פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        יניב גרין: "אפילו ביום בו הודעתי על פרישה עוד התלבטתי, אבל הבנתי שאי אפשר עוד"

        ההשלמה האיטית עם הסוף ("נהיה לי עצוב כשאני מבין מה זה אומר"), הפצע הפתוח מההישג של העתודה ("נשברנו בדרך"), התשובה למבקרים על המעבר למכבי תל אביב, הפספוס ב-NBA והפרויקט הייחודי שהוא מתכנן. הענק הירוק בראיון פרישה חגיגי לוואלה! ספורט

        יניב גרין: "אפילו ביום בו הודעתי על פרישה עוד התלבטתי, אבל הבנתי שאי אפשר עוד"
        צילום ועריכה: יוסי ציפקיס

        בווידאו: יניב גרין בראיון מבית החולים לאחר הפציעה שגמרה לו את הקריירה

        סגן אלוף אירופה לעתודה, אלוף היורוליג, מלך ההופעות של נבחרת ישראל בכל הזמנים, שש פעמים אלוף המדינה, ארבע פעמים מחזיק גביע המדינה, אלוף הליגה הבלקנית, מלך הריבאונדים של היורובאסקט.

        בגיל 36, אחרי שכמעט ולא שיחק בשנה וחצי האחרונות, יניב גרין הודיע על פרישה. הוא לא כינס מסיבת עיתונאים, לא נשא נאום רגשני, לא הזיל דמעה מול המצלמות ואפילו לא פירסם פוסט בפייסבוק. בהודעה כתובה, כמעט לקונית, דרך דובר איגוד הכדורסל, ובזמן שקהילת הספורט מרוכזת כולה באולימפיאדה, בחר הענק הירוק לתלות את נעליו. ועכשיו עצוב לו.

        "לשבת מול כל כך הרבה אנשים ולדבר על עצמי, כשהמצלמות דולקות, זה לא בשבילי", מסביר גרין בראיון פרישה חגיגי לוואלה! ספורט. "אחד החברים שלי, גם הוא שחקן כדורסל, כתב לי בווטסאפ: 'יום עצוב'. וזה באמת משקף את ההרגשה. יש רגעים של שחרור, אבל כשאני מתחיל לחשוב לעומק, ומבין מה זה אומר, שפרשתי, שאני לא באמת אדרוך עוד על המגרשים, אז באמת נהיה לי עצוב".

        הכדורסלן לשעבר יניב גרין עם החולצות איתן שיחק (מגד גוזני)
        "לדבר על עצמי מול המצלמות זה לא בשבילי". גרין עם כל החולצות שלבש בקריירה (צילום: מגד גוזני)

        רבים מכוכבי הכדורסל בישראלי היו מוכנים להתחלף עם גרין ולהיות במגרשים עד גיל 35. עודד קטש ירד מהפרקט כשהיה בן 25, טל בורשטיין פרש בגיל 32, יואב ספר לא משחק למעשה מאז היה בן 29, גור שלף שרד עד גיל 33, והרשימה עוד ארוכה. אבל הסוף תמיד קשה, בעיקר בנסיבות שבהן הוא פקד את הסנטר.

        בערב האחרון של שנת 2014, במהלך סתמי למדי, כשהתארח עם הפועל ירושלים אצל הפועל חולון, נפל גרין על הפרקט באולם הפחים. הדיאגנוזה הייתה שבר בפיקת הברך. לא פציעה קלה, אבל לא כזו שמסיימת קריירה. "הרופאים אמרו לי שאני מושבת לארבעה חודשים, ואני זוכר איך התחלתי לחשב שאחזור בדיוק לפלייאוף", הוא נזכר.

        "עשיתי טעויות בדרך. התחלתי טוב והגברתי את הקצב בשיקום, מה שהביא לרגרסיה. בקיץ, כששיחקתי בנבחרת, הברך הייתה מתנפחת, סבלתי מכאבים, הייתי על כדורים. הבנתי שאי אפשר לתפקד ככה. גם אחר כך המשכתי בשיקום, אבל בכל פעם שרציתי להגביר קצב, חזרתי לאחור".

        סנטר הפועל ירושלים יניב גרין מפונה פצוע מהמגרש (ברני ארדוב)
        "התחלתי לחשב שאחזור בדיוק לפלייאוף". גרין ברגע הפציעה (צילום: ברני ארדוב)

        מתי הבנת שכבר לא תחזור?

        "אחרי שהסתיימה אליפות אירופה, בשנה שעברה, אמרתי לעצמי: או.קיי, אני לא אתחיל את העונה, אעבוד כדי לחזק את הרגל ולהחזיר את התנועה. עבר חודש, עברו חודשיים, ולא רציתי לחתום בשום מקום עד שאדע שאני כשיר לחלוטין. בינואר הבנתי שאני תקוע. כבר עברה אז שנה מאז שנפצעתי, והתחלתי להשלים עם זה. זה לקח לי הרבה זמן, בעצם עד השבוע. אפילו ביום שבו הוצאתי את הודעת הפרישה עוד היו לי התלבטויות, אבל הבנתי שאי אפשר עוד למשוך את זה".

        לאורך כל התקופה פנו אליו ראשי קבוצות בליגת העל, שהתעניינו בשלומו ורצו לבדוק אם יש אפשרות להחתימו. בשבועות האחרונים הוא אף קיבל הצעה ממכבי מעלה אדומים מהליגה הארצית (שצירפה לבסוף את עמית תמיר), אבל גרין כבר הבין. "עד הפציעה הרגשתי ממש טוב. אני מאמין שהיו לי עוד ארבע או חמש שנים על המגרשים", הוא אומר.

        ומה עכשיו? לאן מועדות פניך?

        "אם היית שואל אותי לאורך השנים, בזמן ששיחקתי, הייתי אומר לך שאני לא אשאר בענף אחרי הפרישה, אבל עכשיו יש לי מחשבות אחרות. אני רוצה להקים פרויקט סיוע לשחקנים גבוהים צעירים. אני חושב שיש לי את הכלים להראות להם את הדרך, לייעץ להם, לטפח אותם. הרעיון ראשוני, עוד לא ממש התחלתי לפתח וליישם אותו. מאמן של קבוצה? זה פחות מתאים לי".

        הקלישאה הכי חבוטה בענף מדברת על השממה שמצפה לישראל מתחת לסל ביום שאחרי יניב גרין. והנה, היום הזה הגיע.

        "יש בעיה בגידול שחקנים בארץ. אתה רואה שהנבחרות הצעירות לא מגיעות לרמות שאנחנו היינו בהן. צריך להכניס קצת יותר מקצועיות למערכת, וזה אחד הדברים שאני חושב עליהם. תמיד המאמנים אומרים שצריך לעבוד קשה, אבל זה לא נכון. צריך לעבוד חכם. יש לזה המון אספקטים. למשל, לא רק לזרוק 500 פעמים לסל, אלא להתעכב ולעבוד על איך לזרוק".

        סנטר מכבי תל אביב יניב גרין (ברני ארדוב)
        "תמיד שאפתי לשחק ברמות הכי גבוהות". גרין בצהוב (צילום: ברני ארדוב)

        "אם אוהדי הפועל בחרו לא לאהוב אותי, זו בעיה שלהם"

        לפני 16 שנים, כשגרין היה שחקן צעיר שעבר מבני הרצליה למכבי רעננה, ואני הייתי חייל, כתב בעיתון "במחנה", נפגשנו לראשונה. "בעתיד מקווה רב"ט יניב גרין, מספר אישי 6931174, להגיע למכבי תל אביב", כתבתי אז. "למרות שאני עדיין צעיר, אני מאמין שאני יכול להתמודד ברמות האלה", סיפר באותה כתבה. "אם אתה לא מאמין בעצמך, אין טעם שתעלה על המגרש".

        גרין שיחק במהלך הקריירה בשמונה קבוצות שונות, והקבוצה שבה הופיע הכי הרבה שנים - שש במספר, בשתי קדנציות שונות - אכן הייתה מכבי תל אביב. הוא ידע ימים קשים בקצה הספסל ביד אליהו, אבל עשרה מתוך 12 התארים שגרף בקריירה היו בצהוב.

        הביקורת העיקרית שהושמעה נגדך לאורך השנים הייתה שהעדפת את חיי הנוחות כמחליף שני או שלישי במכבי, כשבכל קבוצה אחרת בארץ - הפועל ירושלים, למשל, או הפועל תל אביב - יכולת להיות שחקן מוביל ואולי להביא לשינוי בפערי הכוחות העצומים שהיו אז.

        "אני, בהשקפה שלי, תמיד שאפתי לשחק ברמות הכי גבוהות שאני יכול. וברגע שהייתה לי האפשרות לעבור למכבי, שלא הייתה אז רק הרמה הכי גבוהה בארץ - אלא בכל אירופה, לקחתי אותה בשתי ידיים. שחקנים אחרים מעדיפים ללכת למועדון קטן יותר, והעיקר שישחקו 40 דקות. אני אחר. אולי אני טועה, אבל אני לא חושב ככה".

        הכדורסלן לשעבר יניב גרין (מגד גוזני)
        "אני לא חושב שחוויתי בקריירה משהו גדול יותר מהזכייה ביורוליג". גרין (צילום: מגד גוזני)

        ואתה לא מרגיש שלא מימשת את כל הפוטנציאל שלך?

        "ברור שהיו לי גם תקופות רעות במכבי, אבל לא הייתי מוותר על מה שעברתי שם. הגעתי למועדון כשניקולה וויצ'יץ' ומייסיאו באסטון היו יחד עם דיון תומאס על המשבצת שלי, וידעתי בדיוק לאן אני מגיע. זאת הקבוצה הכי גדולה שהייתה כאן אי פעם. לא היה לי קל, אבל זו הייתה חוויה מדהימה. אני לא חושב שחוויתי בקריירה משהו גדול יותר מהזכייה ביורוליג ב-2005. היו תקופות ששיחקתי יותר, היו תקופות ששיחקתי פחות. הרגשתי חלק מהזכייה הזו.

        "זה היה מדהים. אתה מגיע למוסקבה, ואלפי אנשים מחכים לך מחוץ למלון. אתה נכנס לאולם, ואתה מרגיש שאתה בכלל ביד אליהו. ואז אתה נוחת היישר לחגיגות בפארק הירקון עם יותר מ-100 אלף איש. כל המדינה הייתה בטירוף, זה משהו שלא הכרתי לפני כן. ברחוב, איפה שלא הסתובבתי, דיברו איתי רק על זה".

        אוהדי הפועל תל אביב לא סלחו לך על המעבר למכבי.

        "אהבתי מאוד לשחק בהפועל, הגעתי איתה להישגים בשנתיים ששיחקתי שם, אבל קרה מה שקרה, בעל הבית ולדימיר גוסינסקי עזב, כולם עזבו אחריו וגם אני. חלק מהאוהדים כועסים? זאת זכותם. בשנה הראשונה שלי במכבי, כשחזרנו לאוסישקין, הכינו לי מצגות. אם הם בחרו לא לאהוב אותי, ולא להבין את הסיטואציה, זו בעיה שלהם. אי אפשר שכולם יאהבו אותך".

        הקריירה של יניב גרין במספרים (עיבוד תמונה)

        "הספרדים עדיין בטופ, ואנחנו נשברנו בדרך"

        גרין גדל בבני הרצליה, וכשהיה בן 18 ערך את הופעת הבכורה שלו בליגה הבכירה, אבל האירוע שבו נכנס הסנטר לתודעה, יחד עם שאר בני דורו (ביניהם גם בורשטיין, אפיק ניסים, ארז כץ, אורי יצחקי, משה מזרחי, איציק אוחנון ושחר גורדון), היה באליפות אירופה לעתודה בשנת 2000 באוכריד, מקדוניה.

        הנבחרת הישראלית הדהימה את היבשת כשהגיעה עד לגמר הטורניר וזכתה במדליית הכסף, לאחר שניצחה את יוון של דימיטריס דיאמנטידיס, אנטוניס פוטסיס ולזארוס פפאדופולוס, את ליטא של ארווידאס מאציאוסקאס ובחצי הגמר את ספרד של פאו גאסול, חוסה קלדרון ופליפה רייס. היא הפסידה על חודה של נקודה בגמר לסלובניה של סאני בצ'ירוביץ' ובוקי נכבאר.

        "נשארנו חברים, ממש חבורה, עד היום, ויש לנו אפילו קבוצת ווטסאפ של השחקנים מאז", מספר גרין, אבל באופן מפתיע, ההתרפקות על הנוסטלגיה הזו קשה לו. "כולם עדיין מזכירים את ההישג הזה ושמחים בו, אבל כשאנחנו השחקנים מדברים על זה, גם היום, אנחנו מבואסים ומאוכזבים. הגענו לאליפות הזו במטרה לקחת את המקום הראשון. ידענו כמה אנחנו טובים וחזקים. תחושת ההחמצה כל כך גדולה, עד עכשיו. בטקס הסיום כולנו הורדנו את המדליות, כי לא לשם כיוונו, מבחינתנו זה לא היה הישג".

        אי אפשר להימלט מהתהייה הזו: עשיתם בית ספר לספרדים ותראה לאן הם הגיעו, בזמן שאנחנו נותרנו בשוליים.

        "כל השחקנים מהעתודה ההיא הגיעו לנבחרת ישראל. חלק היו יותר דומיננטיים וחלק פחות, אבל היינו הבסיס. אתה יודע, לפני כמה ימים דיברתי עם בורשטיין, ראינו את ספרד משחקת באולימפיאדה, כשאותם גאסול, רייס וקלדרון לא רק שעדיין משחקים, אלא בכושר טוב, בטופ של הכדורסל. אנחנו איפשהו נשברנו בדרך. כל אחד ספג פציעה שקטעה לו את הקריירה. דיברנו וחשבנו, ולא הבנו למה".

        ואכן, כעת, כשגרין מפנה באופן רשמי את הבמה, נותר רק שחקן אחד פעיל מנבחרת העתודה המיתולוגית: ניסים. "טפו טפו, שיהיה בריא, הוא היחיד שלא נפצע אצלנו", צוחק גרין. "אחד הפספוסים הגדולים בקריירה שלי זה שלא הצלחתי לשחק איתו יחד באותה קבוצה".

        יניב גרין (ימין) וטל בורשטיין (בוצ'צ'ו)
        "ידענו כמה אנחנו טובים וחזקים". גרין ובורשטיין ב-2000 (צילום: בוצ'צ'ו)

        היריבים הכי קשים: צ'ורצ'יץ' והאפמן

        גרין הקפיד לשמור גופייה למזכרת מכל קבוצה שבה שיחק במהלך הקריירה, אבל את הגביעים הוא מאפסן עדיין בבית הוריו, ראובן (68) ושרה (64), בהרצליה. "אמא שלי שומרת את כל הכתבות שעושים עליי, והיא דווקא שמחה עכשיו, כי נמאס לה מהפציעות שלי. היא לקחה את זה מאוד קשה. לאבא יהיה קצת משעמם עכשיו, כי הוא צפה בכל משחק שלי".

        גרין יורד מהבמה כשאין קבוצה שאיתה הוא מזוהה יותר מכל. בעצם, יש אחת כזו, רק שהיא לא ממש קבוצה, וזו נבחרת ישראל. בקיץ הבא, לראשונה מאז 1999, יופיעו הכחולים-לבנים באליפות אירופה בלי הסנטר הוותיק, שהפך אשתקד לשיאן ההופעות בכל הזמנים עם 193 משחקים במדים הלאומיים ב-19 קייצים רצופים עוד מימיו בנוער.

        "התואר הזה הוא אחד החשובים שהגעתי אליהם בקריירה", הוא מודה. "זה תואר אישי, ועבדתי קשה בשבילו. אני לא יכול להתעלם מהעובדה שההגעה לשיא הזה הייתה אחד הגורמים שדירבנו אותי לשחק בכל מחיר בשנה שעברה בנבחרת".

        יניב גרין שחקן נבחרת ישראל (קובי אליהו)
        המאמן לו הוא חייב הכי הרבה. גרין עם אדלשטיין (צילום: קובי אליהו)

        כשגרין מביט לאחור, היו שני יריבים שמולם התקשה לשחק יותר מכל האחרים: "כשהייתי צעיר, והייתי קצת יותר חלש, היו לי כמה משחקים נגד ראדיסב צ'ורצ'יץ'. זה היה מתסכל. הוא, עם הכוח האדיר שלו, הולך לסל, ואתה יכול רק ללוות אותו. גם נגד נייט האפמן שיחקתי כמה פעמים, וזו הייתה חוויה קשה".

        האולם שבו גרין אהב במיוחד לשחק היה אוסישקין. "חבל שהוא לא קיים יותר, שהילדים של היום יבינו מה זה. זה היה מקום הזוי. תמיד, כשהיינו עולים מהמחצית בחזרה למגרש, הייתי חוטף בפרצוף את ענן הסיגריות, והייתי אומר לעצמי שזה לא ייאמן שאנחנו משחקים בתנאים האלה. אבל דבר אחד בטוח: לא היה אפשר לנצח אותנו שם".

        המאמן לו הוא חייב הכי הרבה הוא ארז אדלשטיין, שהדריך אותו במשחקו הראשון בקריירה (עם הרצליה מול מכבי תל אביב ב-1998) וגם במשחקו האחרון (עם נבחרת ישראל מול איטליה, אשתקד). "אם יש מישהו שיכול להצעיד את מכבי קדימה, זה ארז. איפה שהוא נוגע, יוצא זהב", מפרגן החניך לשעבר.

        הכדורסלן לשעבר יניב גרין (מגד גוזני)
        נפרד לשלום. יניב גרין (צילום: מגד גוזני)

        הכדורסל בישראל השתנה מאז התחלת את הקריירה.

        "מכבי הייתה אז לפחות רמה אחת מעל כל הליגה, והיום יש גם את ירושלים, ואני שמח. זה טוב לליגה, לאוהדים ולשחקנים. יש עוד מקומות עבודה, השכר עולה, יש ארנה, ויש עוד קבוצה שמייצגת אותנו באירופה, הלוואי שגם היא תגיע בעתיד ליורוליג. הזכייה באליפות עם ירושלים הייתה אחת החוויות הגדולות בקריירה שלי. עשינו משהו היסטורי, וכל כך צבט לי הלב שלא יכולתי להיות על המגרש בגמר".

        בחמישיית החלומות שלו הוא מכליל את שחקני החמישייה של מכבי תל אביב מודל 2004/05, שעמה זכה ביורוליג: שרונאס יאסיקביצ'יוס, בורשטיין, אנתוני פארקר, וויצ'יץ' ובאסטון.

        איזה דבר אחד בקריירה היית משנה?

        "בדיעבד כולנו חכמים, אבל לפני שחתמתי במכבי שיחקתי עם דטרויט בליגת הקיץ והייתי לא רע. קיבלתי זימון למחנה הסופי, ולא הלכתי על זה. אני לא יודע אם הייתי מספיק טוב, אם היו מקבלים אותי ואם הייתי מצליח להשתלב, אבל באיזשהו מקום מציק לי שלא ניסיתי לבדוק את זה עד הסוף".