חגיגות ה"עצמאות" בקטלוניה השתלבו יפה בשבוע בו ברצלונה פתחה עוד עונה בליגת האלופות. רחובות העיר התמלאו מאות אלפי חוגגים שציינו 302 שנים לכיבוש על ידי כוחות המלך פליפה. למרות האיסור של אופ"א, האדום צהוב של דגלי קטלוניה חולקו לכל דורש מחוץ לקאמפ נואו ונשלפו ברגע האמת. ביציע במשחק מול סלטיק אלפי תיירים, עשרות אלפים אפילו. אוהד מאיראן מתבקש להצטלם ונענה בשמחה ומוסיף חיוך כשהוא שומע מאיפה הצלם, זוג נוסף מכווית מבקש תמונה. אתם מלבנון? הם חושדים, ומסיטים את הראש כדי לא לשמוע את התשובה. זהו הקסם שמניע את העיר כבר 40 שנים, מאז הפכה ברצלונה לחברה קבועה במועדון הקצפת של אירופה והחלו לשחק בה השמות הכי נוצצים בכל רגע נתון כמו דייגו מראדונה, מיכאל לאודרופ, רונאלדו (הברזילאי), רונאלדיניו, וכמובן ליאונל מסי.
עוד בנושא:
הפרשנים בארגנטינה בטוחים: "היחסים בין מסי לסימאונה החריפו"
"סוף האידיליה": הנתונים העלובים שעלו לפאקו בתפקיד בוולנסיה
במתחם האימונים של המועדון על שמו של חואן גאמפר בליל של שפות. זה לא צעירי ברצלונה אלא העיתונאים שמקבלים אימון לדוגמה. איטלקים, ישראלים, מקסיקנים בונים קבוצה אחת. בצד השני אנגלים, פולנים, ואפילו עיתונאים מלבנון, דובאי וערב הסעודית. את האימון מעבירים ארבעה מאמנים מצוות האימון הצעיר של ברצלונה. הם לא שיחקו בקבוצה ובכלל אסור להם להתראיין, אבל במעט שמותר להם להגיד הם משננים היטב את ערכיה והפילסופיה שלה. מדברים בחשיבות הפס המדויק, הלחץ שאחרי איבוד הכדור, וההנאה מכדורגל.
"לילדים בני 6 עד 8 אין את העצימות הפיזית הנדרשת", אומר לנו המאמן הראשי של בית הספר, "אז אנחנו עובדים יותר על המוח. מלמדים אותם בעיקר לחשוב". תחתיו נמצאים 350 ילדים בני 6-12 שמתאמנים כמעט מדי יום. "יש פה ילדים מכל העולם שאנחנו מנסים ללמד את הדרך של בארסה, הדרך של יוהאן קרויף. תמיד להיות התקפיים, להוביל את המשחק, לשלוט בו. ולא לפחד לתקוף כל הזמן, כי גם אם אתה מאבד את הכדור, אתה מיד מנסה להשיג אותו בחזרה".
הנוף סביב מגרשי האימון מהמם, אבל על הדשא הסינטטי אין הנחות. אימון העיתונאים כולל הנחת שער קטן בתוך שער גדול, כשהמטרה היא לפגוע מ-16 מטר ברווח הקטן שבין המשקופים, או בין הקורות. בתחנה הבאה נדרש המתאמן לפגוע ממרחקים שונים בקורה או במשקוף, בתחנה שלישית המטרה היא להכניס לשערים קטנים המוצבים במרחק, ובתחנה הרביעית לומדים לסובב קרן ישירות אל השער.
אחר כך משחקים 7 על 7 בשיטה, שלפחות על פי המאמנים, מדמה את שיטת ברצלונה. הקונוסים מונחים על הדשא וזוכים לשמות כמו אנדרס אינייסטה, סרג'יו בוסקטס וקרלס פויול. בתדריך שלפני המשחק הם מבקשים מאיתנו לצמצם ולהרחיב את הפריסה בהתאם לשליטה או אי השליטה בכדור, במשחק האיטלקים מתעייפים מוקדם ושער אחד הספיק לקבוצה הישראלית מקסיקנית. "אנחנו מלמדים את השיטה של קרויף מגיל 6", הוסיף, "הכדורגל השתנה מאד בשנים האחרונות, אבל הרעיון אותו הוא הביא נשאר. שליטה במשחק ובכדור. המטרה היא בסוף להביא שחקנים לקבוצה הבוגרת שמתאמנת ממש ממול, אבל גם לדאוג לחינוך וערכים. ההתנהגות לחבר חשובה אצלנו לא פחות המהירות". ואיך ילד מישראל יכול להגיע לפה? "קשה", הוא צוחק, "יש לנו סקאוטים בכל העולם, ואנחנו עושים כאן מבחנים שפתוחים לכל מי שהסקאוטים מזהים. אבל המקומות מועטים מאד. קשה מאד להתקבל".
במבנה העתיק של לה מאסיה בקצה המגרש גרים בתנאי פנימיה 75 ילדים בגילאים 11-15. כולם כרגע ספרדים, "אבל אנחנו פתוחים לכל הלאומים", מבהיר המנהל שמלווה אותנו בסיור. בכניסה למתחם, צמוד לכיתת המחשבים, לוח מתכת ועליהם מוטבעים שמותיהם של כל בוגרי הפנימיה. במבט מהיר זיהיתי את פויול, טיטו וילנובה, סרג'י רוברטו ואינייסטה. מסי לא על הלוח. הוא גדל בברצלונה, אבל לא חי בפנימיה, משום שהוריו חיו בעיר והפנימיה מיועדת לילדים שהוריהם גרים הרחק ממנה.
אגב, לא כל דיירי הפנימיה שחקני כדורגל. חלקם משחקים בקבוצת הכדורסל, אחרים כדוריד והוקי שדה. ענפי ספורט פופולריים בספרד. אבל כולם הולכים בבוקר יחד לבית הספר, אוכלים צהריים, מבלים שעות בהכנת שיעורים וכמובן מתאמנים. שיעורי שפות הן חלק חשוב מהלו"ז כשכולם נדרשים לדבר ספרדית וקטאלנית, הלו"ז מתחיל בשעה 7:00 בחדר האוכל, ומסתיים ב-21:00 אחרי האימונים וההכנות למחר. במתחם הטלויזיה המפנק שלטים האוסרים לשחק בכדור. מכירים שם את הסחורה כנראה. אחר כך הולכים לישון. שניים בחדר. בנות? מחוץ לתחום.
חוזרים לסיור העיתונאים. הכדורגל, זהירות קלישאה, מחבר בין כולם. יוצר במהירות נושאי שיחה ושובר קרח גם כשמדובר במזרח התיכון. אחרי האימון מחליקים כיפים, כולם מצטלמים עם כולם והולכים יחד להתארגן לארוחת הערב בקאמפ נואו. הבחור הצעיר מערב הסעודית מראה לנו באוטובוס קליפ שהכין, אנחנו מתפעלים ומציעים לו לעשות שלום במזרח התיכון.
עוד לפני ארוחת הערב אנחנו מקבלים גישה נדירה לחדר ההלבשה של ברצלונה. כאן אסור לצלם, אסור לכתוב ואסור לנשום. הלוקרים צבאיים משהו, אבל אדומים, ועל כל אחד מוטבעים שמות כל השחקנים שהשתמשו בו שנים אחורה. בראש הרשימה, בעל הלוקר הנוכחי. הלוקרים נקיים מכל סממן מלבד שניים. על זה של ניימאר מודבק ברישול דף עם טקסט בפורטוגזית שנראה מודפס מהאינטרנט. למחרת במסיבת העיתונאים הוא מספר שמדובר בתפילה אותה הוא נושא לפני כל משחק (אחרי הטלפון לאבא או אמא, עוד ריטואל קבוע). מעל הלוקר של מסי יש כוכב ענק.
בחדר ההלבשה שתי בריכות. לא ג'קוזי, בריכות ביתיות לכל דבר. כאלה שאפשר להתרווח בהן, אבל גם לשחות אם ממש רוצים. בחדר ההלבשה של האורחים הכל צנוע יותר. ג'קוזי עמוק במקום בריכה, וספסלים שנראים משמעותית פחות נוחים. גם המעבר מחדר ההלבשה למגרש שונה אצל היריבה. העיקרון הוא איום והפחדה. ברגע שיוצאים הולכים לאורך קיר בצבע כחול עמוק שיוצר אווירה חשוכה ועליו תמונות של הזכיות של ברצלונה. הצבע הופך לאדום בוהק בדיוק בנקודה בה אתה פוגש לראשונה את אינייסטה וג'רארד פיקה. שם גם מביטה עליך בעיניה הגדולות המדונה השחורה של קטלוניה שמתנשאת מעליך. לאווירת הלחץ יוסיף הד הקהל שמגיע דרך המסדרון ובמעלה המדרגות. מסי וניימאר ידאגו לשאר.
הסיור הזה היה כחלק מהצגת שיתוף הפעולה האסטרטגי של ענקית הטיפוח ג'ילט עם ברצלונה. במסיבות העיתונאים המשותפת דיברו הרבה על מילת המפתח המשותפת לשני הגופים, דיוק, אבל דווקא הפרזנטור הראשי ניימאר איחר בכמעט שעה. בהרצאה שלפני הסבירה אחת המדעניות הראשיות של ג'ילט שבשיער פנים של גבר יש בין 6,000 ל-25 אלף שערות זקן, ושלהוריד אותן לוקח בין 30 ל-700 משיכות. כמה לוקח לכם?
ניימאר, כמו על הדשא, השתפר אחרי מעידת הפתיחה ושינן כמו גדול את המסרים על דיוק, לשביעות רצונם של אנשי החליפות על הבמה, ועכשיו המבחן שלו עובר ליום יום. מעבר לשערים ולתארים, הוא יצטרך לספק מראה מגולח למשעי ולהגיד שלום לזיפים לשנים הארוכות של ההסכם. נראה אותו. כך או כך, אין ספק שברצלונה תעניק לו את כל התנאים להוציא מעצמו את המיטב.
* הכתב היה אורח ג'ילט בברצלונה
