ארז אדלשטיין פוטר ממכבי תל אביב

השבוע שהעיר לחיים את מכבי תל אביב: על ההשפעה של פיטורי אדלשטיין

אחרי שנים ארוכות מדי של שיעמום ואפאטיות, פתאום הגיע השבוע הסוער הזה, שלא רק החזיר את מכבי תל אביב לראש הכותרות, אלא גם הצית מחדש את הניצוץ שכבה. פז חסדאי על מתקפה תקשורתית מרגשת

מכבי תל אביב הייתה צריכה את הניצוץ. אדלשטיין והשחקנים (צילום: מור שאולי)

פרשת ארז אדלשטיין החזירה השבוע למכבי תל אביב אלמנט חשוב, שנדמה שאבד לה בשנים האחרונות: עניין ציבורי. אוהדים ותיקים של המועדון הודו שהיה כיף השבוע לחוות שוב את הקבוצה, לסעור איתה, להתעצבן, לכעוס, לשאול, לבדוק, לקרוא פרשנויות, לחפש דיווחים, ובעיקר להרגיש. שוב להזדהות, לגלות אכפתיות. אחרי שנים ארוכות מדי של אפאתיות, כניעה, שקיעה איטית, ובעיקר השלמה עם זה, הגיע השבוע הזה שבו מכבי חזרה להיות הדבר הכי מעניין, ההצגה הכי טובה בעיר. אומנם לפרקים קרקס, אבל כבר אמרו חכמינו, לפעמים עדיף כישלון מפואר.

פרשת אדלשטיין החזירה את האש. כבר הייתה תחושה שמכבי מאבדת את זה, שלאף אחד כבר לא אכפת ממנה, והנה שוב הרוחות סוערות, שוב כל פיפס בכותרות. סיפורים מכל הצדדים, דיווחים מכל הכיוונים, פתאום הכל לוהט, כמו בקבוצה גדולה. סוף סוף פרשה סקסית, רוויית אמוציות, עם שילוב של אלמנטים קלאסיים, כמו רוע, שיגעון ונקמנות. כל רגע בהשתלשלות נשמע מעניין, והראש כבר מתחיל לדמיין את האינטראקציה מאחורי הקלעים, את אסיפות הקבוצה שבהן אדלשטיין איבד את אמון השחקנים, את המבטים של השחקנים זה לזה, את ישיבת ההנהלה המבוהלת, ובכלל, את המפגש של האיש החם הזה מול הקיפאון השמעון מזרחי, כי כל רגע במפגש המשוגע הזה, הבלתי אפשרי הזה, בין אדלשטיין למכבי, נראה בדיעבד כמו פיצוץ בלתי נמנע בין תרכובות כימיות, וכמה חבל שזה נגמר כל כך מהר, כמה חבל שלא התענגנו על כל רגע בזמן שזה קרה. בדיעבד, הג'ינג'י עשה את שלו.

עוד בנושא:

מכבי תל אביב ניצחה 74:87 את ז'לגיריס בקובנה
אוחיון מרוצה מההגנה ובטוח: "זה ייתן ביטחון לדרבי"
אדלשטיין פוטר: סיקור מיוחד

עוד בוואלה! NEWS

בנו גשר: משחק הברידג' כובש את הדיור המוגן

לכתבה המלאה
החום של אדלשטיין מול הקפאון של מזרחי היו מתכון לפיצוץ (צילום: יוסי ציפקיס)

היה כל כך כיף השבוע, כל כך מסעיר, שאשכרה חיכינו לראות "חמישיות". אין הכוונה לזלזל ב"חמישיות", להיפך, זו אחת מתוכניות הספורט הטובות על מסכינו (כבר לא מעט שנים), אבל מפתיע איך אוהד ספורט מצפה לתוכנית שדנה בכדורסל, כאילו יש פה ענף, כאילו באמת קורה פה משהו, כאילו למישהו אכפת. ואז הם עולים החבר'ה, נותנים שוב דיון מקצועי מעניין כהרגלם, ואי אפשר שלא להרגיש את האינטרסים, וגם זה נהדר! כלומר, פתאום זה נחמד לראות את התקשורת נעה בין מתקפה אכזרית להליכה על ביצים, להקשיב לפרשנים ולעבד בראש מה עומד מאחורי כל מילה, מי מסוכסך עם מי, למה הוא אומר את מה שהוא אומר, ואיך זה פתאום בכלל מעניין. אומרים שהכדורסל הוא ביצה קטנה, לפעמים הוא מכונה שלולית, אבל השבוע הוא נראה כמו פרלמנט קטן בבית קפה, כשהחבר'ה קולטים שמישהו מצלם אותם, שפתאום יש משמעות למה שהם אומרים.

זה כל כך חסר לה למכבי תל אביב בשנים האחרונות, הרגש. יותר מדי אוהדים של מכבי עדיין בעדה, אבל כבר לא מאוהבים בה. אין הכוונה לתמיכה הציבורית הרחבה, לקונצנזוס, למעמד הקבוצה של המדינה, את זה היא איבדה לפני עשורים ארוכים. הכוונה היא גם לאוהדים שלבם צהוב, שפשוט זנחו אותה לאורך השנים. הניצוץ בלב, הדבר הקטן הזה שעומד בבסיס הספורט, אבד, ופתאום חזר. המתקפה התקשורתית עשתה את שלה. היה מרגש להתמסר אליה. אחרי שהאוהד הצהוב ישב משועמם על הספה במשך יותר מדי זמן, פתאום בא לו קצת לקום, אפילו על הרגליים האחוריות, ולצעוק בחזרה. "קדימה, בואו כולכם, כנסו בנו, כבר הרבה זמן לא הרגשנו כלום, האלימות שלכם מעוררת אותנו".

הקהל הצהוב היה צריך קצת אקשן (צילום: יוסי ציפקיס)

פתאום נוצר עניין במשחק מול גלאטסראיי. רצון אמיתי לראות את השחקנים, לעמוד על טיבם, להתחיל להבדיל ביניהם, לצלול לעומקם, להבין אם ווימס שווה את כל המהומה, אם גאודלוק שווה את כל הכסף, ומה לעזאזל עובר על גל מקל. רואים שוב ביציע את פדרמן ומזרחי, תוהים איך הכל השתבש, איך הם הגיעו למצב שכל מיני כלומניקים מרשים לעצמם לבקר ולקטול אותם. רואים שוב את הפרצופים חסרי ההבעה ביציעים התחתונים בהיכל, איך הם נואשים לזריקת אנרגיה, שמשהו פה חייב להתעורר.

ואז מגיע יום שישי, ארוחת שבת, ומכבי ברקע. כמו תמיד. כמו מאז ומעולם. ברקע. לא מהמשחקים שלמענם עוצרים (או מקדימים) את הארוחה, ובכל זאת, הטלוויזיה דולקת. הקבוצה שוב נוכחת. רוצים לראות מה קורה, אם יוצאים לדרך חדשה, אם שוב מנצחים. קצת מעניין. חלק מבני המשפחה אוכלים בסלון מול המקלט. ילדים, זאטוטים, מהופנטים מול המסך המרצד, סופגים ערכים. אחד הדודים מספר לבנו הצעיר על נס ז'לגיריס, על איך היה במשחק הזה, ואיך יצא לפני הזמן. דוד אחר מספר לצעירים על המאמן של ז'לגיריס, איך הוא פעם שיחק אצלנו, בימים אחרים. הדור המבוגר מרשה לעצמו ללגלג על ההנהלה, אבל בזהירות, בכבוד, בשקט, בכובד ראש, כמו שראוי לנהוג בהם. מדי פעם מישהו צועק "יופי", "יש", "יא אפס". יש תגובה. יש סימני חיים. יש תחושה שיש עבר, עתיד, אפילו קצת הווה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully