד כה העונה וגם הכי מרשים שלהם. נפילת מתח מהסוג שהיו גם בעונה שעברה (כולל מול הלייקרס) וככל הנראה יקרו יותר פעמים השנה.
כמעט בלי לשים לב ובלי להתאמץ, ההתקפה של גולדן סטייט כבר חלפה במדד היעילות ההתקפית על פני ההתקפה של העונה שעברה. הווריירס קלעו עד כה 112.9 נקודות ל-100 פוזשנים, כאשר יותר מ-70 אחוזים מהסלים הם מאסיסטים ומדד הקליעה המשוקלל הוא מעל ל-60 אחוזים. כל אלה הם שיפורים מהעונה שעברה וכמובן מספרים שאף קבוצה אחרת לא מתקרבת אליהם.
עוד בנושא:
הארדן ממשיך לתת הצגות, הקליפרס פירקו, סן אנטוניו מחייכת
הקליפרס דומיננטיים מתמיד: "כל הקבוצות צריכות לחשוש מאיתנו"
כספי: "לא זוכר מתי הייתי במעמד כזה. ברור שייגר לא משתגע עליי"
מי שמעיד באופן הטוב ביותר על איכות ההתקפה הוא המצטרף החדש קווין דוראנט, שהשתלב בתוכה בקלות. בעשרת המשחקים הראשונים שלו בגולדן סטייט KD קלע ב-56.2 אחוזים מהשדה, אחוז יוצא דופן אליו לא התקרב ב-OKC. הוא הגדיל את אחוז הסלים שהוא קולע מאסיסטים מ-55 ל-64, הוא מגיע יותר לטבעת וקולע באחוזים מעולים (81.8 אחוזים ב-restricted area), הוא הקטין ביותר מחצי את כמות הזריקות לאחר שהחזיק בכדור יותר מ-6 שניות. דוראנט הבין שבגולדן סטייט הוא לא צריך לקחת זריקות קשות אלא אם כן הוא מרגיש חם. הוא הבין גם שהיתרון הכי גדול שלו בסגל של הווריירס הוא יכולת החדירה, הוא מנצל את הנעת הכדור והריווח כדי למצוא נתיבים לטבעת לא פחות מאשר לזריקות נוחות מבחוץ.
ההגנה, לעומת זאת, חלשה משמעותית מהעונה שעברה וכרגע היא ממוצעת ביחס לליגה כשהיא סופגת 104.9 נקודות ל-100 פוזשנים. האם מדובר בעיקר בחוסר ריכוז וחוסר מאמץ יחסי או שההגנה של גולדן סטייט אכן נחלשה משמעותית ביחס לעונה שעברה? זו, כנראה, תהיה שאלת המפתח של העונה הנוכחית. כרגע קשה מאוד לענות עליה, יש עדויות לכאן ולכאן.
הבשורה ההגנתית החשובה ביותר היא שמדי פעם, כשמתחשק לה, גולדן סטייט יודעת להיות מפחידה גם בצד הזה. את המשחק מול OKC היא חיסלה ב-14 וחצי דקות (סוף הרבע הראשון וכל השני) בהן ספגה 12 נקודות. קווין דוראנט, שהיה בזון התקפי בדקות האלה מול האקסית, היה גם כוכב ההגנה. הוא נע בתזזיתיות לאורך ורוחב הפרקט, הופיע לשמירות כפולות משום מקום, הזיז כדורים, כפה איבודים וחסם את ראסל ווסטברוק. זו הייתה תזכורת חשובה לשדרוג ההגנתי שהוא יכול ליצור להרכבים הנמוכים של סטיב קר, ההרכבים שבסופו של דבר צריך להתגבר עליהם כדי להתגבר על הווריירס.
הבשורה הטובה השנייה מגיעה מכיוונו של דייויד ווסט. לאחר שהתקשה במשחקים הראשונים, הוא התאפס על תפקידו כסנטר המחליף במהירות מפתיעה. ווסט הבין שגולדן סטייט זקוקה ממנו לשני סטרצ'ים של כחמש דקות במשחק, לא יותר, והוא מרשה לעצמו להוציא את כל האנרגיה שלו בדקות הללו. הוא מביא לידי ביטוי את הקשיחות שלו בהגנה, שם גוף גם מול חודרים וגם בריבאונד ודואג שלא יהיו סלים קלים בסביבתו. מבין שלוש החמישיות שסטיב קר נותן להן דקות קבועות, החמישייה שפותחת את הרבע השני והרביעי, עם ווסט לצד דוראנט, קליי תומפסון, שון ליבינגסטון ואנדרה איגודלה, היא בקלות החמישייה ההגנתית הטובה ביותר כשהיא סופגת 91.7 נקודות ל-100 פוזשנים. החמישייה הזו יוצרת הרבה מאוד צרות למחליפים של היריבות בשני הצדדים.
הבשורה ההגנתית הרעה היא שהחמישייה ההגנתית החלשה ביותר היא החמישייה הראשונה, שסופגת 108 נקודות ל-100 פוזשנים (וקולעת כמות זהה). זו עדיין החמישייה הנפוצה ביותר של גולדן סטייט, ומשהו בה לא ממש עובד מבחינה הגנתית. קל להפיל את התיק על הסנטר זאזה פאצ'וליה, שבמשחקים האחרונים מקבל פחות דקות, אך הסיפור מורכב יותר. עם פאצ'וליה במקום אנדרו בוגוט, קל לראות מה היה אחד התפקידים החשובים ביותר של האוסטרלי בעונות הקודמות: הוא הרשה לאחרים לזייף מדי פעם בהגנה, יכולת החיפוי שלו תיקנה הרבה מאוד טעויות. פאצ'וליה הרבה פחות אפקטיבי בחיפוי, ומעבר לקשיים שלו זה חושף את הנונשלנטיות בה גולדן סטייט פותחת משחקים ומחציות שניות. פעמים רבות נדמה שהם מחכים להרכבים הנמוכים כדי להיטען באנרגיות ולהתחיל להתאמץ באמת.
התקפית, חשוב להבהיר, פאצ'וליה דווקא משתלב יפה, גם אם זה לא בא לידי ביטוי במספרים האישיים. הוא נכנס לנעליים של בוגוט בשתי התכונות ההתקפיות החשובות ביותר שלו: יכולת המסירה ויכולת החסימה. הסנטר הגיאורגי מתחיל להסתמן כאמן חסימות רחוק מהכדור לא פחות מבוגוט. הוא לומד כל אחד משחקני ההתקפה ומבין איזו חסימה לספק עבורו.
יפה במיוחד הדינמיקה המתפתחת שלו עם סטף קרי. פאצ'וליה קלט את ה-MVP, הוא הבין שלעומת רוב קלעי החוץ, קרי מתעלם לחלוטין מהתרחשות פריפריאלית, לא מפריע לו שיש לו שחקן על הגב או לצידו, הוא רק צריך לראות את הסל וחצי שנייה לעלות לקליעה. אז כאשר פאצ'וליה חוסם לו הוא לא מנסה להדביק את השומר לחסימה, אלא רק לעכב אותו קצת, לפעמים הוא חוסם עם הפנים לסל כך שהשומר צריך לעקוף את כל רוחב הגוף שלו. הכיף הגדול ביותר במשחקים של גולדן סטייט הוא לשים לב להתרחשויות רחוק מהכדור, לאופן בו השחקנים של קר נעים, מגיבים ומפתיעים בדברים הקטנים שמאפשרים להתקפה לזרום גם מול הגנות שמוכנות אליה. פאצ'וליה השתלב במהירות בחלקים האלה, גם כחוסם וגם כמוסר שמזהה אותם.
אבל זה לא יעזור לו אם יתברר שהחמישייה הראשונה שהוא חלק ממנה לא מצליחה להתמודד הגנתית עם יריבות ראויות. מאזן הנקודות המאוזן של החמישייה הזו אינו מצביע על בינוניות קבועה אלא על פערים, היא יצרה בריחות ויריבות יצרו בריחות מולה, היו לה גם דקות הגנתיות טובות מאוד. הבעיה של החמישייה הראשונה היא לא במה שהיא מסוגלת, אלא בקיומן של דקות ארוכות של רפיון.
קר כבר החל לדבר בביקורתיות על הדקות האלה, מתוך הבנה שמה שלא מנקים בעונה הרגילה יהיה קשה יותר לנקות תוך כדי הפלייאוף. הוא לא רוצה שלחמישייה הראשונה שלו תיווצר דינמיקה שלילית. אבל יהיה לו קשה להיפטר לחלוטין מדקות של נפילת מתח במהלך העונה, עושה רושם שזה חלק מה-DNA של הקבוצה שלו, לכן יהיה מעניין לבחון האם קר מחפש פתרונות מקצועיים למחסור בחיפוי של פאצ'וליה ביחס לבוגוט ובאופן כללי למחסור בסנטר עם נוכחות בצבע ברוטציה שלו (בשנה שעברה פרט לבוגוט היה גם פסטוס אזילי). אולי הוא ישלח את שאר השחקנים, בעיקר דוראנט ודריימונד גרין בעלי יכולת החסימה, קרוב יותר לצבע. בכל מקרה, המשחק הקרוב בטורונטו, מול דמאר דרוזן הלוהט, הוא אחד המבחנים ההגנתיים המאתגרים יותר במהלך העונה.