האויב בשער: ניתוח ההצגה של לברון ואירווינג במשחק 5 בגמר

משחק 5 של גמר 2016 הוא מהמשחקים האלה שייזכרו, גם אם בסופו של דבר לא תהיה להם השפעה על התוצאה הסופית של הסדרה. אם הוא יתברר כתחילת המהפך של קליבלנד (הסיכוי לכך עדיין נראה קטן מאוד) הוא עשוי להיות אחד המשחקים המדוברים אי פעם. השורה התחתונה שלו שולחת את ההיסטוריונים לחפש הצגות גדולות יותר של צמד כוכבים מאותה קבוצה בגמר, לא בטוח שהם ימצאו. אבל את הסיפור של המשחק הזה חייבים לספר מההתחלה.

משחקי אליפות כמעט אף פעם לא נראים כמו משחקים רגילים. שתי הקבוצות מגיעות אליהם במצב מנטלי מיוחד שמשפיע על התפתחות המשחק. הנתון שהובלט לקראת משחק 5 היה שאף קבוצה לא חזרה מפיגור 3:1 בגמר, והיו 32 פעמים כאלה. רק בשני מקרים קבוצה כפתה משחק 7 במצב כזה, והפעם האחרונה הייתה בדיוק לפני 50 שנה. הקרבה לרגע עבורו הקבוצה עבדה כל השנה נוטה להוציא ממנה משחק גדול אחד אחרון והיריבה נוטה להגיע ללא תקווה וללא כוחות להיאבק שלוש פעמים נוספות.

ההשעיה של דריימונד גרין הייתה הטוויסט ששינה את ההיערכות המקצועית והמנטלית למשחק הלילה. מדובר בשחקן מפתח עבור הקבוצה שמובילה 1:3 ומארחת את המשחק החמישי, ומדובר בהשעיה לאחר תאקל עם הכוכב הגדול של היריבה והספורטאי המתוקשר בארצות הברית בעשור האחרון, תאקל שבאופן ברור היה יוזמה של הכוכב של היריבה. אי אפשר להתעלם מכך שדריימונד הביא את זה על עצמו. הוא לא הושעה בגלל הפגיעה בלברון ג'יימס, אלא בגלל הצטברות של עבירות שהגיעה לכמות שמובילה להשעיה. הליגה סופרת לחוד עבירות גסות (flagrant fouls) ועבירות טכניות, גרין החל את הגמר במרחק עבירה גסה או שתי עבירות טכניות מהשעיה, והוא הרוויח כל אחת מהן עם פלייאוף מלוכלך במיוחד. אבל גם לברון הביא על עצמו את הביקורת, כשבאופן כמעט מוצהר יצר פרובוקציה במטרה לנצל את הקרבה של דריימונד להשעיה, והצליח.

עוד בנושא:

קליבלנד ניצחה 97:112 את גולדן סטייט בחוץ וצימקה ל-3:2
"אחד המשחקים הגדולים בתולדות הגמר": המספרים והתגובות להצגה

בעוד שלא הייתה דרך לדעת איך ההשעיה תשפיע על שתי הקבוצות ברמה המנטלית, לא היה ספק שמדובר בפגיעה מקצועית קשה בגולדן סטייט. הקבוצה ששיחקה כמעט חצי פלייאוף ללא סטף קרי מסוגלת להכיל הכל חוץ מהיעדרות של גרין. בפרפראזה על ברצלונה של 2008 ניתן לטעון שסטף קרי הוא השחקן הטוב בעולם ודריימונד גרין הוא השחקן הטוב בגולדן סטייט. אף אחד לא יכול להיכנס לנעליים שלו, גם בגלל סט הכישורים הייחודי שלו וגם בגלל שאין לסטיב קר אף מחליף אמיתי עבורו.

אם קרי או קליי תומפסון נעדרים שון ליבינגסטון ישחק במקומם, מדובר בשחקן שונה לחלוטין מהספלאש בראדרס אבל גם באחד הגארדים המחליפים הטובים בליגה. במקום גרין אין מי שישחק, לא כפאוור פורוורד ובטח לא באופן בו הוא מתפקד כסנטר בהרכבים שעושים את ההבדל בסדרה הזאת. כדי להתגבר על החיסרון שלו קר נאלץ לתמרן לכל מיני כיוונים שאף אחד מהם לא אידיאלי. כל שחקני הפנים שקיבלו הזדמנות הראו את ההבדל בין האופן בו שחקן עולה כשיכולת טובה שלו היא בונוס לאופן בו שחקן עולה כשיכולת טובה שלו הכרחית. אף אחד מארבעת הסנטרים של גולדן סטייט לא היה יעיל הלילה: אנדרו בוגוט המשיך להתקשות בהגנת הפיק נ' רול לפני שנפצע (הוא לא שחקן חשוב בסדרה הזאת אז הפציעה שלו לא אמורה מאוד להשפיע על ההמשך), פסטוס אזילי לא היה חד הגנתית ובימים כאלה אין לו מה לתרום, אנדרסון ורז'או נקלע ליום בו הוא לא קולע עונשין, מו ספייטס הוא חור עצום בהגנה שלא מתאים לסדרה הזאת וג'יימס מייקל מקאדו הוא עדיין לא שחקן שיכול לשחק יותר מדקות ספורות בסיטואציות מאוד מסוימות ברמה הזאת. ההרכבים הנמוכים היו נמוכים מדי ובלי שום דבר שיפריע לחדירות של שחקני קליבלנד.

למרות הקושי המקצועי, רבים האמינו שגולדן סטייט תגיע עם מוטיבציית שיא למשחק ותיעזר בקהל משולהב במיוחד כדי לחסל את קליבלנד מהר. גולדן סטייט אכן פתחה את המשחק במצב כזה ונדמה היה שמתחילה לברוח. הסברה הרווחת הייתה שבמצב כזה השחקנים של קליבלנד, שבשני משחקי החוץ הקודמים בסדרה נראו די מבוהלים, לא ימצאו כוחות להישאר בעניינים. לברון פגש את הקהל העוין ביותר בו נתקל בגמר עד היום, קיירי מעולם לא היה בסיטואציה כזאת והתקשה במשחקי החוץ. עם האופן בו גולדן סטייט פתחה את המשחק, קליבלנד הייתה זקוקה לאחד המשחקים הטובים בקריירה לא של אחד מהכוכבים שלה, אלא של שניהם. מה הסיכוי שזה יקרה במשחק הדחה כל כך אמוציונלי?

אבל זה קרה. לברון, כפי שעשה במספר מקרים במהלך הקריירה, נטען מהאנרגיות של הקהל העוין. אחת העובדות המסקרנות ביותר לגבי ספורטאי העל המורכב ביותר של תקופתנו היא שהמשחקים הגדולים ביותר בקריירה שלו היו משחקי הדחה, רובם בחוץ. המשחק הלילה, בעיקר שלושת הרבעים הראשונים (כי לאחרון היה כוכב אחר), נמצא באותה שורה עם משחק 48 הנקודות בדטרויט ב-2007 ומשחק 45 הנקודות בבוסטון ב-2012. לברון היה בכל מקום, קלע בכל דרך אפשרית וסיפק תצוגה הגנתית לא פחות מאשר התקפית. הפנתאון הרחב שלו גדל עוד קצת הלילה.

והפעם, לעומת ההצגות הקודמות, הוא לא היה לבד. העונה ההפכפכה של קיירי אירווינג כמעט השכיחה מאיתנו את מה שהשחקן הזה מסוגל לעשות ביום נתון גם מול ההתנגדות הגדולה ביותר. בשנה שעברה היו לו שני משחקים של יותר מ-50 נקודות, כולל אחד בסן אנטוניו. אלה אמנם היו משחקי עונה רגילה, אך אל שניהם היריבה התייחסה בשיא הרצינות והייתה תחושה של פלייאוף. הלילה קיירי הגיע לשיאו בגמר, במשחק הדחה, בחוץ, לאחר שני משחקים ביתיים מצוינים. ברבע האחרון, כשההתקפה של קליבלנד שוב החלה להיתקע, גולדן סטייט צימקה לשש הפרש ונדמה היה שהיא מתחילה לחזור, קיירי קלע שבע נקודות תוך פחות מ-50 שניות: סל בחדירה לאחר שקפץ שמאלה וזרק עם יד ימין, קליעה מחצי מרחק בסיבוב ושלשה במתפרצת, בכל המקרים עם שומר דבוק לחולצה ויד על הפנים. אלה היו סלים בדרגת הקושי של השלשות של קליי תומפסון מהמשחק השישי ב-OKC, והיו לו עוד שניים כאלה בשלב מוקדם יותר ברבע הזה.

שבע הנקודות הרצופות של קיירי שברו את גולדן סטייט, שקלעה רק נקודה אחת בחמש וחצי הדקות שנותרו למשחק אחריהן. זה היה סיפור המשחק בפחות מדקה: גולדן סטייט חיכתה שקליבלנד תישבר, תיגמר כפי שקרה לה במשחק הקודם וקרה לכל כך הרבה קבוצות מול גולדן סטייט השנה, חיכתה שלברון וקיירי יחזרו לסטנדרטים אנושיים, אבל הם רק המשיכו להשתפר והביאו את היכולת שלהם לשיאים חדשים במחצית השנייה. הפעם זאת הייתה גולדן סטייט שנגמרו לה הכוחות, ככל הנראה בעיקר הנפשיים, מול צמד שחקנים ששום דבר לא הזיז אותם.

האם זה היה נראה אחרת עם דריימונד גרין? אין ספק שהנוכחות שלו בצבע, העזרה המתוזמנת והיכולת לבצע חילופים אוטומטיים מעמדת הסנטר היו חסרות מאוד להגנת גולדן סטייט ושקליבלנד ניצלה בחוכמה כל חוליה חלשה שסטיב קר ניסה במקומו. גם באופן כללי יותר ההגנה של הווריירס ביצעה הלילה טעויות לא אופייניות שניתן לקשור לחסרונו של המנהיג והעוגן ההגנתי. אבל מול הצגות כאלה של שני כוכבים יש מעט מאוד מה לעשות. כאשר לברון קולע מבחוץ וקיירי קולע זריקות קשות באחוזים מטורפים לאף הגנה אין כלים להתמודד עם הצמד הזה. אי אפשר להתעלם גם מההשפעה המנטלית של החיסרון של גרין ושל ההתפתחויות שהובילו להשעיה שלו על קיירי ובעיקר לברון, לכן כל ניסיון לבודד אלמנטים יהיה תיאור חלקי מאוד של המציאות. זה היה משחק גדול, מפתיע, יוצא דופן, וההשעיה של דריימונד היא חלק ממנו.

לא בטוח שאי פעם היה משחק של 37 נקודות בגמר שעבר כל כך מתחת לרדאר כמו המשחק של קליי תומפסון הלילה. המחצית הראשונה שלו הייתה אדירה וביום רגיל הייתה מחסלת יריבה. סוף סוף קליי נתן הצגה בגמר, לצערו זו הייתה ההצגה השלישית באיכותה הלילה. בדיעבד, המחצית הראשונה של קליי הזכירה לי את המחצית הראשונה של טים דאנקן במשחק השישי בגמר של 2013: מחצית אדירה במשחק אליפות שהייתה אמורה להספיק כדי להביא לקבוצה שלו את התואר אבל לא הביאה. גם אז הייתה הצגה של לברון במשחק הדחה, כשברבע האחרון הוא הוביל קאמבק שנראה בלתי אפשרי.

0 מ-14: זה מה שגולדן סטייט עשתה עם שלשות חופשיות (0 מ-4) או חופשיות לחלוטין (0 מ-10!) במחצית השנייה הלילה. סטף קרי החטיא ארבע כאלה, קליי תומפסון שתיים, האריסון בארנס החטיא חמש שלשות חופשיות לחלוטין כשההגנה מתעלמת ממנו. לאחר מחצית ראשונה מצוינת של 61 נקודות, סטיב קר לא אמור להרגיש שההתקפה שלו לא תפקדה במחצית השנייה, הוא היה חותם על 10 שלשות חופשיות לחלוטין ועוד ארבע חופשיות של קרי וקליי. זו הייתה בעיקר קריסה מנטלית אל מול ההצגה של שני הכוכבים בצד השני. גולדן סטייט הרוויחה את הזכות לקרוס פעם אחת בצורה כזאת.

מה שלום הצלע השלישית? רע מאוד, תודה ששאלתם. חשבתי שהמשחק הזה יהיה הזדמנות עבור קווין לאב להותיר חותם בגמר הזה, בלי דריימונד הוא שיחק או מול שומרים נמוכים שלא אמורים להפריע לו בפוסט או מול שומרים כבדים שהיו אמורים להתקשות לרדוף אחריו על קשת השלוש, וקל היה יותר להחביא אותו בהגנה. למרות זאת, הוא סיים את המשחק עם שתי נקודות ב-33 דקות. מכיוון שלאב הולך ומתאייד מהגמר הזה וג'יי אר סמית' הוא סימן שאלה קבוע, אין לקליבלנד כמעט מי שיעשה נקודות פרט לקיירי ולברון. זה אומר שכדי לנצח הם צריכים את צמד הכוכבים שלהם ביכולת קרובה לשלמות שראינו הלילה גם בשני המשחקים הבאים. זה על גבול הבלתי אפשרי, אבל כבר ראינו כמה גבולות נמתחים בפלייאוף הזה.