פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        כשסופרמן השחור איבד את היכולת לעוף: סיפורו של בילי ריי בייטס

        כבש את ה-NBA בסערה, אך לא הפסיק לשתות ולהסניף. הפך למייקל ג'ורדן של הפיליפינים, אך חולל שערוריות וגורש בבושת פנים. המדור של נמרוד עופרן על אגדת כדורסל, פושע מפוקפק ודמות קאלט

        כשסופרמן השחור איבד את היכולת לעוף: סיפורו של בילי ריי בייטס

        בווידאו: מיטב ביצועיו של בייטס מהפיליפינים

        הסיום לא היה מוצלח, בלשון המעטה. בסיום אנשים - אותם אנשים שהמליכו אותו, שרק רצו ממנו אוד עוד ועוד - פשוט התחננו שיילך, שיניח להם לנפשם, שייצא להם מהמדינה והחיים. גבו של הגמל נשבר, וקשה היה לדעת אם זה קרה באופן סופי בשל קש אחד אחרון, משקה אחד אחרון, שקר אחד אחרון, אישה טרנסקסואלית. העובדה היתה שבסופו של דבר, בילי ריי בייטס שחוגג היום (שלישי) את יום הולדתו ה-60 התרצה והסכים לעזוב את הפיליפינים. מספר דקות לפני שעלה למטוס, חברתו הזועמת הגיעה לשדה התעופה וטענה שהוא חייב לה כסף. עימות החל. לאחר מכן הגיע לשדה התעופה גם בעל הבית שלו, וטען שכוכב הכדורסל לשעבר לא שילם את שכר הדירה שהיה חייב. עימות נוסף החל, וי נוסף בשרשרת מביכה של רגעים משפילים שהכתימו עד מאוד את המורשת של אחד משחקני הכדורסל המיוחדים והטובים בתולדות המדינה.

        אז לא, הסיום לא היה מוצלח, בלשון המעטה. אבל ההתחלה - ההתחלה היתה בלתי נשכחת.


        ילדותו היתה קשה, כשם שילדותם של אפרו-אמריקאים רבים שגדלו במיסיסיפי של שנות החמישים היתה קשה. בילי היה הילד השמיני מתוך תשעה. הוא ומשפחתו התגוררו בצריף ששכן בחווה של מיליונר מקומי, ללא מים זורמים או חשמל או אב שעשה דברים רבים זולת שתייה. את מבנהו הגדול והמאיים, כמו גם את החיבה לטיפה המרה, קיבל בילי מאביו החסון והשיכור, שהלך לעולמו כשבנו היה בן שבע. בלית ברירה, החלו בילי ואחיו ואחיותיו לעבוד בשדות הכותנה והסויה. בית הספר עבורו היה מקום בו משחקים כדורסל. את הבירה הראשונה שלו טעם בגיל עשר; את המשקה האלכוהולי הכבד הראשון שלו - מונשיין - שתה בגיל 14. הוא קיבל כאבי ראש מהראשון ונהנה מהשני, הרבה יותר משנהנה מהסיגריות והמריחואנה שלא איחרו להגיע. כדורסל, כמו במקרים רבים אחרים, היה כרטיס יציאה מהחור השחור הזה, בו הגזענות וחוסר התקווה היו נוכחים כמעט כמו שדות הכותנה, ולאחר קריירת תיכונים במיסיסיפי, הצליח לקבל מלגה לאוניברסיטת קנטאקי סטייט.

        אף שהעמיד ממוצעים של 22.9 נקודות ו-10 ריבאונדים ו-22.8 נקודות ו-8.2 ריבאונדים למשחק בשתי עונותיו האחרונות במכללה, הסקאוטים של ה-NBA חששו ממנו. "הם ראו בו פרילנסר מבריק שלא מסוגל לשחק משחק קבוצתי וממושמע", כתב רייפ ברת'ולמיו בספרו Pacific Rims. "הם הסתכלו על היכולות האתלטיות המדהימות שלו ולא הבינו איך הגיעו למכללה שולית כמו קנטאקי סטייט. לתפיסתם, אם שחקן יכול להיראות כל כך טוב ובכל זאת לא להגיע לבתי הספר הגדולים, היו חייבים להיות לו קשיים בלתי ניתנים לזיהוי או תיקון". הקשיים הללו היו בעיקר מנטליים: על הפרקט לאף אחד לא היה ספק שבילי ריי בייטס היה שחקן NBA, בפרט לא לבייטס בעצמו, ששיחק באותה צורה שהתנהל למשך מרבית הקריירה המקצוענית שלו: באנוכיות רבה.

        יוסטון בכל זאת החליטה להמר עליו ולבחור אותו במקום ה-47, בתחילת הסיבוב השלישי של דראפט 1978, אך עוד לפני שהעונה החלה סוכנו דרש משכורת מובטחת - דבר שנהוג רק אצל בחירות סיבוב ראשון - ובייטס נחתך. בלית ברירה החל לשחק בקבוצת מיין מליגת ה-CBA, בשורותיה נבחר לרוקי העונה, זכה בתחרות הטבעות וריסק לפחות ארבעה קרשים בשל הדאנקים העוצמתיים שלו, דאנקים כל כך עוצמתיים עד שהדהדו גם ב-NBA. באמצע עונת 1979/80 פורטלנד, שזכתה באליפות ב-1977, חיפשה זריקת אנרגיה. כשחתם, הבלייזרס נלחמו על הכרטיס השמיני והאחרון בפלייאוף והלחץ החל לתת את אותותיו. לפתע, הגארד בן ה-21 (1.93 מ' על 95 ק"ג) שהוחתם זמן קצר קודם לכן ולא תוכנן לעלות תכופות מהספסל, ראה את ההזדמנות שלו. "אף אחד לא היה מוכן לקחת את הזריקות הגדולות", אמר ל"סיאטל טיימס" סוכנו, סטיב קאופמן. "הקטע עם בילי ריי זה שהוא מעולם לא פגש זריקה שלא אהב. בעוד אחרים ברחו מהכדור, בילי ריי תמיד לקח את הזריקות המלחיצות".

        חוסר הפחד הזה הביא לשישה משחקים רצופים בספרות כפולות בחודש מרץ, כולל 26 נקודות על שיקגו, 20 על מילווקי ו-22 על גולדן סטייט. השילוב של קליעה עם כישרון טבעי ואתלטיות בלתי רגילה גרמו לכך שגם המאמן הקשוח ג'ק רמזי כבר לא יכול היה להתעלם ממנו. "הוא לא הצליח לזכור את התרגילים וזה שיגע את ג'ק", אמר חברו של בייטס ל"סיאטל טיימס", "אבל הוא ניצח לך משחקים". העיתונאי המבריק דייויד הלברסטם ליווה את הקבוצה באותה עונה, ותיעד את שראה באחד מספרי הספורט הגדולים בכל הזמנים, The Breaks of the Game. על בייטס, כתב: "היה לו כישרון מסחרר, מדהים ובלתי ניתן לשליטה. הקהל מיד התאהב בו. נדמה היה שהוא עולה להטבעות, מחכה באוויר, ואז מחכה עוד קצת, ואז מטביע על שחקנים הרבה יותר גבוהים... הוא היה כל מה שמאמן יכול לרצות בשחקן, כל כך לא מלומד וכל כך כשרוני בו בזמן". בייטס הגיע לשיא בפלייאוף של אותה עונה, עם 29, 20 ו-26 נקודות שאמנם לא הספיקו לפורטלנד להדהים את סיאטל, אבל כן הספיקו לו לבסס את מעמדו כשחקן NBA של ממש, וכגיבור בעיני אוהדי הבלייזרס. כמובן שגם דאנק הניצחון הזה לא הזיק.

        צפו בחלק מביצועיו של בייטס מול סיאטל

        "לא היה שחקן פופולרי יותר כשהוא היה כאן, כל העיר השתגעה עליו", אמר ל"אורגוניאן" חברו לקבוצה לשעבר מייקל תומפסון. עד מהרה קיבל בייטס כינוי ("דאנק"), חוזה פרסום (לחלב) ותשומת לב שבאה מתוך כל הדברים שידע לעשות, וחשפה, לעתים, את כל הדברים שלא; רק בשנות העשרים שלו גילה מה זה צ'קים, למשל. לשיאו המקצועי הגיע בעונתו השנייה, אותה סיים עם 40 נקודות על הראש של סן דייגו, ולאחר מכן הוסיף 25, 26 ו-34 מול קנזס סיטי בסיבוב הראשון של הפלייאוף (למעשה, ממוצע הנקודות שלו בפלייאוף - 26.7 - הוא הגבוה ביותר בתולדות ה-NBA לשחקן ספסל). אבל אנחנו מציינים כאן רק את רגעי ההתעלות, ולא את השפל. האמת היא שהיה מאוד לא יציב על הפרקט (על אף תצוגות הקליעה המרשימות הללו, סיים את עונתו הראשונה עם ממוצע של 11.3 נקודות למשחק, את השנייה עם 13.8, ואת השלישית עם 11.1). מחוצה לו, דווקא היה יציב מאוד בהתנהלותו המפוקפקת והבלתי מקצועית בעליל.

        מלבד הפופולריות הגדולה, הפיכתו לכוכב הביאה איתה גם הטבות אחרות, שנכנסו דרך הפה והאף: בעונתו השלישית כבר שתה בכבדות, הסניף קוקאין, איחר לאימונים, לעתים אפילו למשחקים - לאחד מהם הופיע רק במחצית, משום שישן למשך כל המחצית הראשונה. כשכל העסק כבר הפך בלתי אפשרי, והחסרונות האפילו על היתרונות, החליטה פורטלנד לחתוך אותו בדצמבר 1982. בייטס נכנס למוסד גמילה מסמים, יצא ממנו, קיבל הזדמנויות קצרות בוושינגטון ובלייקרס, אך נראה כצל של האתלט הכביר שהיה, ובגיל 27 הפך, לפתע, לפרסונה נון-גרטה בליגת הכדורסל הטובה בתבל. "תמיד תוהים מה היה קורה אילו במקרה שלו", אמר סוכנו ל"סיאטל טיימס". "הוא היה כל כך מוכשר שזה מצחיק. ניסינו לעשות כל מה שיכולנו עבורו, אבל הוא פשוט השתגע עם השתייה". במקום לנסות להיגמל, והפעם באמת, בילי ריי בחר בנתיב אחר, נתיב שאפשר לו להמשיך להסניף ולשתות, ובו בזמן גם לקבל חוזים ותהילת עולם.

        הנתיב הזה הוביל אותו לפיליפינים.

        כבר במשחקו הראשון, במדי קבוצת קריספה, בייטס לימד שעל מה שעתיד להגיע עם תצוגה של 64 נקודות (20 מ-25 ל-2, 5 מ-6 ל-3, 9 מ-10 מהעונשין), ביחד עם 12 ריבאונדים ו-5 אסיסטים על הראש של אחד הכוכבים הגדולים בליגה, נורמן בלאק. האתלטיות שאולי כבר לא הספיקה ל-NBA הספיקה ועוד איך לליגה בפיליפינים, שמעולם לא דגלה בהגנות של ממש, ובייטס הפך לחביב הקהל, ולאחר מכן למושא הערצתם. "את המהפכה שדוקטור ג'יי חולל להטבעות ב-NBA/ABA בשנות השבעים, בייטס חולל בפיליפינים בשנות השמונים", כתב עליו העיתונאי בובי פקטורה. "היכולת המולדת שלו להישאר באוויר יותר זמן מכל שומר וברגע האחרון להטביע את הכדור בחוזקה העלתה אותו רמה". כן, כי בתקופה ההיא - למשך מרבית הקריירה שלו, למעשה - בילי ריי בייטס לא רצה סתם לקלוע שתי נקודות: הוא רצה לקלוע אותן בצורה מסוימת. בצורה שלו. השילוב של כדורסל צבעוני עם אופי צבעוני והתנהלות צבעונית העלו אותו רמה גם מחוץ לפרקט, ובמהרה קיבל את הכינוי "סופרמן השחור". חברות נעליים הגיעו עם הצעות, ובייטס לא סירב.

        "האנשים האלה מתו עלי", אמר ל"אורגוניאן", "הייתי שם כמו מייקל ג'ורדן. הייתי יכול לעשות כל מה שרציתי. כל מה שרציתי הופיע בנקישת אצבע. היתה לי דירה משלי, מכונית משלי, שומר ראש עם עוזי. הייתי צריך להדוף מעלי את הנשים". אכן נשמע כמו אוטופיה, אך לתת לאדם מעט קיצוני ומכור גישה חופשית לכל הדברים שרק רצה זו לא האופציה האידיאלית להשיבו לדרך הישר. "להגיע למנילה היה אחד הדברים הכי גרועים שקרו לבייטס", נכתב ב-Pacific Rims. "בפיליפינים כל ההרגלים הרעים שלו באו לידי ביטוי, גם אם לא ממש עודדו אותם. הוא יכול היה לקלוע כמה שרצה, מדינה שלמה העריצה אותו והוא לא היה צריך להפסיק לשתות... למען האמת בייטס ניסה להיגמל כשהגיע למדינה. מרבית הראיונות שהעניק בתחילת העונה עסקו בכך שהוא אדם אחר אחרי ההיגמלות שלו. עם זאת, את הראיונות הללו בייטס בדרך כלל סיים עם בקבוק בירה". בתום אחד הראיונות ביקש כוכב הכדורסל שני בקבוקי סן מיגל, ולמבטים העקומים שהופנו כנגדו השיב: "כבר אין לי את הבעיות הללו, תודה לאל. אני גבר שבגברים, וגבר שותה בירה. אני לבד לגמרי ולא מבין למה איני יכול לשתות בירה. אני לגמרי בשליטה, זה רק משקה בין חברים". כלומר, אל דאגה, אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה - רק לא עכשיו, לא באימון, ובבקשה אל תפריעו לי ללגום מהבקבוק שנראה כמו מיץ תפוזים, אבל בעצם יש בו גם די הרבה ג'וני ווקר שחור.

        זה לא כאילו מסביבו היו אך ורק ספורטאים למופת - הליגה כולה היתה קודם כל שואו אחד גדול - אבל כמו כל דבר אחר בחייו, גם לחיות בילי ריי בייטס עשה בגדול, כמעט בחוסר פרופורציות. כך היה גם עם נשים - אם בכדורסל הפך לדוקטור ג'יי של הפיליפינים, בכל הנוגע לחיבה ולהצלחה עם בנות המין השני הפך לוויל צ'מברליין של המדינה. לעתים היה יוצא לבלות עם ארבע נשים תלויות על כתפיו, נמלט מהנהגים ושומרי הראש שהיו אמורים להחזיר אותו לדירה שלו בשעה סבירה, חגג לכל אורך הלילה, ומשם המשיך מיד לאימון הבוקר. גם זה לא הפריע לו לעשות מה שהוא רוצה על הפרקט. "הדרך היחידה בה אפשר לעצור אותי", אמר פעם, "היא אם יקשרו לי את יד ימין לרגל ימין". קשה לטעון שטעה: בארבעת עונותיו בליגת ה-PBA העמיד את ממוצע הנקודות הגבוה ביותר בתולדות הליגה - 46.2 לערב. אלא שככל שנקפו העונות כך סגנון החיים הלא ספורטיבי בעליל החל להשפיע עליו, ולקבוצות נגמרה אליו הסבלנות. בעונתו האחרונה שיחק רק ארבעה משחקים לפני שנחתך, ומאמנים אחרים פשוט סירבו להעניק לו הזדמנויות נוספות. בלית ברירה עבר לשוויץ, שב לארצות הברית ובילה מספר עונות במקסיקו ואורגוואי, לפני שנאלץ לתלות את הנעליים.

        הכדורסלן האמריקאי בילי ריי בייטס (GettyImages)
        נפל מהאולימפוס במהרה. בילי ריי בייטס (צילום: GettyImages)

        זה לא כאילו מסביבו היו אך ורק ספורטאים למופת - הליגה כולה היתה קודם כל שואו אחד גדול - אבל כמו כל דבר אחר בחייו, גם לחיות בילי ריי בייטס עשה בגדול, כמעט בחוסר פרופורציות. כך היה גם עם נשים - אם בכדורסל הפך לדוקטור ג'יי של הפיליפינים, בכל הנוגע לחיבה ולהצלחה עם בנות המין השני הפך לוויל צ'מברליין של המדינה. לעתים היה יוצא לבלות עם ארבע נשים תלויות על כתפיו, נמלט מהנהגים ושומרי הראש שהיו אמורים להחזיר אותו לדירה שלו בשעה סבירה, חגג לכל אורך הלילה, ומשם המשיך מיד לאימון הבוקר. גם זה לא הפריע לו לעשות מה שהוא רוצה על הפרקט. "הדרך היחידה בה אפשר לעצור אותי", אמר פעם, "היא אם יקשרו לי את יד ימין לרגל ימין". קשה לטעון שטעה: בארבעת עונותיו בליגת ה-PBA העמיד את ממוצע הנקודות הגבוה ביותר בתולדות הליגה - 46.2 לערב. אלא שככל שנקפו העונות כך סגנון החיים הלא ספורטיבי בעליל החל להשפיע עליו, ולקבוצות נגמרה אליו הסבלנות. בעונתו האחרונה שיחק רק ארבעה משחקים לפני שנחתך, ומאמנים אחרים פשוט סירבו להעניק לו הזדמנויות נוספות. בלית ברירה עבר לשוויץ, שב לארצות הברית ובילה מספר עונות במקסיקו ואורגוואי, לפני שנאלץ לתלות את הנעליים.

        לאחר הטקס קיבל הצעה מקבוצת פיליפין פטריוטס להישאר במדינה ולהצטרף לצוות האימון שלה. הוא הסכים, הוכיח שדבר לא השתנה אצלו, ובמרץ 2012 פוטר בשל "התנהגות שמזיקה לקבוצה". בכל זאת בחר להישאר במדינה. מספר חודשים לאחר מכן זרק אבנים על לימוזינה, לטענתו משום שהיה שיכור. בית קבוע לא היה לו באותה תקופה; הוא ניצל חברים ומכרים, המאיס את עצמו על כל אדם אפשרי במדינה, התחנן לכסף כדי שיוכל לחזור לארצות הברית ולעבור ניתוח בירך. בסופו של דבר איגוד הכדורסל במדינה הסכים לשלם לו את כרטיס הטיסה הביתה, בתנאי שיתעופף לו כבר.

        וזה מה שקרה. בילי ריי בייטס שב לארצות הברית, ואף אחד לא התגעגע לאגדה שהיתה באמת, לאחד משחקני הכדורסל הטובים והמיוחדים ביותר בתולדות ליגת הפיליפינים. "בילי ריי חי בשביל הרגע", אמר ל"סיאטל טיימס" חברו ריק בארט. "מי יודע מה היה קורה אילו היה מסתכל מעבר לרגע וחושב על מחר?"


        לרכישת ספרו של נמרוד עופרן, "מגרש השדים"