עדיין הכדורגלן הטוב מכולם, עדיין מהיר וחד ויעיל, אבל עם קילומטראז' גבוה יותר, עם כמה דפיקות בפגוש, אחרי שעבר תאונה או שתיים. יותר זקן על הפנים, יותר קעקועים על הידיים, יותר קמטים מתחת לעיניים, יותר צלקות וחספוס, יותר אמיתי ואמין. כבר לא הבייבי של הכדורגל, כבר לא ווינר כל יכול, כבר לא הילד התמים, הפורסט גאמפ שרק רוצה לשים גול. כבר לא פסל. את ליאו מסי בגרסתו הנוכחית הרבה יותר קל לאהוב.
הכישלון שלו בקיץ עם ארגנטינה בקופה סנטנריו היה נקודת מפנה. זה היה מעבר לסתם עוד הפסד בגמר, אלא הפסד כואב במיוחד, אכזרי, מצלק, כשהוא מחמיץ פנדל בגמר, ורואה איך שוב רובץ עליו הכתם, איך הוא לא מצליח להשתחרר מהצל הזה, של הכישלון עם הנבחרת. ואז הוא מודיע על פרישה, כי זה מה שהוא מרגיש באותו רגע, שנמאס לו ושהוא לא יכול יותר, ובא לו לזרוק הכל לעזאזל, לגמור עם זה, לצעוק, להשתחרר מהעול, לעוף כבר מהנבחרת הזאת, לברוח, להיעלם, להיבלע באדמה, ולעזאזל מה יגידו כולם. אלה היו הרגעים הכי אמיתיים של מסי אי פעם. סוף סוף.
עוד בנושא:
"פאקינג מאסטר": בברצלונה מתמוגגים מליאו מסי אחרי ההצגה מול סיטי
ברצלונה: פיקה ייעדר כשלושה שבועות, לואיס סוארס זכה בנעל הזהב
שבת, 17:15, ערוץ 50: ברצלונה וליאו מסי מתארחים אצל ולנסיה
תמיד הוא נתפס כילד נצחי, הטוב המוחלט, הכדורגלן שאלוהים נגע בו. הוא נתפס כסמל חיובי, השחקן הנקי, הטהור, במיוחד על רקע התחרות עם רונאלדו, השחצן הנרקסיסט. נהגו לומר עליו שגם אחרי המשחקים הכי גדולים שלו הוא חוזר הביתה, מניח את הראש על הברכיים של אימא ואומר לה "אימא, שמתי היום 3 גולים". ככה חמוד. תמיד היו דיווחים על בעיות אגו, על שחקנים שהוא פוסל, על מאמנים שהוא ממנה ומפטר, אבל במקביל היה לו גם תמיד מבט מעט חלול, חיוך מעט אוטיסטי, כאילו הדברים חולפים מעליו, והוא פשוט, טבעי, רק רוצה לשחק כדורגל ולשים גולים, לא מתלכלך, תמיד מחייך, פלקט.
ופתאום הוא חמצן את השיער. זה הרבה מעבר לצבע בשיער, זה אקט סמלי. אפשר היה להרגיש שמשהו פה קורה. שמשהו פה מסתובב, מתהפך. נהוג להשמיץ את הכדורגלנים של היום ולהגיד שאצלם הכל עניין של תדמית, של תסרוקות וקעקועים ואינסטוש, אבל מסי תמיד היה מעל זה, מחוץ ללופ. והנה עכשיו גם הוא עם שרוול הקעקועים הזה, עם שיער בלונדיני וזקן היפסטרי, גם הוא עושה את כל הדברים המושמצים האלה, הכדורגלניים, האנושיים, הסטנדרטיים, מתעסק בעצמו יותר מדי. ופתאום שוב התדמית סופגת מהלומה, ושוב הוא מוכתר כלוזר, ואז פורש מהנבחרת, בורח, מלכלך את התדמית, אפילו קצת משתגע. העסק קיבל תפנית מעניינת. משהו בו נשבר, נסדק, נשרט. הוא הפך ליותר חשוף.
היופי הוא שחובב הכדורגל מתבגר לצדו. כולם רואים מהצד את התהליך. כולם חווים לצדו את העליות והירידות. כולם כבר יודעים שהעסק מורכב, שהספורטאים הם הרבה מעבר לדמויות שמצטיירות בתקשורת, לתדמית שמוכרים, שנאיבי לצפות מהם לעלות למגרש ופשוט להצליח. אנחנו כבר יודעים כמה זה קשה, ראינו בחיינו כוכבים עולים ויורדים, קראנו מאות פעמים על הכישרון העולה, על הכוכב הבא. והצעירים אורבים, מהירים וחסונים יותר ויותר, ובכל שנה עולים עוד ועוד שחקנים, והנה הוא, מסי, עדיין שם. פגוע, פצוע, ממשיך.
כולנו חובבי כדורגל. אוהבים את כל הסוגים, נהנים מכל הסגנונות. אנגלי, ספרדי, ארגנטינאי, זה לא משנה. יום אחד מתמוגגים מכדורגל התקפי, למחרת בעד הקבוצה שעושה בונקר ועוקצת. אוהבים את פפ, אוהבים את סימאונה. נוסעים לקאמפ נואו, חוגגים בטדי, רואים צ'מפיונס, רואים ליגת נוער. אבל מסי הוא הדבר שלשמו התכנסנו. חמישה גברים, על הכינרת, רואים כדורגל בפלאפון, כמו היה רדיו ישן. מחפשים גולים, אבל גם סיפור, עם עומק וכאב.
