1. האם לברון ג'יימס הוא כבר לא אותו שחקן ביחס לשנים קודמות?
משלל סימני השאלה שיש בקליבלנד כרגע, זה המטריד ביותר בראייה עתידית. עם כל הדיבורים על המאזן השלילי של לברון בגמרים, נתון סטטיסטי מטופש שמעיד בעיקר על הפער בין הקונפרנסים (כמו גם הנתון המקביל של כמות ההופעות המרשימה של לברון בגמרים), אפשר לשכוח כמה דומיננטי לברון היה בכל ארבעת הגמרים האחרונים, גם בשניים בהם הפסיד די בקלות לקבוצות הרבה יותר טובות. אפילו כשסן אנטוניו סיפקה תצוגות התקפיות עילאיות מול מיאמי שהייתה בשלבי התפרקות מתקדמים, הייתה תחושה שלברון מסוגל איכשהו להחזיר את הקבוצה שלו לעניינים עם כמה דקות של טירוף התקפי והגנתי (בחלק מהמשחקים הוא לא היה רחוק). את שלושת המשחקים הראשונים של הגמר הקודם הוא סיים עם 41 נקודות, 12 ריבאונדים, 8.3 אסיסטים ו-13.3 הליכות לקו העונשין.
לברון של שני המשחקים הראשונים בגמר זה לא אותו לברון. הוא מבצע כמה חדירות עוצמתיות ומהלכי פוסט מרשימים כל משחק, העזרה שלו בהגנה במחצית הראשונה של המשחק השני הייתה יוצאת דופן, אבל הרבה יותר קשה לו לסיים בצבע, הוא לא פוגע מבחוץ (קלע ארבעה סלים מחוץ ל-restricted area בשני המשחקים הראשונים ביחד) ועושה יותר מדי טעויות קטנות של תשומת לב בהגנה. שני המשחקים הראשונים של הגמר נראו כמו סתם שני משחקי עונה רגילה פושרים של לברון, רחוק מאוד מכל מה שראינו ממנו בגמרים מאז 2012.
להגנה של גולדן סטייט מגיע הרבה מאוד קרדיט על כך, אבל ההגנה הזו הייתה שם גם לפני שנה, עם אותו אנדרה איגודלה ואותם מערכי עזרה. בגמר הקודם לברון נאלץ לעבוד בצפיפות הרבה יותר גבוהה בגלל ההרכב הגבוה של קליבלנד, והוא מצא דרכים להגיע לטבעת שהשנה הוא לא מוצא גם כשהצבע הרבה יותר פנוי. בשנתיים שלפני גולדן סטייט הוא פגש בגמר את קאווי לאונרד, שנחשב לשומר הטוב ביותר עליו בליגה. לברון גם הגיע לגמר השנה רענן מתמיד אחרי טיול בסיבובים הקודמים, הוא נכנס לכושר מצוין לקראת סוף העונה הרגילה ונראה חד בפלייאוף. לכן, הקשיים היחסיים שלו בשני המשחקים הראשונים עשויים לבשר על סיבה לדאגה. אולי בחזרה לאולם הביתי משהו בו יידלק מחדש.
עוד בנושא
הפתיחה הכי חד צדדית לסדרת גמר: המספרים והתגובות אחרי משחק 2
לו אובד עצות, לברון מרוקן: המשבר המנטלי של קליבלנד הולך ומחריף
אכזבה לצופים: סטפן קרי הודיע שלא ייקח חלק באולימפיאדה הקרובה
2. איך קליבלנד נתנה פייט יותר חזק בחלק הראשון של הסדרה אשתקד עם הרכב חסר?
לעומת מה שיותר מדי אוהדים בארץ שרואים כל דבר דרך משקפיים מאוד מסוימות היו רוצים לחשוב, זהות המאמן היא לא הנקודה המרכזית כאן. אבל זו גם לא נקודה שניתן להתעלם ממנה: יהיה אשר יהיה חלקו של כל אחד מהגורמים, משהו עבד בקליבלנד בגמר שעבר. כל מי שעלה לפרקט נתן כל מה שיש לו, הקבוצה הכינה וביצעה באדיקות תוכנית משחק פשוטה אך יעילה, ההגנה הייתה מספיק טובה כדי להכריח את גולדן סטייט לשנות תוכניות. אי אפשר להגיד אף אחד מהדברים האלה על קליבלנד של שני המשחקים הראשונים השנה. אפשר לטעון שלמאמן שניצח הרבה מאוד משחקים מכריעים בקריירה כמו דיוויד בלאט הייתה השפעה חיובית על כך (בדומה להשפעה של בילי דונובן על הפלייאוף של OKC) מבלי לטעון שזה כל ההבדל בין שתי הסיטואציות.
ההבדל הגדול ביותר בין שני הגמרים: גולדן סטייט היא לא אותה קבוצה. היא החלה את הגמר שעבר כקבוצה חדשה במעמד, שרק לומדת להכיר את עצמה, שאולי לא הייתה שורדת מול יריבה חזקה יותר. אל הגמר הנוכחי היא הגיעה כאלופה בטוחה בעצמה, אחרי עונה היסטורית בה כל שחקני המפתח ביצעו קפיצת מדרגה, שחקני המשנה נראו עוד יותר מחוברים והנסיון שנצבר ניכר. ומה שנכון ברמה הכללית נכון עוד יותר למאץ'-אפ הספציפי מול הקאבס. כדאי לזכור שבאמצע הסדרה בעונה שעברה גולדן סטייט קלטה את קליבלנד, מצאה את הפתרון לחסל את ההתנגדות. המעבר של הווריירס להרכב נמוך הפך את טימופיי מוזגוב לנטל הגנתי ואת הגמישות ההתקפית וההגנתית של גולדן סטייט לתופעה שלקליבלנד לא הייתה לה תשובה. השנה, למרות שקליבלנד היא קבוצה שונה, ההרכבים הנמוכים של סטיב קר ממשיכים להיות אלה שעושים את ההבדל.
הרעיון של לחזור לסוג ההרכב שעבד בגמר שעבר, להוציא מהנפטלין את מוזגוב ולהעלות אותו בחמישייה יחד עם טריסטן תומפסון, נידון לכשלון. גם בגלל שסטיב קר כבר מצא את הפתרון להרכב הזה וגם בגלל ששני הגבוהים של קליבלנד הם לא אותם שחקנים השנה. אין לטיירון לו סיכוי לשמור על גולדן סטייט כפי שהקבוצה של שנה שעברה שמרה, כדי לצמצם פערים השנה הוא יהיה חייב למצוא פתרונות התקפיים, לשנות את המצב בו קבוצה עמוסה כל כך בכלים קולעת 85.9 נקודות ל-100 פוזשנים, פער של כ-30 נקודות ביעילות התקפית מהסיבובים הקודמים.
3. מה הנתון המרשים ביותר של דריימונד גרין בשני המשחקים הראשונים?
השחקן הייחודי של גולדן סטייט הוא המצטיין של צמד משחקי הבית בזכות כל כך הרבה דברים, אבל הנתון המרשים ביותר שהוא מספק בגמר עד כה הוא ההגנה על הטבעת. השחקנים של קליבלנד לקחו עד כה 27 זריקות כשדריימונד בינם לבין הטבעת, הם קלעו 8 מהן, 29.6 אחוזים. מדובר גם בכמות יוצאת דופן שמעידה על כך שגרין מקשה על הרבה מאוד זריקות וגם על אחוז נמוך במיוחד עבור זריקות קרוב לסל. עונתית, המצטיינים בתחום הם אלה שקולעים מולם בקצת יותר מ-40 אחוזים, כאשר הממוצע הוא באיזור ה-50.
הנתון הזה לא צץ משום מקום, ניצנים שלו נראו גם בגמר המערב. לאחר שהתקשה מאוד מול החדירות של ראסל ווסטברוק וקווין דוראנט בארבעת המשחקים הראשונים, בשלושת האחרונים השחקנים של OKC זרקו 11 פעמים למשחק כשדריימונד בינם לבין הטבעת וקלעו ב-30.3 אחוזים. מדובר בחמישה משחקים רצופים בהם דריימונד מטיל טרור יוצא דופן בצבע מול החודרים הטובים ביותר בעולם.
המספרים המרשימים כל כך לא מספרים את כל סיפור הגנת העזרה של גרין. הם לא כוללים את האיבודים שהוא כופה (רצף האיבודים של לברון ברבע השלישי הגיעו בעקבות עזרה מתוזמנת שלו) ואת הזריקות ששחקנים בכלל מוותרים עליהן כי הוא כבר שם. הם לא מספרים על האופן בו דריימונד מספיק לחזור לקווין לאב ולמנוע ממנו שלשות חופשיות למרות משימות העזרה הרבות שלו. הם לא מראים איך הוא מצליח גם להקשות על זריקה וגם לקחת את ריבאונד ההגנה כמעט במהלך אחד. את כל זה עושה שחקן בגובה 2.01 מ' שחלק גדול מהמשחק מתפקד כסנטר. לאחר ש-OKC הצליחה להיכנס לו לראש, להגביל מאוד את ההתקפה שלו ולגרום לו להיראות פגיע בהגנה, בגמר דריימונד גרין חוזר לככב ולהבהיר שהוא השחקן המיוחד ביותר ב-NBA וגם אחד הטובים ביותר.
