פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        רק תנסו אותם: המספרים החריגים של הסקוררים הגדולים ב-NBA

        הטרנדים החדשים ב-NBA מאפשרים לסופרסטארים יותר ויותר מרחב פעולה, והתוצאה קטלנית: לא פחות מחמישה שחקנים קולעים 30 נקודות ומעלה למשחק. אסף רביץ על הכוכבים שמחזירים את הליגה לימי ג'ורדן ומלמדים את המאמנים המודרניים לקח

        רק תנסו אותם: המספרים החריגים של הסקוררים הגדולים ב-NBA

        פתיחת העונה הרגילה ב-NBA מתאפיינת בהרבה נתונים יוצאי דופן. הקצב נוטה להיות מהיר מהרגיל, יותר איבודים מובילים ליותר נקודות במתפרצות, חלק גדול מההגנות עדיין לא מתואמות. וגם בלי קשר לכך, מדגמים קטנים נוטים להכיל חריגות סטטיסטיות שיתיישרו בהמשך. לכן, כאשר מתבוננים בטבלת הקלעים המובילים ורואים שנכון ליום שישי (כפי שיהיו כל הנתונים בכתבה), שבועיים וחצי לאחר פתיחת העונה, חמישה שחקנים קולעים 30 נקודות למשחק ומעלה, קל להניח שמדובר בחריגה סטטיסטית לא יוצאת דופן. זה בטח קורה הרבה בשלב כל כך מוקדם, לא?

        אז זהו, שלא. בחינת המצב שבועיים וחצי לתוך העונה מגלה שבעשור הנוכחי היה רק שחקן אחד שבשלב הזה ספרת העשרות בטור הנקודות שלו הייתה שלוש: סטף קרי בעונה שעברה. קרי, כזכור, פתח את העונה בטירוף שבהמשך נרגע רק במעט. פרט אליו לא היה אף אחד: לא לברון, לא דוראנט, לא כרמלו, לא אף שחקן שפתח חם והתקרר בהמשך. סקוררים גדולים נוטים להיכנס לעונה בקצב שלהם ולהגיע לשיאם במהלכה, היכולת לקלוע באופן עקבי 30 נקודות למשחק בשבועות הראשונים של העונה לא נכללת במסגרת החריגות הסטטיסטיות הרגילות.

        דירוג ESPN: לברון ג'יימס שוב במקום הראשון, סטפן קרי שני
        דרוזן מזכיר את ג'ורדן, קליי תומפסון חוזר לעצמו, קר נגעל מטראמפ
        דוויין וייד חזר למיאמי, ניצח ולא נרגע מ"הערב הכי מוזר בחיי"

        דמיאן לילארד, פורטלנד בלייזרס (AP)
        בלתי ניתן לעצירה. לילארד (צילום: AP)

        אם משהו שקרה פעם אחת בשש העונות האחרונות קורה חמש פעמים השנה, מדובר במגמה שלא ניתן להתעלם ממנה. פתיחת העונה של דמאר דרוזן, ראסל ווסטברוק, אנתוני דייויס, ג'יימס הארדן ודמיאן לילארד מעידה על משהו. מה גם שהם לא לבד, שישה שחקנים נוספים קולעים מעל ל-25 נקודות למשחק בינתיים, גם זו כמות נדירה ביחס לעונות קודמות. כיצד ניתן להסביר את המגמה?

        חלק מההסבר מקרי יחסית: הצטברו השנה קבוצות בהן סופרסטאר נותר לבדו והקבוצה נבנתה לחלוטין סביבו. העזיבה של דוראנט הפכה את OKC לקבוצה של ווסטברוק, היעדרות שחקני מפתח הפכה את אנתוני דייויס לשחקן שעושה הכל בניו אורלינס, ההיפרדות מדוויט הווארד חיזקה את הדומיננטיות של הארדן ביוסטון, כשלכך ניתן להוסיף את ההגעה של מייק ד'אנטוני שלא חשש להפוך את הארדן לרכז הקבוצה. אך היו בעבר לא מעט קבוצות שנבנו סביב כוכב בודד, והנתונים של הכוכבים השנה חריגים גם ביחס אליהן. מדד השימוש (usage) של ווסטברוק הוא 41.8 אחוזים, נתון שאם ישרוד יהיה הכי גבוה בכל הזמנים. הארדן מחזיק בכדור 9.4 דקות במשחק, נתון שאם ישרוד יהיה גבוה בדקה שלמה מהנתון הגבוה ביותר בשלוש השנים בהן הוא נמדד.

        הצטברות מקרית של סיטואציות לא יכולה להסביר לבדה את מבול הנקודות של הסקוררים הבכירים. הסבר מערכתי יותר, שכבר החל להישמע ברחבי הליגה, קשור לשינויים שעוברים על ה-NBA בשנים האחרונות ועל השפעות הפלייאוף האחרון.

        אך כדי להבין את השינויים והשפעתם, צריך לחזור אחורה.


        ה-NBA, בבסיסה, זו ליגה של סופרסטארים. הקבוצות הבכירות הן אלה שכוללות את השחקנים שהכי קשה לעצור. בשנים המוקדמות שחקנים כמו ביל ראסל ו-ווילט צ'מברליין ניצלו את יתרון הגודל שלהם על כל השאר, עם הזמן התפתחו כוכבים מסוגים שונים שהמטרה המרכזית של הקבוצות שלהם הייתה לשים להם את הכדור ביד בעמדות שהם אוהבים. התופעה הגיעה לשיאה, כמובן, עם מייקל ג'ורדן, שהביא הכי קרוב לשלמות את היכולת ליצור לעצמו מצבי זריקה ולקלוע אותם. בהמשך, שינויי חוקים הקלו על מובילי הכדור להגיע לטבעת והפכו את הפיק נ' רול למהלך הקטלני ביותר בכדורסל, אך במקביל השינויים אפשרו להגנות גמישות רבה יותר. לשומרים אישיים היו פחות כלים להתמודד עם סופרסטארים באחד על אחד, אך למאמנים שלהם היו יותר כלים לעזור להם. המטרה המרכזית שלהם הייתה למנוע מהסופרסטאר לזרוק, להכריח מישהו אחר לנצח אותם.

        המהפכה של השנים האחרונות שינתה את התמונה. הקליעה מבחוץ הפכה לנשק מרכזי, יותר ויותר שחקנים הפכו למומחי שלשות, כאלה שאסור להשאיר חופשיים מחוץ לקשת. התפתח זן חדש של קבוצות גדולות: כאלה שמנצלות בדרכים שונות את הריווח והקליעה מבחוץ. דאלאס שברה סטיגמה ארוכת טווח כשזכתה באליפות ללא שחקן פנים דומיננטי, מיאמי גילתה את כוחה האמיתי בהרכבים נמוכים בהם לברון ודוויין וייד היו מוקפים בשלושה קלעי חוץ, סן אנטוניו וגולדן סטייט בנו מערכות התקפיות מתוחכמות עמוסות בתנועה ללא כדור ושלשות חופשיות. הקבוצות האלה זכו באליפויות תוך שהן מענישות בעקביות עזרת יתר וניסיון להתמקד בנטרול הכוכבים שלהן.

        בפלייאוף האחרון, כל הליגה צפתה בעניין בשיטה ההגנתית שהצליחה להאט את גולדן סטייט האימתנית: שיטת החילופים האוטומטיים. אוקלהומה סיטי ולאחר מכן קליבלנד ביצעו חילוף כמעט בכל חסימה וניסו להפוך את הווריירס לקבוצה שמתבססת על בידודים. למרות שעל הנייר להשאיר את סטף קרי לרקוד מול שחקן פנים נראה מסוכן, השיטה עבדה, ההתקפה הקטלנית נעצרה. גם גולדן סטייט עצמה הרבתה להשתמש בחילופים אוטומטיים כחלק מההגנה המוצלחת שלה.

        שחקני גולדן סטייט ווריירס סטפן קרי, קליי תומפסון, קווין דוראנט (AP)
        נותנים לו לרקוד. קרי (צילום: AP)

        לעונה הנוכחית קבוצות רבות הגיעו עם מטרה להשתמש ביותר חילופים, וברמה כללית יותר פחות לצופף ולעזור באופן שמשאיר קלעי חוץ חופשיים. בעולם החדש של ה-NBA, להכריח את הכוכב של היריבה ליצור לעצמו מצב זריקה עדיף על לאפשר להתקפה היריבה לזרום ולהגיע לזריקות נוחות של שחקנים אחרים. בעולם החדש הזה, עדיף גם ליצור מיס-מאץ' מאשר לאפשר למוביל הכדור את היתרון של הצעד הראשון שיוצרת התמודדות סטנדרטית יותר עם פיק נ' רול. רוב הקבוצות לא משתמשות בחילופים אוטומטיים באופן קבוע, בדרך כלל זו שיטה שנשמרת למאני טיים, אבל יותר קבוצות מחליפות חסימות רחוק מהכדור ופחות קבוצות מביאות עזרה אגרסיבית מול הסקוררים בצד השני.

        את פתיחת העונה יוצאת הדופן של הסקוררים המובילים ניתן לפרש כמסר של הסופרסטארים לשאר הליגה: אם אתם נותנים לנו בידודים והתמודדות מול מיס-מאצ'ים, אין לנו בעיה לקחת ואין לנו בעיה לבצע התקפה אחרי התקפה את אותו המהלך. השחקנים הטובים בעולם מזכירים לעולם החדש למה לאורך השנים מאמנים יריבים עבדו כל כך קשה קודם כל כדי למצוא דרכים לעצור אותם. שחקנים כמו הארדן, ווסטברוק ולילארד חוגגים מול שחקני פנים שמנסים לעצור אותם, מנצלים את הדלילות בצבע ומתנפלים על כל חולשה שהם מזהים. הם מכריחים את העזרה להגיע בסופו של דבר ואז מביאים לידי ביטוי גם את יכולת המסירה שלהם.

        אין סמליות גדולה יותר מכך שהמרוויח הגדול של פתיחת העונה הוא דמאר דרוזן, מהאחרונים שעוד מנסים לשחזר את סגנון המשחק של מייקל ג'ורדן וקובי בריאנט. דרוזן יוצר לעצמו כמעט את כל 34.1 הנקודות שהוא קולע, כמעט כל התקפה בה הוא נתקל בשומר פחות טוב מסתיימת בסל או עבירה. השוטינג גארד של טורונטו לא זורק כמעט שלשות, אך השתלט לחלוטין על איזור חצי המרחק, ממנו הוא זורק 12.1 פעמים למשחק (הכי הרבה בליגה, בפער עצום) וקולע ב-51.8 אחוזים. הוא מדורג שישי בליגה גם בכמות מהלכי הבידודים וגם בכמות מהלכי הפיק נ' רול שהוא מבצע, ובשני המקרים קולע באחוזים גבוהים מאוד. הוא מוביל את הליגה גם בכמות הזריקות בעלייה מכדרור (12.4 למשחק) וגם באחוזי הקליעה של זריקות כאלה (56.3 אחוזים), הוא לוקח גם הכי הרבה זריקות מחצי מרחק ומעלה עם שומר קרוב אליו (9.9 כאלה למשחק) וקולע אותן ב-58 אחוזים יוצאי דופן.

        שחקן טורונטו ראפטורס דמאר דרוזן (רויטרס)
        הכי דומה לג'ורדן וקובי. דרוזן (צילום: AP)

        במקרה של דרוזן, ניתן להניח שכן מדובר בחריגה שתתיישר בהמשך. בעונה שעברה הוא קלע בפחות מ-40 אחוזים זריקות מחצי מרחק, זריקות בעלייה מכדרור וזריקות עם שומר קרוב (יש, כמובן, חפיפה משמעותית בין הזריקות), קשה להאמין שבגיל 27 הוא ביצע פתאום קפיצה של 15 אחוזים. אבל הוא נראה נינוח מאוד עם הכדור באיזורים שנוחים לו, מקבל החלטות מצוינות, מנצל כל שביב טעות של ההגנה, העלייה שלו לקליעה נקייה מאוד וטורונטו רק משתפרת בהבנה כיצד ומתי להפעיל אותו (בעיקר קייל לאורי). בהחלט ייתכן שהמספרים שהוא יתייצב עליהם יהיו קרובים יותר לאלה של פתיחת העונה הנוכחית מאשר לאלה של העונה שעברה.

        האם פתיחת העונה של הכוכבים תגרום ליריבות לשנות את הדרך בה הן שומרות עליהם? לא הייתי מהמר על כך. הרבה מהקבוצות חושבות כבר על הפלייאוף, ויש להן סיבות להניח ששם זה ייראה אחרת. בפלייאוף השופטים שורקים פחות במצבים בהם שחקן ההתקפה יוצר את המגע, בפלייאוף יש זמן ללמוד לעומק את כוכב היריבה ולמצוא דרכים לעצור אותו, בפלייאוף אם שחקן נאלץ לסחוב את הקבוצה שלו לכל אורך המשחק הוא נוטה להגיע מותש למאני טיים. דרוזן עצמו התקשה מאוד בפלייאוף האחרון, גם האחוזים של שאר הכוכבים נוטים לצנוח. אך יש עוד חודשים ארוכים עד לפלייאוף, חודשים בהם נוכל ליהנות מההצגות האישיות של הכוכבים ולבחון כיצד שאר הליגה מנסה להתמודד איתם באקלים המשתנה תמידית של ה-NBA.