בווידאו: שרון אברהמי באולפן וואלה! NEWS
1. הקריירה של מאיר טפירו, שמגיעה לסיומה בגיל 41, היא מפוארת ומפוספסת בעת ובעונה אחת. ההצלחות של טפירו מוכרות: במשך למעלה מ-20 שנה, הוא היה אחד משחקני הליגה הטובים בישראל, מהישראלים היחידים שסיפקו כמעט בקביעות יכולת של זר; הוא מילא תפקיד מפתח בנבחרת ישראל; אף שבארון הגביעים שלו מופיע רק גביע מדינה אחד, גם מכיוון שמעולם לא שיחק במכבי תל אביב, הנוכחות של טפירו בסגל הניבה בדרך כלל הצלחה קבוצתית ברמה כזו או אחרת, בין אם מדובר בהעפלה של מכבי אשדוד הקטנה לגמר הפיינל פור בשלהי הקריירה ובין אם טיפוס לגמר הפיינל פור עם אילת בתחילתה; חשוב מכל, ועל אף שמעולם לא סיפק הצהרות מפוצצות מחוץ למגרש, טפירו היה אחד משחקני הכדורסל היחידים שהתברכו על המגרש בכריזמה אמיתית, כזו שמאפשרת לו למסור מסירות מסובכות או לקחת זריקות קשות בדקות האחרונות - ולעתים קרובות אף לקלוע אותן. בליגה של יותם הלפרינים שרק רוצים להגיע הביתה בשלום, טפירו מעולם לא פחד מגודל השעה, עוד בימים שהיה נער בהפועל תל אביב וניצח בדרבי בזכות אותו סל בלתי נשכח.
מנגד, התחושה היא שטפירו היה יכול לעשות יותר. מובן שאם היה נוחת במכבי היה יכול להשיג יותר תארים, אבל ספק אם תפקיד כשחקן משני היה מתאים לאופיו. עם זאת, חשוב לזכור שגם בחלק מקבוצותיו וגם בנבחרת מילא טפירו לאורך חלק מהקריירה תפקיד משני. תחילת הקריירה שלו הצטלבה עם זו של עודד קטש ודורון שפר, ומאוחר יותר הוא שיחק במדים הלאומיים לצד טל בורשטיין, שנחשב בכיר ממנו. לא כל המאמנים של טפירו התמסרו אליו לחלוטין כרכז מוביל. אם נתת לו את המפתחות של הקבוצה, התחייבת לסגנון משחק מאוד מסוים - בעיקר פיק אנד רול, בעיקר חדירה, הרבה כדרורים והרבה אחד על אחד. התרגיל האהוב עליו היה מאז ומתמיד ה"דאבל אלבו" המיתולוגי - כשהוא מחזיק את הכדור על קשת השלוש מול הסל, משני צדיו מתייצבים גבוהים כחוסמים אופציונליים - וטפירו בוחר באחת החסימות וחודר לסל, עוצר לג'אמפ קצר או מוסר לגבוה או לקלעי. הכדורסל הטיפה שכונתי של טפירו היה רחוק מהאתוס של הפרשן הישראלי והמאמן הישראלי, של הרבה תנועה, הרבה חסימות, הרבה מסירות ומעט אנוכיות. במדינה שהרכז האידיאלי שלה היה מוטי ארואסטי - ובהמשך דורון שפר - הודבקה על טפירו תווית של פרחח, גם בשל הדעתנות שלו מול המאמנים והזריקות הלא אחראיות, אך גם בגלל תקריות משמעתיות, ששיאם בתקרית החניקה של הוראס ג'נקינס. חלק מהמאמנים הסתייגו מסגנונו, אלא שמי שבחר ללכת איתו עד הסוף - בדרך כלל הצליח.
עוד בנושא
בגיל 41: מאיר טפירו יודיע בשלישי על פרישה מכדורסל
40 הרגעים הגדולים בקריירה של מאיר טפירו: מקומות 40-11
40 הרגעים הגדולים בקריירה של מאיר טפירו: מקומות 10-1
הפרישה של טפירו עצובה בגלל החלל שהוא משאיר, לאור מיעוט הכשרונות הצעירים שאמורים היו למלא את מקומו, אך גם בשל התחושה שסגנון המשחק שלו הקדים את זמנו. ההצלחה של פיניקס סאנס ושל גולדן סטייט בשנים האחרונות שהתפיסות של רובנו לגבי כדורסל שכונתי ולא אחראי היו ככל הנראה שגויות. שחקנים פרועים לכאורה כטפירו יעילים לא פחות, ואפילו יותר, משחקנים מבויתים שעברו דרך אקדמיות לכדורסל ושיננו תרגילים במקום לחדד את האינסטינקטים של המשחק. טפירו, שבתקופתו כשחקן צעיר באורט קרית ביאליק עוד לא קמה ליגת העל של בתי הספר, פשוט בילה שעות במגרשים פתוחים ובליגות הקט סל והילדים ואזור הצפון, ולמד לשחק את המשחק בלי שמאמנים קפדנים יגבילו אותו. במובן מסוים, הוא היה גרסה ישראלית - פחות טובה ופחות מעוטרת, כמובן - של ואסיליס ספאנוליס, שבתחילת הקריירה נחשב אנוכי ולא אחראי ובשנים האחרונות השתלט לחלוטין על הכדורסל האירופאי. קשה עם שחקנים כמו טפירו, אבל בכדורסל המודרני פשוט אי אפשר בלעדיהם.
עכשיו, כשהוא עומד בפני צומת דרכים לגבי הקריירה הבאה, אפשר לקוות שלא יבחר במסלול של מאמן בוגרים של חמישה זרים, בתקווה שיקשיבו לו יותר מאשר טפירו הקשיב למאמניו, אלא יפנה למחלקות הצעירות וינסה לבנות לעצמו יורש. כי הכדורסל הישראלי זקוק לטפירו חדש כמו אוויר לנשימה.
2. ובמעבר חד - משחקן שפורש מהמשחק מרצונו ובקומה זקופה, למאמן שעוזב בלית ברירה, יממה אחרי ההדחה ברבע גמר הפלייאוף. זכותו של ג'ף רוזן להודיע על סיום עבודתו של רמי הדר במכבי חיפה אחרי ההפסד למכבי ראשון לציון. זו הקבוצה שלו והכסף שלו. המהלך שלו גם מתקבל בהבנה יחסית בסביבה הספורטיבית הישראלית, שמקדשת תוצאות מידיות וממילא לא מקדישה תשומת לב רבה למועדון כדורסל שאינו מכבי תל אביב, הפועל ירושלים או הפועל תל אביב. הדר הפסיד בפעם השנייה ברציפות ברבע הגמר, והפעם עם יתרון ביתיות ואחרי עונה שעוררה ציפיות שקבוצתו יכולה לעשות משהו מיוחד, אפילו לקחת אליפות. ובכלל, גם בראד גרינברג, שלקח אליפות, ודני פרנקו, שכמעט זכה בה, קראו מספר ימים לאחר תום העונה הודעות לעיתונות לפיהן למרות שביעות הרצון מעבודתם "החלטנו שהגיע הזמן לשנות כיוון".
השאלה המשמעותית היא מה בעצם רוזן וחיפה רוצים להשיג במהלך ומה הפרידה הזאת אומרת על תפיסת מקצוע המאמן בישראל. מכיוון שלמרבית העוסקים בענף אין ידע עמוק בכדורסל, היכולת שלהם לשפוט מאמן היא על פי מבחן התוצאה - ועל פי תדמית. כשאין תוצאות, מאמנים יכולים לחיות שנים ארוכות על הדימוי שיצרו לעצמם. צביקה שרף, למשל, שב ומקבל תפקידי אימון אף שלא הצליח באופן ממשי מאז 1993, סתם כי ידע לטפח לעצמו שם של מאמן קשוח ויסודי. יושבי ראש, שלא יידעו להבחין בתרגיל גם אם חייהם יהיו תלויים בכך, מתרשמים וממנים. את התוצאות אפשר היה לראות בסיום העונה המביש של מכבי אשדוד. רמי הדר, לעומת זאת, נמצא בסיטואציה בעייתית: למרות גילו המתקדם יחסית, הוא מאמן בליגה הראשונה רק שנתיים, לא עבר מעולם במכבי תל אביב או בהפועל ירושלים ואינו מצויד במקורבים או יחצנים צמודים. רק הכדורסל - והתוצאות - יכולים לדבר בשבילו.
אם הבוסים שלו היו מבינים בכדורסל, לא הייתה אמורה לעלות שאלה באשר לעתידו: הכדורסל שחיפה שיחקה העונה היה המרשים ביותר בליגה. נכון, היא לא הייתה יציבה, היו לה עליות וירידות והיא סיימה את העונה בצורה בינונית, אבל לאורך מרבית העונה היה ברור שזו אחת הקבוצות היחידות בליגה שאפשר להבחין בהן בקו מקצועי שמוכתב מהקווים. חיפה שמרה אישית חזקה ושיחקה פשוט ויעיל בהתקפה, בסגנון שמזכיר יותר את הליגה הספרדית מאשר את הישראלית - במובן החיובי של המילה. כמעט לא נצפו בה זרים משתוללים בזריקות תלושות והיא כמעט לא נזקקה להגנות אזוריות למיניהן כדי להחביא שחקנים. וכן, בסופו של דבר זה לא הספיק, גם כי הסגל של חיפה, למרות היכולת המפתיעה של גרגורי ורגאס, ההתקדמות של עוז בלייזר והעונה היפה של קולמן ודיברתולומיאו, בינוני בסך הכל. הוא בוודאי לא עולה על זה של מכבי ראשון לציון. אה, כן: להדר, בניגוד לשני קודמיו בתפקיד בחיפה, גם לא היה שחקן בשם דונטה סמית, הגורם החשוב ביותר בליגת העל בארבע העונות האחרונות, האיש שמבטיח לקבוצותיו העפלה לגמר לפחות.
רק שבישראל מייחסים למאמן יכולות מאגיות, גם בגלל פרשני ועיתונאי כדורסל כמו כותב שורות אלו, וגם מפני שבהיעדר יכולת אמיתית לשפוט מאמן, נותרנו עם תוצאות ותדמית. להדר, שלא בטובתו, נוצרה תדמית שלילית, של מאמן יסודי שכושל ברגעי האמת. למען ההגינות, יש בכך מן האמת. אלא שלעיתים כל מה שמאמן מפסיד צריך כדי לנצח זה פשוט לנצח. לעתים זה עד כדי כך פשוט. אריק שיבק, שגבר על הדר בחצי הגמר, נחשב במשך שנים למאמן שמרים ידיים בפלייאוף, עד שבעונה שעברה הוביל את אילת לגמר ואז לקח את מכבי ראשל"צ לחצי הגמר בלי יתרון ביתיות, מול אותו הדר. ובכלל, האם יש יכולת אמפירית לקבוע אם הקבוצות של הדר לא מתעלות בגלל הלחץ שהוא משדר או אולי בשל בעיות מנטליות - או מקצועיות - של שחקניו? בכלל, איך רוזן ידע כל כך מהר, כ-24 שעות אחרי ההדחה, להעריך בביטחון כה רב את יכולתו של הדר כמאמן עד שהודיע בחיפזון כה רב על פרידה ממנו?
השאלה המשמעותית באמת כאן היא האלטרנטיבה. אם ג'ף רוזן יודע בביטחון שבשוק ממתינים לו מאמנים עדיפים עליו באופן משמעותי, כאלה ששווה לפרק בשבילם חיבור בין מאמן עם דרך ושיטה לבין קבוצה, הוא כנראה נתקל במאגר שמות שלא ידוע למרבית אנשי הענף. פרט לשמות מוכחים באמת כמו פיני גרשון וארז אדלשטיין (שהפועל תל אביב עדיין מלקקת את פצעי הפרידה המיותרת ממנו לפני שנתיים בסיטואציה דומה - אחרי אי העפלה לפיינל פור), אין בשוק המאמנים מישהו שאפשר להיות בטוחים שיוביל את חיפה לתוצאות טובות יותר, ובטח לא למישהו שיעשה זאת בדרך נכונה יותר. תחת זאת, יש מאמנים עם תדמית טובה יותר וקשרים טובים יותר. במקום למהר ולהחליף, על רוזן היה לזכור שגם אחד, גרג פופוביץ', הודח בעונה שעברה בסיבוב הראשונה והעונה עף בסיבוב השני. למזלו, הלוזר הזה לא מאמן בישראל, אלא רק באיזה חור בטקסס.