בגיל 13 הלך אדגרדו באוסה למבחנים ברוסאריו סנטרל, הקבוצה אותה אהד מאז שהוא זוכר את עצמו. 500 ילדים הגיעו לשם והתחרות הייתה קשה. המאמנים שאלו מי רוצה לשחק בהתקפה ובקישור ואינספור ידיים הורמו באוויר. באוסה חיכה בסבלנות בצד. כאשר תהו מי רוצה להיבחן כבלם, ההתלהבות הייתה פחותה, אך אדגרדו הצעיר התנדב למשימה. כך הוא הצליח לתפוס את העין, להרשים ולהתקבל.
"תמיד ידעתי להסתגל ולנצל הזדמנויות", אמר לימים וההסתגלות אכן הייתה מושלמת. "מעולם לא הייתי שחקן גדול", הוסיף בצניעות, אולם זה לא הפריע לו להפוך לאחד הכוכבים החשובים בתולדות רוסאריו סנטרל, עם 310 משחקים בשתי קדנציות. בסתר ליבו, באוסה קצת הצטער שלא זכה להיות חלוץ, אבל הוא הצטרף להתקפות בכל הזדמנות וכבש במהלך הקריירה המפוארת 108 שערים. בכל תולדות הכדורגל, רק שלושה בלמים מצאו את הרשת יותר: רונלד קומאן, דניאל פסארלה ופרננדו היירו. גם ברחבת היריב, כך מסתבר, הוא ניצל הזדמנויות באופן מושלם.
בסופו של דבר, רגע לפני שתלה את הנעליים, הוא אף נכלל בסגל ארגנטינה למונדיאל ב-1990 וקיבל את מדליית הכסף, למרות שלא שותף באף משחק. גם זה עניין של ניצול הזדמנויות. באוסה לא בלט, מנהיגותו הייתה שקטה, אבל הוא פילס את דרכו בנחישות וידע את תכונותיו החזקות והחלשות יותר משחקנים אחרים. כאשר ראה צ'אנס, לא נתן לו לברוח מהידיים. כך פעל תמיד גם כמאמן. באירופה לא מכירים אותו, אבל איש מלבדו בדרום אמריקה לא הצעיד ארבע קבוצות שונות לחצי גמר גביע ליברטדורס. הוא גם היחיד בהיסטוריה שהוביל קבוצה מאקוואדור, LDU קיטו, לזכייה במפעל היוקרתי, ב-2008. שש שנים לאחר מכן, שחזר את ההישג עם סן לורנסו הארגנטינית.
עוד בנושא
זה האיש שישכיח את המשבר? אדגרדו באוסה מונה למאמן נבחרת ארגנטינה
בין מוריניו לגווארדיולה: העידן החדש של ארגנטינה תחת אדגרדו באוסה
כאוס ללא דיקטטור
כעת, העניק לו הגורל את הזדמנות חייו בנבחרת. המצב בהתאחדות מעולם לא היה חמור ובעייתי יותר. במשך 35 שנה שלט בה חוליו גרונדונה ביד רמה. הוא היה דיקטטור מושחת ורבים תיעבו אותו וסלדו ממנו, אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח: היה סדר בניהול הארגון. מאז שגרונדונה הלך לעולמו לפני שנתיים, בגיל 82, הדיקטטורה התחלפה באנרכיה.
כאוס מוחלט שרר עד הבחירות היצריות בין לואיס סגורה למרסלו טינלי בשנה שעברה. הוא רק העמיק אחרי ההצבעה הביזארית בהיסטוריה. 75 נשיאי מועדונים נטלו חלק, אולם הקרב הסתיים בתיקו 38:38. עד היום איש לא יודע מי פשע עם ההצבעה הכפולה ואין נשיא קבוע. הניהול הפך לבלתי אפשרי, וגרם בסופו של דבר להתפטרותו של טאטה מרטינו אחרי ההפסד לצ'ילה בגמר הקופה סנטנריו לפני כחודש וחצי. מאמן ברצלונה לשעבר הבין שלא ניתן להרכיב סגל ראוי לאולימפיאדה ומאס בבלגן.
עד לא מכבר, היה תפקיד מאמן ארגנטינה נחשק במיוחד, אך בימים אלה המציאות שונה. לא כולם מוכנים להיכנס עם ראש בריא למיטה חולה, קל וחומר אחרי הפרישה של ליאונל מסי, גם אם קיימת הערכה כי ההחלטה של הכוכב הגדול הפיכה. ארמנדו פרס, שמונה לנשיא הזמני של ההתאחדות, נדרש לאתר באופן בהול מחליף קבוע למרטינו ונתקל בקשיים עצומים. דייגו סימאונה ומאוריסיו פוצ'טינו סירבו בנימוס, כי יש להם עבודה הרבה יותר מסודרת ומתגמלת באתלטיקו מדריד ובטוטנהאם וזה לא העיתוי הנכון לעזוב. לפיכך, התרכזו המאמצים סביב מרסלו ביילסה וחורחה סמפאולי.
כאשר ביטל ביילסה את טיוטת החוזה עם לאציו, יומיים בלבד לאחר שהוכרז כמאמן על ידי המועדון האיטלקי, בטענה כי דרישותיו לרכש לא נענו, סברו רבים כי מדובר בתרגיל שיסלול את דרכו לקדנציה שנייה בנבחרת, אולם כולם התבדו. "המשוגע" באמת הבין שלא יוכל לעבוד עם נשיא לאציו, קלאודיו לוטיטו והפנים גם כי לא ייהנה מהשקט התעשייתי במצב הנוכחי בהתאחדות הארגנטינית. האיש שנחל פיאסקו מהדהד במונדיאל 2002, בו הודחה ארגנטינה בשלב הבתים, ממש לא השתוקק להעמיד את המוניטין שלו במבחן בתנאים כה עגומים ואפילו פגישה עם פרס לא יצאה לפועל.
סמפאולי דווקא הביע נכונות, אולם עיתוי ההתפטרות של מרטינו היה אומלל במיוחד מבחינתו. האיש שעשה את שמו בנבחרת צ'ילה כמחליפו של ביילסה, מונה למאמן סביליה בסוף יוני, ימים ספורים לפני שהתפנתה המשרה. האנדלוסים סירבו לחלוטין לדון באפשרות שילוב תפקידים וזה היה צעד נכון מבחינתם. על מנת לשחרר את סמפאולי מהחוזה, הייתה צריכה ההתאחדות לשלם פיצויים של שישה מיליון יורו לסביליה, סכום שהיא לא יכולה להרשות לעצמה. בנוסף, סמפאולי עצמו נזהר לא להתחיל את ההרפתקה האירופית המכוננת שלו ברגל שמאל והמשיך להכין את סביליה לעונה החדשה, כאילו נבחרת ארגנטינה כלל לא עומדת על הפרק. לפיכך, גם מועמדותו לא התממשה למשהו אמיתי.
גמישות היא שם המשחק
באוסה? הוא השיב בחיוב עוד לפני ששאלו אותו ושידר נכונות לקפוץ למים. לא אכפת לו אם הוא השם הרביעי או השישי ברשימת המועמדים. לא אכפת לו שמלאכת השכנוע של מסי לחזור מהפרישה תיפול עליו. לא אכפת לו שתקופת ההכנה למשחקי המוקדמות החשובים מול אורוגוואי ומול ונצואלה בתחילת ספטמבר קצרה מאוד. לא אכפת לו שהוא החל את העבודה בסאו פאולו רק לפני חצי שנה והצליח שם, כאשר הצעיד את הקבוצה לחצי גמר הליברטדורס. הוא הרי חי על ניצול הזדמנויות ויודע שהזדמנות מסוג זה פשוט לא תחזור.
אז הוא קפץ על המציאה ואלה דווקא חדשות טובות מאוד עבור ארגנטינה. במצבה הנוכחי, הנבחרת לא צריכה מאמנים עם שם גדול ואגו גדול, ששואפים לעשות הכול כדרכם. עם כל הכבוד לסימאונה או ביילסה, הם פשוט לא היו מצליחים לבצע את האסטרטגיה שלהם כאשר מסביבם קיים כאוס ניהולי. באוסה, שעשה את הקריירה כשחקן וכמאמן בזכות הגמישות יוצאת הדופן והיכולת להתאים את עצמו לנסיבות, הוא האיש הנכון למשימה. סיכוייו למצוא את שביל הזהב ולפלס את הדרך בתוך כל הברדק הם הגבוהים ביותר.
פרשנים מסוימים מאשימים אותו בסגנון הגנתי מדי, אך הקביעה הזו רחוקה מהאמת. בפועל, באוסה משנה את הטקטיקה בהתאם לסיטואציה, חומר השחקנים והמטרות שעומדות בפניו. הוא מעולם לא לקח צד בוויכוח הנצחי בין תומכי מנוטי לבילארדו וזה לא דבר של מה בכך כאשר אתה ארגנטינאי. הוא לא נעול על מערך מסוים. ב-LDU קיטו, למשל, שיחק עם שלושה בלמים, בחר בסגנון מהיר ודרש משחקני האגף להתיש את היריבים באוויר הדליל במשחקים הביתיים. לעומת זאת, בסן לורנסו הוא בחר בדרך כלל ברביעייה אחורית ומשחק מבוקר של החזקת כדור בקישור. הסדר בהגנה קריטי מבחינתו, אבל הוא מקדש קודם כל את האיזון בין כל החוליות. "המטרה היא לנצח, כל השאר שולי", הוא אומר. זו הפילוסופיה שלו. את הנאמנות לטקטיקה הוא משאיר לביילסה.
"לא אכפת לי מה תגידו עליי", נהג באוסה לומר לעיתונאים שלא אהבו את הסגנון שלו והפגין עור של פיל, בניגוד מוחלט למרטינו, שנפגע מכל ביקורת כלפיו. הקשיחות הזו משתלבת עם נועם הליכות ויחס לבבי. מעטים השחקנים שלא הסתדרו עם המאמן בן ה-58 במהלך הקריירה הענפה שלו והניסיונות שלו להחזיר את מסי יחלו בשיחה פשוטה. "פשוט נדבר על כדורגל ואז נראה אם אוכל לשנות את דעתו", הצהיר באוסה. מסי אמנם מזוהה עם ניואלס, היריבה העירונית המושבעת של רוסאריו סנטרל, אבל הוא ובאוסה עשויים למצוא שפה משותפת.
המאמן החדש של ארגנטינה גדל במשפחת פועלים קשת יום, צמח מלמטה ולא הפסיק להאמין בעצמו. את הגישה הזו הוא השתדל להעביר גם לשחקניו בכל מקום בו דרך. "אף פעם אל תפסיקו לחלום", הוא אומר להם. זה עבד ברמת הקבוצות וכעת מקווים בארגנטינה שזה יעבוד גם בנבחרת, בסגל של כוכבים גדולים. המשימה לא פשוטה ויש שיגידו כי באוסה נכנס לנעליים גדולות, אבל זה הדבר האחרון שצריך להפריע לו. הרי הוא מכונה "אל פאטון", כלומר "רגל גדולה", עוד מילדותו כאשר הוריו התקשו למצוא עבורו נעליים במידה המתאימה. המשבר בהתאחדות חמור, אך באוסה עשוי לסייע לכדורגל במולדתו לצאת ממנו בצעדים גדולים.