יורם סוסנוביץ', לשעבר אלוף ישראל בהורדת ידיים, לא ידע כנראה שהוא מחזיק באחד התארים הכי כבדים מנשוא בתולדות הכדורסל הישראלי. ולמען האמת, זו בכלל לא הייתה אשמתו. הוא בסך הכל היה נער פוסטר במכבי תל אביב בעונות 1964/65 ו-1965/66, וקלע במהלכן שבע נקודות בלבד. אבל אותו סוסנוביץ' נכנס להיסטוריה: הוא הפך לשחקן היחיד אי פעם שהשלים שנתיים במועדון הצהוב ונותר ללא זכייה באליפות.
עד הערב. בשישי לשישי (או בעברית תקנית: שישה בשישי) תפחה הרשימה האקסקלוסיבית והעתיקה הזאת, ואין בה כבר רק סוסנוביץ' אחד. בריאן רנדל ואיתי שגב הצטרפו אליו ונכנסו להיסטוריה בסעיף הכי לא מחמיא שיש. רנדל היה שם בהפסד להפועל אילת בעונה שעברה, שגב עוד זוכר את ההפסד למכבי חיפה ב-2013. שניהם היו שם גם הפעם.
אז לראשונה זה 50 שנים, מכבי תל אביב מסיימת שתי עונות ברציפות ללא אליפות. ולראשונה מאז שיש גמר בישראל, היא מחמיצה אותו פעמיים ברציפות. ואולי זה לא כל כך מפתיע בעונה שבה 20 שחקנים לובשים את הגופייה הצהובה, כשהקבוצה מודחת מהיורוליג וגם מהיורוקאפ וסופגת את אם כל תבוסותיה בישראל (35 הפרש ברוממה, זוכרים?).
עוד בנושא:
מכבי ראשון לציון העפילה לגמר הפיינל פור אחרי 69:71 דרמטי על מכבי תל אביב
מונרו: "כאן כדי לזכות", שיבק: "אוהב לנצח בלי קשר למכבי תל אביב"
צפו באלבום האכזבה של מכבי תל אביב
ז'אן טבק יעזוב, מכבי תל אביב חידשה את השיחות עם ברצוקאס
לא מפתיע? תשאלו את האוהד המאושר של מכבי ראשון לציון, שהתייצב ביציע העיתונות בארנה שבירושלים שעה ארוכה לאחר סיום המשחק. רגע לפני שנגס בקרטיב שבידו (בטעם מישמש, כי היום הכל כתום), הוא פתאום קלט מה קרה. "רגע, באיזו שעה הגמר ביום חמישי?", שאל אותי. "אפילו לא טרחתי לבדוק את זה מראש".
כמה קל (ומתבקש) יהיה לחבוט במי שהנחית בישראל את ויטור פבראני, ואת ארינזה אונואקו, ואת אלייז'ה מילסאפ, ואת סדריק סימונס. כן, ילדים, פעם היו כאן שחקנים כאלה. אבל מי שימחיש את מצבה העגום של האימפריה השוקעת יהיו דווקא העוגנים של מכבי לשעבר. הקבוצה הופיעה העונה ב-37 משחקים בליגת העל, בפלייאוף ובפיינל פור; רק בתשעה מהם היה לה את רנדל ואת דווין סמית' יחד בסגל.
ובזמן שהצהובים מפלרטטים עם מאמנים מיוון, מליטא ומאיטליה, הם מתקשים לראות בקצה אפם את האיש שמשכתב בכל פעם מחדש את ההיסטוריה. לפני שנה נכנס אריק שיבק לרשימה מפוארת של מאמנים שהכניעו את מכבי תל אביב בסדרה של הטוב מחמישה. היו בה רק ז'ליקו אוברדוביץ', פיני גרשון, דולה וויושביץ' ופאבלו לאסו.
עכשיו נותר שיבק לבדו בתור מי שהדיח את מכבי פעמיים בשנתיים מהמירוץ לאליפות, כפי שאטורה מסינה עשה במשך שלוש שנים רצופות בעשור שעבר ביורוליג. מעניין מי הקבוצה שתמנה אותו באמצע העונה הבאה, לאחר שיישב בבית. בנוהל, אתם יודעים.
האוהדים בצהוב כבר הריחו מה עתיד להתרחש, ומתי מעט הטריחו את עצמם לעלות לבירה ברגע הכי חשוב של העונה. הקרחת ביציע הייתה מביכה. כן, למכבי תל אביב יש את הקהל הכי גדול בישראל ואת אחד הגדולים באירופה. אבל מספר האוהדים שלה הולך וקטן ככל שנוקפים הימים. האם מדובר בקהל מפונק שנוטש ברגעים הקשים, או שאי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן - ולמכור מוצר פגום להמונים?
מי שכן הגיע המשיך למחות נגד כל מה שזז. השלטים שהונפו נגד העלאת מחירי המינויים לא הושלכו לפח, הם פשוט כוונו הפעם נגד מנהלת הליגה. "אוהדים > כסף", הם כתבו וצדקו. אולי כדאי שיכינו עוד כמה משוואות עבור מקבלי ההחלטות בקבוצה שלהם. משהו על הקטנת האגו אל מול הגדלת סיכויי ההצלחה, נגיד?
ובירושלים? חגיגה. "יופי, עוד אליפות עם כוכבית", ניסה להתמרמר ע', אוהד אדום, אבל לא הצליח למחוק את החיוך מהפרצוף. "תדע לך שאנחנו דווקא מאוד רוצים לנצח פעם את מכבי בגמר, רק שיגיעו לשם סוף סוף", עקץ נ'. ומי שכבר פצח בחגיגות ובריקודים, עוד לפני שנגינת "התקווה" בארנה הסתיימה, היה דונטה סמית'. מה כבר הוא יודע.
