תהום בין שני גביעי עולם

במהלך מונדיאל 2006 הלך ססאר לואיס מנוטי, שעבד בטלוויזיה הארגנטינית כפרשן, לשירותים באיצטדיון במינכן ונתקל שם בקרלוס בילארדו, שפירשן את המשחקים עבור תחנה אחרת. "אני נוסע לקצה השני של העולם, ואפילו כאן לא יכול להשתין בשקט בלי לראות את המנוול הזה!", צרח, לפי העדויות, המאמן הדגול. צלם שנכח בסביבה מצטער עד היום שלא לקח את המצלמה כדי לתעד את האירוע.

זוהי היריבות הקשה, הארוכה והמפורסמת ביותר בכדורגל העולמי. תורות שלמות נבנו על השמות של השניים. מחנה "מנוטיסטאס" דוגל בכדורגל חופשי, התקפי, אטרקטיבי ומשוחרר. המטרה המרכזית היתה ונשארה לתת לשחקנים להתבטא על המגרש ולגרום הנאה לקהל. מחנה "בילארדיסטאס" מקדש ניצחון בכל מחיר ובכל האמצעים. הדרך להשגת התוצאה כלל לא רלוונטית. הלכידות קודמת לכל.

הוויכוח העצום הזה חרג מזמן מגבולות הכדורגל – זהו עימות פילוסופי ופוליטי לכל דבר. לא לחינם מזוהה מנוטי עם השמאל הפוליטי, מעריץ את צ'ה גווארה ותומך לאורך עשורים במפלגות קומוניסטיות, בעוד בילארדו קושר תמיד לחלק הימני של המפה. למעשה, מנוטי אף המציא את המושג "כדורגל שמאלני" וסחף אחריו המונים. "באמצעות סגנון המשחק של הנבחרת אני רוצה להדגים את החברה בה הייתי רוצה לחיות", אמר כאשר עמד על הקווים של אלביסלסטה. אנחל קאפה, אחד ה"מנוטיסטאס" הנחרצים והחשובים ביותר, שותפו של המורה לדרך, מהלל: "מנוטי עשה עבור הכדורגל את מה שקארל מארקס עשה עבור הפילוסופיה וזיגמונד פרויד עשה עבור הפסיכולוגיה".

הם שונים זה מזה בכל דבר. מנוטי גדל במשפחה עשירה ברוסאריו, בילארדו הוא בן למהגרים סיציליאניים ממעמד הביניים הנמוך בבואנוס-איירס, שנאלץ לקום מוקדם בימיו כתלמיד כדי להביא סחורה לשוק המקומי. מנוטי הוא מעשן כבד, בעוד בילארדו למד בצעירותו רפואה ואף עבד בתחום במשך שנים רבות, בעיקר כגינקולוג. מנוטי, המתנשא לגובה 190 סנטימטרים, קיבל את הכינוי אל-פלאקו, "הרזה". אצל בילארדו בלט במיוחד אפו הגדול, ועל כן הוא קיבל את הכינוי אל-נאריגון. בשלב מסוים הוא אפילו שקל ניתוח פלסטי כדי לתקן את מחדלי הטבע. כל אחד מהם הוביל את ארגנטינה לזכיה בגביע העולם, כך שכל אחד רשאי להרגיש צודק. אנריקה מארקס, אחד העיתונאים הבכירים במדינה, טען: "זה טבעי מבחינתנו כארגנטינאים לחלום על התעשרות אישית, ובאותה נשימה לדבר על צדק חברתי. בילארדו ומנוטי הם שני צדדים של אותו המטבע, שתי השקפות העולם שלנו כעם". העיתונאי לואיס חיראלדו הישווה את היריבות ביניהם לוויכוח המיתולוגי בין אפלטון לאריסטו ביוון העתיקה.

הקוטביות בין השניים ניכרה היטב עוד בהיותם שחקנים. מנוטי היה חלוץ אלגנטי ואינטליגנטי להפליא, שאהב לטפל בכדור בהליכה. אנטוניו ראטין, הקשר הקשוח שהתפרסם בעיקר כאשר הורחק שלא בצדק ברבע-גמר מונדיאל 66 נגד אנגליה, אוהב להיזכר בימיו המשותפים עם אל-פלאקו בבוקה ג'וניורס: "צעקתי לו שירוץ מהר יותר. הוא תמיד ענה: רצנו מספיק, עכשיו צריך להתחיל לשחק כדורגל". לאחד מספריו נתן מנוטי את השם: "להריץ את הכדור ואת היריב". שאיפתו לסגנון טכני מושלם באה לידי ביטוי גם בהרפתקה הקצרה בסנטוס הגדולה ב-1968. "לשחק עם פלה זה אושר שמעטים חוו", אמר.

מנגד, בילארדו הגיע לגדולתו בחבורת הלוחמים של אסטודיאנטס, עם המאמן האגדי אוסבאלדו סובלדיה. היתה זו הקבוצה הראשונה מחוץ לבואנוס איירס שזכתה באליפות ארגנטינה, והיא המשיכה לשלוש הנפות רצופות של גביע ליברטאדורס, ולזכיה בגביע הביניבשתי ב-1968 על חשבון מנצ'סטר יונייטד של בובי צ'רלטון וג'ורג' בסט. כקשר האחורי, היה בילארדו המנהיג הבלתי מעורער, מעין שליחו של סובלדיה על המגרש. המאמן הכין את הקבוצה באופן טקטי מדוקדק ולא הותיר מקום ליצירתיות, בעוד השחקנים לא בחלו בשום אמצעי כדי לעצור את הקבוצה שמנגד. האלימות, ההתחזויות והתרגילים המלוכלכים של אסטודיאנטס בסוף שנות ה-60' נכנסו לפולקלור, והאגדות מספרות על כך שבילארדו וחבריו נהגו לדקור את היריבים בסיכות. האשמות אלה מוכחשות בתוקף, אבל איש לא מסתיר את האירוע המדהים בגביע הביניבשתי מול פיינורד ב-1970. יופ ואן-דאלה, מכוכבי ההולנדים, התפרסם בכך ששיחק עם משקפיים. בילארדו והבלם אוסקר מלברנאט הסירו ורמסו אותן ברגליהם. זה לא חריג – הרי במפגש מול יונייטד שבר בילארדו את אפו של נובי סטיילס. באשר לסיכות, הפרסומת המשעשעת הזו לבדיקות דם לגילוי סכרת מלמדת כי לבילארדו, רופא וכדורגלן, יש לא מעט הומור עצמי בריא

הפכים מוחלטים כשחקנים, הם גדלו להפכים מוחלטים כמאמנים. מנוטי ביסס את הכל על הכשרון האישי של שחקניו, בילארדו דגל בקבוצתיות וברוח הלחימה. שיטותיהם שונות לא רק בטקטיקה ובפילוסופיה, אלא גם ביחסי אנוש. אל-פלאקו היה ידוע כמאמן רך, בעל גישה אבהית לשחקנים. דניאל ברטוני, מכוכבי המונדיאל-78, נזכר: "הוא היה נתקל בי במסדרון ואומר: מחר יהיה היום הגדול שלך. הוא החדיר בנו כל כך הרבה מוטיבציה ואמונה עצמית, ועלינו לדשא בתחושה שאנחנו הכי טובים בעולם". מנגד, בילארדו הקפיד תמיד על משמעת ברזל, והשחקנים פחדו ממנו. פדרו טרוליו, שחקן בסגל למונדיאל 86', מספר: "הוא לקח כדורים כדי לא להירדם, ואז פרץ לחדרים של השחקנים בשלוש בלילה, העיר אותנו ודרש שנחזור בפניו על התוכנית הטקטית". השחקנים היו בכוננות תמידית – אם הטיסה היתה מתעכבת, אל-נאריגון ערך להם אימוני כושר בשדה התעופה.

מנוטי, שאימן את הורקאן לאחר שתלה את הנעליים, קיבל לידיו את הנבחרת הלאומית מספר שנים לפני המונדיאל הביתי, בזכות העובדה כי נשיא מועדונו, דויד בראקוטו, מונה גם לנשיא ההתאחדות. ההפיכה הצבאית ב-1976 לא בדיוק תאמה את השקפותיו הפוליטיות של מנוטי, אך הוא ניצל מפיטורים, נשאר בתפקידו וזכה לגיבוי מלא מצד החונטה. במסגרת ההכנות לגביע העולם ב-1978, אף נאסר על כלי התקשורת לבקר את הנבחרת, על מנת לייצר אוירה תומכת וחיובית ככל הניתן. מבקריו של מנוטי לא שוכחים להזכיר לו את הקשרים עם שלטון הגנרלים, וגם את הניצחון המכור לכאורה, 0:6 על פרו, שהעלה את ארגנטינה לגמר על חשבון ברזיל. מנוטי ממשיך לטעון שהכל היה נקי, אך רבים חולקים עליו, ובילארדו עצמו קובע: "הוא ידע הכל, רק מנסה לשמור על התדמית הנקיה". סגנון הנבחרת אכן היה ראוותני ומהנה, אולם לעולם לא נדע אם מנוטי היה נכנס להיסטוריה כמאמן הראשון שהוביל את אלביסלסטה לגביע העולם, אם לא היה מקבל עזרה משמעותית מבחוץ.

בילארדו, שעבד אחרי פרישתו את אסטודיאנטס אהובתו, ובהמשך הרוויח כסף לא רע בקולומביה, עדיין היה אז ביחסים תקינים יחסית עם מנוטי. השניים לא היו חברים, אך אל-נאריגון אפילו קיבל הצעה מההתאחדות לשמש כעוזרו של אל-פלאקו, ללא ידיעתו של האחרון. מישהו העלה על הדעת שזה יכול לעבוד. בסופו של דבר, הועסק בילארדו כסוג של יועץ חיצוני, ולא עמד בקשר ישיר עם המאמן הראשי. אחרי הכישלון של ארגנטינה במונדיאל 82', שנבע בין היתר ממשחק קבוצתי לקוי וחורים בהגנה, היה ברור שעידן מנוטי הסתיים. בתום התלבטויות רבות, בחרה ההתאחדות בבילארדו כמחליפו, בזכות הצלחתו המחודשת באסטודיאנטס שזכתה באליפות אחרי בצורת של 15 שנה.

עם כניסתו לתפקיד התייעץ אל-נאריגון עם גורמים שונים, ובין היתר נסע לברצלונה, שם מונה אל-פלאקו למאמן בלאוגרנה. השיחה הארוכה ביניהם היא שהובילה בסופו של דבר לפיצוץ הגדול. בילארדו התעניין בדעתו של מנוטי לגבי מספר שחקנים ושאל אם כדאי לזמן אותם. היו לו ספקות לגבי המגן השמאלי אלברטו טראנטיני, "השפן" שכיכב במדורי הרכילות על בסיס יומי. "ככל שהוא מבקר יותר בבתי בושת, כך הוא משחק טוב יותר. תסמוך עליו בלי להסס", אמר מנוטי לבילארדו. אל-פלאקו המליץ בחום לזמן לנבחרת מחדש את השוער הוגו גאטי, שנותר מחוץ לסגל ב-1978 בגלל העדפתו של אובאלדו פיליול. "הוא הטוב ביותר", אמר מנוטי ורשם לבילארדו את מספר הטלפון של גאטי ליתר בטחון. בנוסף, הזהיר מנוטי מפני זימונו של אנצו טרוסרו: "באימונים הוא נראה אריה, אבל ברגע האמת משחק כמו חתלתול קטן".

רבה היתה הפתעתו של אל-פלאקו כאשר פירסם בילארדו את הסגל החדש. טראנטיני וגאטי לא הופיעו שם, טרוסרו דווקא כן. "הוא עושה ממני צחוק. איך דבר כזה ייתכן? הוא שואל לדעתי, ואז עושה הכל הפוך. זה לא שהוא יישם חלק מההמלצות שלי. הכל בניגוד לדעתי", התרעם מנוטי באוזני כל מי שרצה לשמוע, וניתק מגע עם יורשו. מנגד, בילארדו נפגע עד עמקי נשמתו על פרסום פרטי השיחה הדיסקרטית בתקשורת והחליט לא לדבר יותר עם מנוטי. היריבות הסמויה הפכה לגלויה, ומאז השניים לא החמיצו הזדמנות לקרוע זה את זה לגזרים.

תוצאות המשחקים הראשונים של בילארדו על הספסל של ארגנטינה היו גרועות, ומנוטי יצא במתקפה חזיתית. "איך אפשר להרוס את תדמית אלביסלסטה באופן כה מבזה?", תהה אל-פלאקו, ועיתונאים רבים הצטרפו למחאתו. במשך שלוש השנים עד המונדיאל במכסיקו 86', ספג בילארדו ביקורת חסרת תקדים אפילו במונחים הארגנטינים. בעוד החבורה של מנוטי טופלה בכפפות משי לפני 1978, הבוס החדש נאלץ להתמודד עם צונאמי תקשורתי של ממש, ואף החרים פרשנים רבים. העיתון המוביל בצד מנוטיסטאס היה קלארין, בו פירסם אל-פלאקו עצמו טורים ארסיים. מנגד, מנוטי עצמו זרק פעם פרשן הידוע כבילארדיסטה ממסיבת העיתונאים בטענה כי אינו עיתונאי.

בסופו של דבר, הניף גם בילארדו את גביע העולם, בדרכו שלו. שער יד האלוהים של דייגו מראדונה נגד אנגליה היה בדיוק לפי התורה של אל-נאריגון. המצדדים בו שמחים לציין כי הוא ידע לנצל היטב את מראדונה, אשר הושאר מחוץ לסגל ב-1978 והלך לאיבוד באגף ב-1982. בילארדו הפך אותו לדמות המרכזית בנבחרת וקיבל מונדיאל פנומנאלי. אחרי הניצחון על מערב גרמניה בגמר, הונף ביציעי האוהדים הארגנטינים שלט: "סליחה, בילארדו". עם זאת, כעבור ארבע שנים, הקצין הסגנון של אל-נאריגון עוד יותר, והזחילה של אלביסלסטה לגמר באיטליה 90' הותירה טעם מר מאוד. אגדה לא מאומתת מספרת כי אנשי הצוות הארגנטיני סיממו בקבוקי מים של ברזילאים במהלך הניצחון הדחוק בשמינית-הגמר.

בילארדו עזב בתום הטורניר ההוא, אבל הוויכוח הנוקב לא נפסק מאז לרגע. בתקשורת מתקוטטים עד היום על חלקו של העיתון קלארין במתקפה על בילארדו לפני מונדיאל 86. בעימות טלוויזיוני שהפך לקאלט, טען הפרשן אלחנדרו פאברי שפוטר מקלארין אחרי שהעז לסטות מהקו המערכתי האנטי-בילארדיסטי ופירסם מאמר שביקר את מנוטי, בעוד עמיתו לשעבר הוראסיו פגאני הכחיש זאת בתוקף. כדאי לצפות בחילופי הדברים כדי להבין את עוצמת הרגשות.

גם האוהדים והמאמנים מעורבים מאוד רגשית. אחת האמירות האופייניות של קאפה קובעת: "עם מנוטי זה קסם, אתה הולך לעבר העתיד מבלי לדעת מה הוא יביא לך. בילארדו מזכיר מישהו שאומר לילד בן ארבע: חכה, אביא לך סוודר לחודשי החורף". בתגובה, תלו אוהדי אסטודיאנטס שלט ממצה: "קאפה הוא כלום, מנוטי הוא קצת, בילארדו הוא הכל".

כלל לא מפתיע כי בעשורים האחרונים נוהגים העיתונאים לקטלג כל מאמן למשבצת שלו בתוך הסכסוך, ולא כולם אוהבים זאת. אלפיו באסילה, שהחליף את בילארדו בנבחרת, הקפיד לטעון שהוא "באסיליסטה". מרסלו ביילסה הצהיר אף הוא: "אני לא מנוטיסטה ולא בילארדיסטה. אני ביילסיסטה". על ההבדלים בינו לבין מנוטי אפשר לכתוב ספר בפני עצמו, אולם ברור לחלוטין לאיזה צד נוטה הסגנון ההרפתקני של ביילסה על הסקאלה. מהעבר השני, דייגו סימאונה הוא בילארדיסטה מובהק, בן טיפוחיו של אל-נאריגון שהעניק לו הופעת בכורה בנבחרת בגיל 18 והחתים אותו בסביליה ב-1992. תסמכו על התקשורת הארגנטינית שהיא תדע להעביר את המפגש בין אתלטיקו מדריד של צ'ולו לאתלטיק בילבאו של לוקו בגמר הליגה האירופית לפסים של הוויכוח הנצחי.