בווידאו: מיטב ביצועיו של חואן אנטוניו סן אפיפניו
בסוף השבוע הקרוב יירד דימיטריס דיאמנטידיס מהפרקט באולם האולימפי באתונה בפעם האחרונה. קרוב ל-20 אלף אוהדי פנאתינייקוס יריעו לו וישירו שירי הלל למספר 13 המיתולוגי שלהם. לא מעט דמעות יזלגו, חלקן של התרגשות וחלקן של חשש אמיתי. לראשונה זה 12 שנים, קבוצת הפאר היוונית תיאלץ להסתדר בלי הסמל הגדול שלה, שחולצתו תצא מכלל שימוש ותיתלה על תקרת ההיכל.
דיאמנטידיס אינו הסמל הגדול בתולדות פנאתינייקוס. רק לפני חמש שנים פרש פראגיסקוס אלוורטיס כשבאמתחתו שיא נדיר: הוא לבש את מדי הקבוצה במשך כל הקריירה שלו, לאורך 19 שנים תמימות, מאז עלה לבוגרים בגיל 16. אבל דיאמנטידיס, בניגוד לאלוורטיס ולאחרים, הוא אחד ממתי מעט שהתלות של קבוצתם בהם הייתה כה מוחלטת עד לרגע בו עזבו, אף שהוא כבר בן 36. איך תהיה פאו בלעדיו? בעיקר כמו שלם שאינו באמת שלם. כמו ירח שננגס. כך נראה היום שאחרי בכמה מהמועדונים הגדולים באירופה - אחד מהם, איך לא, מישראל.
מכבי תל אביב: מיקי ברקוביץ'
לא היה בישראל, וספק אם אי פעם יהיה, שחקן שמזוהה עם מועדון - ומועדון שמזוהה עם שחקן - כמו מיקי ברקוביץ'. "גם עכשיו, כשאני מסתובב ברחוב בימי שישי, אנשים פונים אליי כאילו אני מכבי", סיפר לנו לפני שנים מעטות. "אם מכבי ניצחה בערב שלפני כן, טופחים לי על השכם ואומרים כל הכבוד, ואם היא הפסידה אומרים לי שאיתי זה לא היה קורה". 16 עונות שיחק ברקוביץ' במכבי תל אביב, ובמהלכן היא זכתה ב-16 אליפויות המדינה. הצהובים ידעו שיום יבוא והם ייאלצו לחיות בלי מספר 9 המיתולוגי, וכבר כשהיה בן 31 החלו להכשיר את יורשו, הצעיר ממנו בשבע שנים, דורון ג'מצ'י. שלוש שנים הם שיחקו יחד, עד שמ"ם יו"ד קו"ף יו"ד נפרד מקבוצת נעוריו.
הכרסום (הזמני) במעמדה של מכבי תל אביב הורגש יותר דווקא בעונתו האחרונה במועדון: אחרי עשר זכיות בגביע המדינה לאורך 11 שנים, היא הודחה כבר בשמינית הגמר אחרי הפסד בדרבי להפועל תל אביב. בגביע אירופה לאלופות היא הגיעה לגמר מול מילאנו, ממש כמו בשנה הקודמת, ושוב הפסידה (90:84), כשמספר 9 יורד מהבמה עם 3 נקודות בלבד ב-15 דקות. את האליפות ה-19 ברציפות לקחה הקבוצה אחרי 1:2 בגמר הפלייאוף על יריבתה העירונית.
לפחות על המגרש, מכבי לא ממש נפגעה מעזיבתו של הסמל הגדול בתולדותיה, בעיקר בגלל שיורשו ג'מצ'י היה כבר כוכב בפני עצמו, בגיל 27 ועם רזומה עשיר של שלוש עונות בצהוב וזכייה במלכות הסלים במדי נבחרת ישראל באליפות אירופה.
אף שהמתינה עוד 13 שנה לזכייה השלישית שלה בגביע אירופה (ו-20 שנה בסך הכל) מכבי תל אביב חזרה לגמר כבר בעונה הראשונה בלי ברקוביץ' והפסידה במפתיע ליוגופלסטיקה ספליט; היא זכתה בעוד ארבע אליפויות עד לעונת הדובדבנים של גליל עליון; ובעיקר הוכיחה שהמועדון חזק יותר מכל שחקן. כך גם כשהניפה את גביע היורוליג השישי (והאחרון שלה, בינתיים) דווקא בעונה בה דרק שארפ לא היה חלק מהמועדון, לראשונה זה 18 שנה.
ריאל מדריד: חואן אנטוניו קורבלאן
בדיוק בעונה שעזב מ.י.ק.י את מכבי תל אביב, התחרשה רעידת אדמה נוספת באירופה: חואן אנטוניו קורבלאן, "הדוקטור" כמו שנהגו לכנות אותו בישראל, עזב את ריאל מדריד ופרש ממשחק פעיל. השחקן הנהדר שנחשב עד היום לגדול רכזי ספרד שיחק בבלאנקוס משנת 1971 עד 1988 וארון התארים שלו גדול מזה של רוב קבוצות אירופה: 12 אליפויות ספרד, 7 גביעי ספרד, 3 גביעי אירופה לאלופת, גביע אירופה למחזיקות וגביע קוראץ'. את התואר קיבל בזכות לימודי הקרדיולוגיה ששילב ביחד עם הכדורסל.
עונתו האחרונה במדריד הייתה 1987/8, כשכבר במהלכה ידע המאמן האגדי לולו סאנס כי הדוקטור יפרוש בסיום העונה. למרות זאת, התפקיד שלו בקבוצה עדיין היה משמעותי. התואר האחרון שלו היה גביע קוראץ', אז פגש את ציבונה זאגרב עם הכוכב האירופי הגדול ביותר - דראזן פטרוביץ'. קורבלאן שימש כשחקן משני במשחק הראשון בו קלע רק 4 נקודות וריאל ניצחה ב-13 הפרש. בגומלין פטרוביץ' השתולל עם 47 נקודות אגדיות, והדוקטור? 13 נקודות ב-15 דקות אפקטיביות מהספסל וחגיגה של תואר אירופי נוסף.
בעונה שלאחר מכן סחף את ריאל אותו פטרוביץ' לזכייה בגביע המחזיקות, אך לאחר מכן הגיעו כמה שנים פחות טובות. התפנית התרחשה בקיץ 1990 - ספרד רעדה לנוכח הידיעה כי קורבלאן חוזר מהפרישה וחותם בוויאדוליד לצד ארווידאס סבוניס הגדול. "התקשר אלי המאמן גונסאלו גונסאלו", סיפר לפני מספר שנים, "אמר לי שהם החתימו את סבוניס ושהוא רוצה אותי יחד איתו. הכדורסל עוד בער בי, והחלטתי לחזור לעונה אחת". אחרי שנתיים ללא כדורסל רשם הדוקטור 6.5 נקודות ו-2.8 אסיסטים אבל ויאדוליד נעצרה ברבע הגמר על ידי ברצלונה.
וריאל? בשנת 1995 החזירה לעצמה הקבוצה את גביע אירופה לאלופות עם ז'ליקו אוברדוביץ' על הקווים ואותו סבוניס ככוכב הגדול והתואר הבא שלה ביבשת הגיע 20 שנים לאחר מכן, כשב-2015 הצליחו רודי פרננדס, סרחיו יול, סרחיו רודריגס ופליפה רייס להחזיר את גביע אירופה לאלופות למדריד.
ברצלונה: חואן אנטוניו סן אפיפניו
במשך 16 שנים לבש "אפי" את הפסים האדומים-כחולים של ברצלונה, קלע עשרות סלי ניצחון, קבר שלשות מכל טווח והיה אימת כל ההגנות ביבשת, אבל ההיסטוריה עושה עימו מעט עוול: האיש זכור כלוזר, בגלל ששלוש פעמים הצעיד את בארסה לגמר גביע האלופות, ובכולן הפסיד.
זה לא הכל: דווקא ב-1996, כשהקטלנים הופיעו ללא סן אפיפניו בפעם הראשונה מאז 1979, הם היו במרחק נגיעה מהתואר ההיסטורי. מה זה נגיעה, במרחק שריקה. בפיגור 67:66 בגמר מול פנאתינייקוס (עוד קבוצה שמעולם קודם לכן לא הניפה את הגביע), עלה חוסה מונטרו לקליעה שתהפוך אותו לאגדה. סטויאן וראנקוביץ' חסם אותו באופן בלתי חוקי והדביק את הכדור ללוח, אבל משרוקיותיהם של השופטים ראובן וירובניק (ישראל) ופסקל דוריזון (צרפת) נדמו, וברצלונה נשדדה.
שבע שנים נוספות המתינו הבלאוגראנה לזכיית הבכורה, שהגיעה בפיינל פור הביתי בפאלאו סנט ג'ורדי ב-2003. הם היו אלופי היורוליג גם ב-2010. ועוד זמן מה, בעוד שנה או שנתיים, ייאלצו להתמודד שוב עם אפקט היום שאחרי: חואן קרלוס נבארו פותח את עונתו ה-19 בקבוצה, ונדמה שיומו האחרון על הפרקט מתקרב בצעדי ענק.
וארזה ומילאנו: דינו מנגין
דינו מנגין הוא האיש שזכה בגביע אירופה לאלופות יותר מכל שחקן אחר בהיסטוריה. שבע פעמים הוכתר לאלוף הראשונה ב-1970 והאחרונה ב-1988 ועשה זאת עם שני מועדונים שונים באיטליה: חמישה גביעים היו לו עם וארזה (איתה הגיע גם לעשרה גמרים רצופים) ועוד שניים עם מילאנו.
שירת הברבור של הפנומן האיטלקי בווארזה הייתה עם הזכייה בגביע המחזיקות ב-1980, ואחריה לא שב המועדון למה שהיה. ב-26 השנים האחרונות, מאז עזב מנגין, לא חזרה הקבוצה לגמר גביע האלופות, זכתה רק פעם אחת בגביע קוראץ', הוכתרה פעם אחת בלבד לאלופת איטליה ואפילו לא הניפה את הגביע המקומי.
ומילאנו? גם היא לא ממש התאוששה מעזיבתו של מספר 11 המיתולוגי. עשר שנים הוא לבש את מדיה האדומים, עד שעזב ב-1990 (וחזר לעונת פרידה ב-1993/94) ורק בשלוש השנים האחרונות היא מאיימת ליטול מחדש את ההגמוניה בכדורסל האיטלקי. בגביע אירופה היא לא זכתה, ואפילו לא הייתה קרובה לכך, עם פיינל פור אחד ב-26 שנים.
אריס סלוניקי: ניקי גאליס
עם כל הכבוד לדיאמנטידיס, לוואסיליס ספאנוליס ולתיאו פפאלוקאס, הכדורסלן היווני הגדול בכל הזמנים הוא ניקי גאליס. איזו ידית הייתה לגארד האדיר, שצלף נקודות במספרים חסרי תקדים. בגביע אירופה לאלופות הוא לא זכה, אבל האיש הקטן הזה, 1.83 מ' בלבד גובהו, הוכתר שמונה פעמים למלך הסלים של המפעל היבשתי, שם את יוון ובעיקר את אריס סלוניקי על המפה.
13 עונות לבש את הגופייה הצהובה-שחורה מספר 6, וזכה בשמונה אליפויות יוון. מאז עזב, ב-1992, אריס לא זכתה אפילו באליפות אחת. שלוש פעמים הוא הצעיד את הקבוצה לפיינל פור, ובלעדיו היא לא שבה למעמד. היום נשאר ממנה בעיקר הקהל המטורף באולם האלכסנדריו המיתולוגי, שקרוי, איך לא, ניק גאליס ארנה. גם האואקה של פנאתינייקוס, הקבוצה בה שיחק לאחר שעזב את אריס, ייקרא על שמו החל מהעונה הקרובה.
צסק"א מוסקבה: אלכסנדר גומלסקי
אלכסנדר גומלסקי נחשב לאחד המאמנים הגדולים ביותר שידע הכדורסל האירופי, אם לא הגדול ביותר. הגאון היהודי קנה את שמו כבר כשהוביל את ASK ריגה לשלושה גביעי אירופה לאלופות בשנות ה-50. בשנת 1966 הגיע לצסק"א מוסקבה ותחתיו זכה המועדון לשני גביעי אירופה לאלופות, ב-1969 וב-1971, כשבראשון הוא לא עומד על הקווים. את התואר היחיד הבלעדי היחיד שלו על הקווים השיג ב-1971, בזכות ניצחון קל בגמר על וארזה באנטוורפן, 53:67.
למרות שבמשך שנים לא הצליח לשחזר את ההצלחה שלו מימי ריגה ומתחילת הדרך בצסק"א, גומלסקי נשאר הפנים של הקבוצה, לצד ההצלחות עם נבחרת ברית המועצות. הוא הוביל את המועדון עד לשנת 1988, העונה בה החזיר לקבוצה את התואר בברית המועצות אחרי שלושה הפסדים רצופים בגמר, רק כדי לעבור לשתי עונות אחרונות על הקווים בטנריפה ולימוז'. במוסקבה הנציחו את גומלסקי בלא מעט דרכים, כשתואר מאמן השנה ביורוליג קרוי על שמו.
בעונה שאחרי גומלסקי חזרה צסק"א לשמונה האחרונות ביורוליג, אך שוב איבדה את התואר בברית המועצות. היא החזירה לעצמה את ההגמוניה ברוסיה ובאירופה רק באמצע שנות ה-90 עם סטניסלב ארמין על הקווים, והיחיד שהביא לה את תואר גביע אירופה מאז הוא אטורה מסינה שעשה זאת פעמיים, ב-2006 ו-2008, על חשבון מכבי תל אביב.