ספרו האוטוביוגרפי של שימי ריגר, "לא רק רשת", שהתפרסם לפני מספר חודשים, מאיים להפוך לקלאסיקה ספרותית. הספר, שנכתב בעזרתו של יוסי כהן, לא התברך בהגהה קפדנית, והיה יוצא נשכר מקיצוץ והידוק מספר פרקים, כמו גם מבדיקה קפדנית יותר של הסיפורים שמפזר המחבר (שמספר, פחות או יותר, שגילה לעולם את לברון ג'יימס ושהיה אחד הראשונים להתבשר על ידי דין סמית על צירופו לצפון קרוליינה של אחד, מייקל ג'ורדן, שבהמשך מפטר במו ידיו את ריגר מתפקיד הסקאוט של וושינגטון וויזארדס, רק כי כעס שהאחרון המליץ בצדק לבחור במקום הראשון בדראפט את פאו גאסול המצליח במקום את קוואמי בראון הכושל).
אולם, בכל הנוגע לתיעוד ההיסטוריה של הכדורסל הישראלי, הספר של מאמן העבר הוא מסמך חשוב מאין כמותו. ריגר, שפוטר והתפטר מכמעט כל קבוצה בולטת או נידחת בישראל, לא עושה הנחות לעצמו אך גם לא למעסיקיו לאורך השנים. הוא חושף את החובבנות, את השקרים, את התככים מאחורי הקלעים, את בניית הקבוצות מאחורי גבו, את השחקנים שמונחתים עליו מלמעלה, את מוסר התשלומים הירוד, את הפיטורים נטולי האנושיות.
משום מה, הכדורסל הישראלי התקבע בתודעת רבים כאח הבוגר וההגון של הכדורגל, אבל הספר של ריגר מרסק את התדמית בלי עכבות. מובן שלסיפוריו יש גם צד שני, ומן הסתם גם הוא נושא באחריות לכך שנפלט בגיל צעיר יחסית מתפקידי האימון הבכירים בענף, אבל קשה לייפות את התמונה: מבעד לפריזמה של ריגר, הכדורסל מצטייר כענף דוחה.
עוד בנושא:
כרמלו אנתוני החדש: המהפך התדמיתי של כוכב נבחרת ארצות הברית
אין כמו ממבה: היכרות עם הכוכב החדש של מכבי תל אביב, אנדרו גאודלוק
לתיאור של ריגר יש משמעות מיוחדת דווקא בקיץ הנוכחי, שבו נדמה שהענף סוגר על מכבי תל אביב לא רק בזכיות באליפות, אלא גם באימוץ נורמות ההתנהלות של הצהובים, במובן הטוב או הרע של המילה - תלוי בנקודת מבטכם. הפועל תל אביב מחתימה את ריצ'רד האוול, שהיה מועמד למכבי, ומנסה לאזרח אותו וגם את אדריאן בנקס, אחרי שחרתה על דגלה מאז הקמתה מחדש כהפועל אוסישקין את האוריינטציה הישראלית ואת הבוז לקדחת האזרוח הצהובה.
גם הפועל ירושלים, שמאז בואו של אורי אלון שמה דגש על החתמת הישראלים הטובים בשוק - אלו שמכבי ויתרה עליהם -שכחה מעקרונות אלו והחתימה חבורת זרים ומתאזרח אחד, כשהמוחתם הצבר היחיד, רועי הובר, הושאל עד מהרה לחולון; אותה ירושלים גם מחקה את ההחתמות הנוצצות שעשתה הנהלת מכבי מאז ומתמיד מעל לראשו של המאמן, ובראשן אמארה סטודמאייר כגרסה שלה לטום צ'יימברס. סימונה פיאניג'יאני, במקביל, מעיד שלא דיבר כלל עם חלק משחקני הרכש החדשים. מכבי, בינתיים, תקועה עם חוזים של שחקנים פצועים (קווינסי מילר ודווין סמית) או כאלה שאין לה צורך בהם (טיילר רוצ'סטי וריצ'י הנדריקס). ההחתמה של אנדרו גאודלוק, שחקן פנטסטי שהתאמתו למאמנו שנויה במחלוקת, מצטיירת כתגובה מבוהלת למדי למירוץ החימוש הירושלמי ומשאירה לפי הדיווחים מעט מדי כסף לשתי העמדות החיוניות שנותרו, 4 פותח ו-5 מחליף. לפתע, הצהובים הם כבר לא הגוף הכי ערמומי בשטח.
זו בדיוק הנקודה המשמעותית בסיפור: מכבי מעולם לא הייתה רעה יותר מיריבותיה או מוסרית פחות. היא הייתה אגרסיבית בדיוק כמו קבוצות התחתית בליגה, אך הרבה יותר ממולחת. אוהדי הקבוצות היריבות טיפחו באופן טבעי שנאה יוקדת לצהובים והצביעו על הכוחניות, הקרבה המקוממת למוקדי הכוח, ההתחברות לסמלי המדינה, השימוש בכספי ציבור (בתקופת השידורים בערוץ 1), הטריקים המלוכלכים של אזרוח שחקנים ללא כל זיקה לציונות, ריבוי האמריקאים ומיעוט הישראלים.
הבוז למכבי רק החריף בעקבות השפעת אתוס האהבה של עדי גורדון על אוהדי הפועל ירושלים והקמת קבוצת האוהדים הרומנטית על חורבות הפועל תל אביב. רק שהמנהלים של אותן הפועל תל אביב והפועל ירושלים בשנותיהן הגדולות, בין אם אלו היו דני קליין או אברהם פלדה, לא היו אנשים נחמדים יותר או כוחניים פחות משמעון מזרחי. הם פשוט היו פחות מצליחים. גם בהפועל תל אביב, הפועל ירושלים ואפילו בגליל עליון אזרחו שחקנים, ייבאו זרים בלי סוף וייבשו ישראלים על הספסל, ואנשים כקליין אפילו הורשעו בפלילים בניסיון כושל לארגן דרכון לשחקן אמריקאי.
גם בהן מאמנים פוטרו, גם אצלן סגרו דברים מאחורי גבו של המאמן, ובוודאי שאצלן איחרו בתשלומים. בזיכרון הקולקטיבי נחרט נח קליגר, היו"ר שקדם לשמעון מזרחי במכבי תל אביב, כרשע האולטימטיבי לאחר שהלשין לפיב"א על עברו המקצועי של ברי לייבוביץ'; רק מעטים מודעים לכך שאיש הפועל, פיקו רוזוביץ', החתים את לייבוביץ' על מסמך בלי לספר לו שמדובר בחוזה לכל חייו בקבוצה, כפי שריגר מספר בספר.
עכשיו, כשהפועל תל אביב מנסה לאזרח שני שחקנים וכשהפועל ירושלים תעלה חמישיה כל אמריקאית באירופה, סביר להניח שאוהדי הקבוצות האלו יעודדו אותן בהתלהבות גם אם שחקניהם לא נולדו בפתח תקוה או בנימינה. בסופו של דבר, הם רק רוצים לנצח, כמו אוהדים של כל קבוצת ספורט. כך היה תמיד, למעשה, אך כשהדרך לאליפות הייתה חסומה נולד הצורך באידיאולוגיות חלופיות. מובן שאוהדי הקבוצות האלו ימשיכו לשנוא את מכבי, וזה בסדר, כי אנשיה, בני הדור החדש והישן כאחד, לא הפכו לפתע אלטרואיסטים. הם פשוט כבר לא יודעים איך לתרגם כוחניות לניצחונות.
