בווידאו: משחק מקדים דנה בגמר ה-NBA ובמהפכת גולדן סטייט
לפול פירס היה מנהג מפורסם בסוף כל אימון: הוא היה עומד על קשת השלוש וקולע עשר זריקות. לפני שכל זריקה צללה פנימה הוא היה צועק, בזה אחר זה, את השם הבא ברשימה. הוא דקלם את תשע השמות שנבחרו לפניו בדראפט, עד שהיה מגיע לשמו בבחירה העשירית. מייקל אולווקנדי, סוויש. מייק ביבי, בום. רייף לה-פראנס, צ'אקה. וכך הלאה.
אז פירס הרגיש שלא האמינו בו בתחילת דרכו. אך משהו במנהג שלו מרגיש כמו ריטואל פופוליסטי של מוטיבציה זולה. בניגוד אליו, כאשר דריימונד גרין מוכיח לכתב שהוא זוכר בעל פה את כל השחקנים שנבחרו לפניו, זה לא בדיוק אותו דבר. זה בגלל שגרין נבחר בבחירה ה-35. כשאתה משנן 34 שמות, לפי סדר הבחירה הספציפי, אין בזה שום דבר מזויף. קצת הזוי, כן. אבל ממש לא מזויף.
כיום, בכל קבוצה בליגה נמצא מקור, אנונימי או לא, שמוכן להישבע שקבוצתו חשבה ברצינות לבחור בגרין בסיבוב הראשון. זה כמובן בולשיט. למעשה, אפילו גולדן סטייט בעצמה לא יכולה לקחת קרדיט על ההימור הזה הווריירס בחרו בפסטוס אזילי חמש בחירות קודם, בבחירה ה-30. הריסון בארנס נלקח בבחירה השביעית, בתור הפרס אחרי טאנקינג מאסיבי בסוף אותה עונה. אז מה הופך את דריימונד גרין לדמות כה שנויה במחלוקת? למה אפילו היום קשה לדעת איפה הוא מדורג בטופ של הליגה?
עוד בנושא
4:00, ספורט 5: גולדן סטייט מארחת את קליבלנד בפתיחת סדרת הגמר
אסף רביץ מנתח את המפ?תחות ותמונת הסיכויים לקראת הסדרה
עומרי כספי בראיון: "יותר קשה לשמור על סטף מאשר על לברון"
בשורת הכדורסל החשובה בעולם: משחק מקדים לקראת גמר ה-NBA
צפו בגרין מדקלם את שמות 33 השחקנים שנבחרו לפניו
קשה לנו לקבוע את ערכו של גרין עבור הלוחמים בשל כמה סיבות מרכזיות. ננסה לעבור עליהן כאן, לפני שנקבע את ערכו בכל זאת.
הסיבה הראשונה היא אופיו המוחצן. לצד לא מעט אוהדים, גרין קנה לעצמו הרבה אנשים שלא מסוגלים לסבול אותו. זה מתחיל על המגרש ונשפך החוצה. על המגרש, גרין משחק עם אנרגיה וכוח רצון פנאטיים, ולעיתים קרובות קשה לו לשמור את הגפיים שלו לעצמו. פרשת הבעיטה למפשעה של סטיבן אדמס כבר קיבלה את כל הסיקור התקשורתי שהיא צריכה. גורל הסדרה עמד על ההחלטה, האם הבעיטה הייתה מכוונת או לא? הליגה החליטה שהיא לא יכולה להחליט וגרין ניצל. קשה להאשים אותה . לא ברור אם גרין ידע אם זה מכוון או לא בעצמו. על כל פנים, זו רק הדוגמה האחרונה. על המגרש גרין מייצג את הקלישאה הדניס-רודמנית של שחקן שאתה רוצה בקבוצה שלך באותה מידה שאתה לא רוצה לשחק מולו. הוא גם לא סותם את הפה לרגע.
הכסף, והסיקור התקשורתי הבלתי נגמר בעידן האינטרנט הביאו לעולם גל חדש של רובוטים מתוכנתים שמתפקדים בתור הכוכבים שלנו. הם לא רוצים לעצבן אף לקוח פוטנציאלי, או להרחיק מעליהם אף עיתונאי שעשוי לכתוב עליהם משהו בעתיד. התוצאה, וכולכם מכירים אותה כבר, היא שעמום טוטאלי. מחזור אינסופי של אותן קלישאות לעוסות עד דק, בין אם זה לברון ג'יימס, קליי תומפסון או פול ג'ורג'. אף אחד מהם מעולם לא אמר משהו חדש או אישי "און דה רקורד". אפילו הציטוט הכי מעניין של השחקן הטוב בהיסטוריה, מייקל ג'ורדן, היה ש"גם רפובליקנים קונים נעליים" (כשהוא אמר את זה, אגב, הוא לא הודה בעצם שהוא תומך בדמוקרטים? לא חשוב). זו זכותם כמובן. לשעמם אותנו. בהחלט נתנו להם תמריצים לשמור את האופי שלהם לעצמם. אבל גרין עשוי מחומר אחר. הוא טווס בכיכר מלאה יונים אפורות. דריי הוא הראיון הכי טוב בליגה. היחיד שמתחרה בו על התואר הוא מאמנו, סטיב קר.
הסיבה לכך היא שגרין גלוי, חכם, ובעיקר לא סופר אף אחד, אפילו לא את עצמו. אם נחזור לתקרית עם אדאמס, כי למה לא בעצם, בין רגע הבעיטה ובין הודעת הליגה לגבי החלטתה, גרין הספיק לתת לא פחות משלושה ראיונות. אנשי יחסי הציבור של הקבוצה לא ידעו איפה לקבור את עצמם בזמן שגרין פתח את ליבו קבל עם ועולם, סיפק שלל פרובוקציות אפשריות והצצות לנבכי נפשו, בעוד שהדבר הכי נכון לעשות בזמן ההמתנה היה לסתום את הפה.
בזמן שאתם מתדיינים בינכם לבין עצמכם אם אתם אוהבים אותו או לא, גרין בשלו. האולסטאר, שקיבל את הצ'אנס שלו בתור פורוורד שמנמן אצל טום איזו באוניברסיטת מישיגן סטייט, החליט לתרום סכום דמיוני, השני הכי גבוה אי פעם של שחקן NBA למכללה שלו - שלושה מיליון דולר. כל זה קרה בשנת 2015, לפני שגרין קיבל את החוזה הגדול הראשון. דריימונד יודע מה חשוב לו. ולא מעניין אותו מה חשוב לנו שיהיה חשוב לו.
העניין השני עם גרין זה שהוא לא נכנס אצלנו לתבנית הרגילה של סופרסטאר. כמה טוב רול-פלייר צריך להיות בעבודה השחורה כדי לקבל מעמד של כוכב? גרין מכריח אותנו לענות על השאלה הזו בדיוק. המשחק שלו לא יכול להיות מתורגם למה שאנו רגילים לדרוש מגו-טו-גאי של קבוצה הוא לא יקלע 20 נקודות פלוס בממוצע לערב, אין לו את הקליעה או את היכולת ליצר לעצמו אחת כזו מאפס באחד-על-אחד. הוא רק עושה את כל השאר. בקבוצה שיש לה את הקו האחורי הכי נפיץ בהיסטוריה זה מספיק. כשגרין התקשה בסדרה מול הת'אנדר הוא אמר שהוא לא הולך להתרכז בנקודות, אלא בהגנה ובהבאת האנרגיה לפרקט. הוא צודק כשהוא מגדיר את הדברים האלה בתור הלחם והחמאה שלו.
סטף קרי הוא הרבה דברים, אבל תואר הלב של הקבוצה שמור לגרין, וקרי עצמו יעיד על כך. המנהיגות של גרין עשתה לו שם עוד בימי מארק ג'קסון, שאימן את הקבוצה לפני קר. גרין הוא הברומטר, כולם יודעים את זה. ההגנה שלו מכתיבה את האינטנסיביות של חבריו לקבוצה, המסירות שלו נותנות את הטון בהתקפה, והאגרסיביות הפראית שהוא מספק בכל מהלך נותנים לקר שחקן שהוא לא היה מחליף בעד שום סופרסטאר שבעולם.
הערך המרכזי של גרין, כאמור, הוא בהגנה. אבל הדיון על ההגנה עדיין נמצא הרחק אחרי היכולת שלנו לדבר ולפרשן התקפה. בעוד שקל לנו להסביר בדיוק את החזקות והחולשות של שחקן בצד ההתקפי לרמת ניואנסים מיקרוסקופיים, בצד ההגנתי הכל הופך פתאום לבינארי הוא שומר טוב/לא טוב. הדיכוטומיה שבה אנו מדברים על הגנה באה בניגוד חריף ליכולת שלנו לפרק ולנתח התקפה, הן ברמה האינדיבידואלית והן ברמה הקבוצתית. במקרה של גרין זה אומר שקשה יותר לאמוד את תרומתו על המגרש.
דריימונד הוא עוף מוזר. מעין לדרמן עמוס גאג'דטים שאין לו סכין. הוא ישאיר כל מה שיש לו על הפרקט, יריב עם השחקנים מולו, הקהל, השופטים, ואפילו עם קר, הכול מתוך אותה תשוקה חסרת מעצורים לנצח. את הזריקה האחרונה, אם תהיה כזו, הוא ישאיר למישהו אחר. אבל יותר מכל השאלות שהוא מספק לנו באופן המשחק שלו, האמת היא שגרין אניגמטי כל כך פשוט כי הוא חשוף לחלוטין בפנינו, ואנחנו לא יודעים איך לעכל את זה. זו מסקנה מאוד משונה לסכם איתה, אבל החידה של גרין מורכבת כל כך רק מפני שהוא לא מסתיר מאיתנו דבר בדרך לתשובה.
אז איפה הייתם ממקמים את גרין בשרשרת המזון? בדירוג השנתי של ESPN החליטו להציב אותו בתור השחקן ה-ה-19 בטיבו בליגה. בעונה הקודמת הוא הגיע למקום ה-120. ספורסט אילוסטרייטד שם אותו במקום ה-16. מדובר כמובן בגיבוב דעות בלתי מגובות כתשובה לשאלה סובייקטיבית ומעורפלת, אבל גרין מסמל יותר מכל הבעייתיות שבה, ועל כן המיקום שלו משתנה באופן קיצוני יותר ביחס לכוכבים האחרים. אם להוסיף את גיבוב הדעות הסובייקטיביות שלי לבלילה, אומר רק שבדראפט דמיוני הייתי לוקח את גרין הרבה לפני שחקנים שמופיעים לפניו ברשימות השונות. רק קרי, לברון ג'יימס, דוראנט, ראסל ווסטברוק ואנתוני דיוויס נמצאים בשלב מעל גרין בהיררכיה באופן מובהק. השאר כריס פול, בלייק גריפין וקוואי לאונרד נמצאים באותה ספרה שלו, בזמן שקיירי אירווינג, פול ג'ורג' ודמרקוס קאזינס לא נותנים לקבוצותיהם מספיק בשביל להתחרות בו.
עכשיו גרין וחבריו ניצבים בתור המכשול האחרון והגדול מכולם, בין קליבלנד קאבלירס לבין סיום של יובל אכזבות ספורט קורעות לב. גרין חוזר לזירת הפשע אחרי שבגמר בשנה שעברה הוא לא הצליח להשאיר את חותמו על המשחקים הראשונים. תסמכו עליו שהוא זוכר מה עשה אז. ותסמכו עליו שהוא לא ייתן לאף אחד לשכוח את מה שהוא יעשה הפעם.
