בווידאו: בטי רובינסון זוכה בזהב באולימפיאדת 1928
באולימפיאדה הקודמת, בלונדון, נעשתה היסטוריה קטנה: לראשונה בתולדות המשחקים האולימפים, כל אחת מ-204 המשלחות יוצגה גם על ידי אישה. שוויון מלא בין המינים בעולם הספורט עדיין לא הגיע, כמובן - רחוק מכך - אך בשנים האחרונות המגמה חיובית. מספר הנשים שיקחו חלק באולימפיאדה הקרובה עתיד להיות גבוה מתמיד, אך לא בטוח שכל זה יכול היה לקרות ללא פורצות הדרך המקוריות, ספורטאיות ששברו מחסומים ושיאים וסטיגמות בעולם שלא תמיד היה מעוניין בכך. אלא שבעוד רבות מהן זכו למקום בספרי ההיסטוריה של המשחקים האולימפיים, בספרי ההיסטוריה של ספורט הנשים, אחת קצת נשכחה בצד. שזה קצת מוזר, כי בהתחשב בכל מה שעבר על בטי רובינסון, לשכוח זה הדבר האחרון שאפשר לעשות עם הסיפור שלה.
היא נולדה ב-23 באוגוסט 1911 בריברדייל הסמוכה לשיקגו, ודבר בילדותה לא היה יכול לרמוז על העתיד שהולך להגיע. למעשה, הצורה בה בטי רובינסון התגלתה והפכה לספורטאית היסטורית היא חומר לסרטים, דברים שמופיעים רק באגדות ולא נוהגים לבקר גם בעולם המציאות. יום אחד רצה לתפוס רכבת לעיניו של המורה שלה לביולוגיה, שהתרשם עד מאוד. האגדה מספרת שרובינסון אף הצליחה להדביק את הרכבת, והמורה לביולוגיה הבין שהוא חייב לעשות משהו עם התגלית המרעישה הזו. למחרת ארגן מסלול של 50 מטר בחצר בית הספר, וביקש מבטי לרוץ הכי מהר שהיא יכולה. היא עשתה זאת, והיתה כל כך מהירה עד שהוחלט לאפשר לה להתאמן עם הבנים. אלא שגם הבנים לא היוו תחרות אמיתית, ורובינסון צורפה למועדון האתלטיקה לנשים של אילנוי, בו היתה חברה גם שיאנית ארצות הברית בריצה ל-100 מטר, הלן פילקי. "לא היה לי מושג שיש נשים שרצות", אמרה רובינסון ב-1984 ל"לוס אנג'לס טיימס". "גדלתי כבורה. רק אז גיליתי שיש גם תחרויות ריצה לנשים". הגילוי היה בוודאי מרעיש, אך לא מרעיש כמו מה שעשתה איתו: לתחרות הראשונה שלה שם הגיעה ללא נעלי ריצה, וכשלרגליה נעלי טניס, הצליחה לסיים שנייה אחרי הלן פילקי. בתחרות השנייה שלה - התחרות השנייה בחייה, נזכיר - כבר יצאה מנצחת, והשופטים שמדדו את הזמן היו צריכים לבדוק את עצמם משום שלא האמינו.
בגיל 16, בתחרות השנייה בחייה, בטי רובינסון השוותה את שיא העולם.
וכך זה נמשך: במירוץ השלישי בחייה סיימה שנייה במוקדמות לאולימפיאדת 1928, תוך שהיא מקדימה אצניות וותיקות, מנוסות, מקצועיות הרבה יותר ממנה, ולפתע מצאה עצמה על ספינה לאמסטרדם. ספק אם ידעה שהיא בדרך לעשות היסטוריה בין אם תחצה את קו הסיום ראשונה או אחרונה: עד אותו רגע נשים לא הורשו להשתתף בענפי האתלטיקה באולימפיאדות. הברון פייר דה קוברטן, מייסד המשחקים האולימפיים המודרניים, התעקש עד אותו רגע שנשים יישארו בענפי ספורט מכובדים יותר, לכאורה, כגון טניס, גולף, קליעה למטרה ושחיה. נשות העולם שבכל זאת רצו להתחרות באתלטיקה נאלצו לייסד לעצמן את "אולימפיאדת הנשים", שהתקיימה ב-1922 ו-1926, ושהובילה לכך שבאמסטרדם של 1928 הוחלט לאפשר לנשים להשתתף גם בחמש תחרויות אתלטיקה - 100 מטר, 800 מטר, מירוץ שליחות, זריקת דיסקוס וקפיצה לגובה, בכפוף לקוד לבוש קפדני למדי. וכך, בזמן שאמיליה ארהארט עשתה היסטוריה והפכה לאישה הראשונה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי בטיסת יחיד, גם עולם הספורט החל לעשות צעדים ראשונים אל עבר משהו שיתחיל להזכיר שוויון מגדרי. כך או כך, קשה להאמין שרובינסון הצעירה חשבה על משהו מכל זה שעה שהפליגה לאמסטרדם. העיתונאי ג'ו גרגן, שכתב את הביוגרפיה "The First Lady of Olympic Track: The Life and Times of Betty Robinson", אמר לאתר TEAMUSA שאחד הדברים שריתקו אותו יותר מכל היתה ההפלגה ההיא, העובדה שנערה בת 16 "שמעולם לא היתה מחוץ לבית יוצאת על ספינה למדינה זרה ללא כל ניסיון. ואז צריך לדמיין תשעה ימים בלב ים ואת כל האנשים שרצים וקופצים ומתאגרפים ומתאבקים על הספינה - זה בוודאי היה משעשע".
זה בוודאי היה משעשע גם בשלושת השבועות הבאים, בהם הספורטאים השונים נשארו לישון על הספינה בזמן שהתחרו בענפים השונים, והתאמנו במסלול המאולתר שהוצב מחוצה לה. רובינסון הודתה שהיתה בלחץ רב מהאולימפיאדה הראשונה שלה, כל כך רב שלטענתה, כשהגיעה לאצטדיון האולימפי ב-31 ביולי, גילתה שהביאה איתה שתי נעליות ימניות. בעוד שקלה האם אולי כדאי שתרוץ יחפה, ובזמן שהדקות נקפו, הגיעה סוף סוף הנעל השמאלית ואפשרה לאצנית הצעירה להילחץ כעת מהמירוץ עצמו, ולא ממה תנעל במהלכו. שתיים מהאציות נפסלו, ולזינוק השלישי התייצבו ארבע ספורטאיות בלבד: בטי רובינסון האמריקאית בת ה-16, בובי רוזנפלד הקנדית בת ה-24, שנחשבה לפייבוריטית ערב המירוץ, את'ל סמית' הקנדית בת ה-21, וארנה סטיינברג הגרמניה בת ה-17. ושוב, בתחרות הרביעית בחייה, ארבעה חודשים אחרי המירוץ הראשון בחייה, בטי רובינסון הדהימה את עצמה ואת כל מי שהסתכל: כנגד כל הסיכויים, עם וסט וחצאית, ניצחה בעשירית שנייה את רוזנפלד וסיימה ראשונה עם תוצאה של 12.2 שניות - שיא עולם חדש. בכך הפכה לאתלטית הראשונה שזוכה במדליית זהב אולימפית וגם היום, 88 שנה לאחר מכן, מקובע מקומה בהיסטוריה כאלופת ה-100 מטר הצעירה ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים. "אני זוכרת שאני עומדת באמצע המסלול אחרי המירוץ ורואה את דגל ארצות הברית מונף, ושומעת את ההמנון האמריקאי", אמרה בראיון ב-1988. "ירדתי מהמסלול ונהניתי מהתחושה. כשהדגל הונף, התחלתי לבכות כתינוקת".
סיפור האנדרדוג הנדיר הזה הפך אותה לכוכבת הרגע: הגנרל דגלאס מקארתור, נשיא הוועד האולימפי האמריקאי, הזמינה לשלל קבלות פנים והצהיר קבל עם ועדה שבטי רובינסון מזכירה לו את אלת הציד והירח: "השילוב המבריק הזה של מהירות וחן הזכיר אולי אפילו את זה של ארטמיס, על פסגת האולימפוס". כששבה לארצות הברית זכתה לפגוש את בייב רות' (ולקבל הבטחה שיחבוט הום-ראן עבורה) ולהיות האטרקציה הבולטת בתהלוכה שכללה 20 אלף איש. משום שספורט הנשים עדיין לא היה מפותח כלל באותם שנים, אחרי קבלת הפנים החגיגית היא פחות או יותר חזרה לחייה טרום האולימפיאדה, בבית הספר התיכון, עם אב שפוטר מהמפעל בשל תקופת השפל הגדול. לאחר מכן נרשמה לאוניברסיטת נורת'ווסטרן במלגת אתלטיקה, ורק הפכה מהירה יותר. בקצב הזה, האמינו כולם, יריבותיה לא ישברו שיאי עולם, אם וכאשר; הן ישברו שיאי בטי רובינסון.
אלא שאז הגיעה התאונה.
היה זה יום שני, ה-29 ביוני,1931, שנה לפני האולימפיאדה של 1932 בלוס אנג'לס. מזג האוויר הלוהט גרם למאמנה של בטי רובינסון לאסור עליה להתאמן בבריכת השחיה מחשש שתפגע בעצמה, אז מדליסטית הזהב צלצלה לבן דודה, ווילסון פאלמר, וזה הציע שתצטרף אליו במטוס הקל שלו, לטיסה קצרה ומרעננת, זמן לא רב לאחר שקיבל את רישיון הטיס שלו. רובינסון, אימו ואחייניתה כולן נסעו יחדיו לאחד השדות בפאתי העיר, אך על המטוס עצמו היה מקום רק לטיס ולאורח אחד, ובטי, עם משקפיים גדולים, קסדת עור ומכנסי פיג'מה צבעוניים, היא זו שנבחרה. אלא שמספר שניות לאחר ההמראה הגיעה הנחיתה, או, ליתר דיוק, ההתרסקות: המנוע שבק חיים, והספורטאית האולימפית ובן דודה צנחו לתוך עץ, ואז ישירות אל הקרקע. "עברתי על העיתונים מהשנים האלה ואי אפשר להאמין לכמות התאונות", אמר העיתונאי ג'ו גרגן לאתר TEAMUSA. "מישהו תמיד ניסה לשבור שיא עולם, לטוס הכי רחוק או הכי מהר. מתברר שהרבה אנשים חשבו בטפשות שהם מסוגלים להטיס מטוסים". אימה של רובינסון מיהרה למקום ההתרסקות ומצאו שתי גופות מלאות דם, נטולות הכרה, מורכבות מחלקי גוף שבורים ומעוקמים. האדם שהעמיס את גופתה של רובינסון על הרכב שלו היה משוכנע שמדובר בדיוק בזה - גופה, לא יותר; להערכתו, כבר לא היה על מה להילחם יותר. לספר Tales Of Gold אמרה רובינסון שהסיע אותה לבית אבות, משום "שהיה לו שם חבר קברן, והוא חושב שאני מתה".
הנזק איתו הובהלה, מחוסרת הכרה, לבית החולים: רגל שבורה, פיקת ברך מנופצת, ירך שבורה, יד שמאל שבורה, חתך מסוכן שכמעט גרם לה לאבד עין, וזאת מבלי להזכיר את המכות היבשות. הרופאים שהעריכו שיש לה סיכוי של 50 אחוז לשרוד נאלצו לראות אותה מעבירה חלקים נרחבים של 11 השבועות הבאים ללא הכרה. "הנערה האצנית כבר לא תרוץ יותר", נכתב באחד מכותרות העיתונים, בעוד אחד אחר היה דרמטי לא פחות: "בטי רובינסון לחמה כדי לנצח את המירוץ הקשה ביותר שאי פעם רצה - מירוץ בו מלאך המוות רדף אחריה". בעוד בן דודה שרד גם כן (אף שאיבד מספר שנים לאחר מכן את רגלו השמאלית), בטי רובינסון פצחה בתקופת החלמה מעוררת השראה. ברגלה השמאלית, שכעת היתה קצרה יותר מהימנית, הוכנס בורג מתכת, שגרם לה לכאבים רבים גם מתוך כיסא הגלגלים בו היתה נתונה. באותם רגעים אף אחד לא דיבר על האפשרות שתשוב לרוץ באופן מקצועני - אפילו המחשבה על לחזור ללכת כמו אדם נורמלי נראתה רחוקה עד מאוד. "הרופאים אמרו שאם לא הייתי בכושר כל כך טוב, לא הייתי יוצאת מזה כמו שיצאתי", תגיד שנים רבות לאחר מכן.
שיא הקריירה שלה אמנם נקטע ונגזל, ונשים אחרות נכנסו לנעליה והפכו לכוכבות גדולות בארצות הברית, אך מדליסטית הזהב לא הרימה ידיים, ושנתיים וחצי לאחר התאונה, הצליחה לשוב ולרוץ - תחילה לאט-לאט, ולאחר מכן מהר-מהר. הבורג שהוכנס לרגלה לא אפשר לה להתחיל מירוצים בתנוחת כריעה, כמו שאר המתמודדות, אך גם זה לא עצר אותה, וכנגד כל הסיכויים, הצליחה בטי רובינסון להשתחל לנבחרת השליחות של ארצות הברית לאולימפיאדת 1936 בברלין. על הנייר, נבחרת השליחות של גרמניה המארחת היתה הפייבוריטית הברורה לזכות בזהב. ב-8 באוגוסט הרביעייה הגרמנית אף שברה את שיא העולם, כבר במוקדמות, ולאחר מכן שברה אותו פעם נוספת, הפעם בחצי הגמר.
גם הגמר, שנערך למחרת אל מול 80 אלף איש באצטדיון האולימפי, החל במעמד צד-אחד. הנבחרת הגרמנית כל כך חששה מהלן סטיבנס בת ה-18, האישה המהירה ביותר בתבל דאז, שנבחרה לרוץ רביעית אצל האמריקאיות, שהחליטה לנקוט בטקטיקה מיוחדת כנגדה. שלוש האצניות המהירות ביותר הוצבו ראשונות אצל המארחת, בניגוד לדיעה הרווחת, מתוך תקווה שאילסה דורפלדט, הרביעית, תחזיק ביתרון משמעותי, כזה שאפילו הלן סטיבנס לא תצליח למחוק. ואכן, הכל הלך לפי התכנית: לקראת החילוף השלישי הגרמניות הובילו בשמונה מטרים, ובטי רובינסון, שהתכוננה לקבל את המקל, ידעה שהמשימה שעומדת כנגד עיניה כמעט בלתי אפשרי. אלא שאז החלה הדרמה: הגרמניות פישלו את ההעברה, המקל נפל, רובינסון דהרה קדימה וסטיבנס סגרה עניין. המארחת נפסלה, ארצות הברית זכתה בזהב - השני בקריירה של רובינסון, ובשילוב ארבע מדליות הזהב של ג'סי אוונס, המשלחת האמריקאית שבה הביתה בעננים.
רובינסון עוד הספיקה לקבוע שיאי עולם בריצות ל-50, 60, 70 ו-100 יארד לפני שתלתה את הנעליים, הפכה להיות שופטת אתלטיקה, התחתנה, הביאה שני ילדים לעולם וסיירה ברחבי ארצות הברית וחלקה את סיפור ההתאוששות המדהים שלה. אף על פי כן, ככל שחלפו השנים, כך נשכחה בצד - בניגוד, נניח, לדמויות כגון בייב דידריקסון, ווילמה רודולף ופורצות דרך אחרות בעולם האתלטיקה האמריקאי, שייזכרו לנצח נצחים. "אני מניחה שרוב האמריקאים לא מזהים אותי", אמרה פעם. "היא כבר לא חשובה יותר", הוסיף לא מזמן היסטוריון הספורט ביל מאלון ל-CNN. ב-1999, בגיל 87, אחרי מאבק באלצהיימר וסרטן, הלכה לעולמה. מספר חודשים קודם לכן עוד הספיקה להשתתף בפתיחה של תערוכה אולימפית, בה נכח גם אל אורטר, זורק הדיסקוס האמריקאי שזכה בארבע מדליות זהב. הביוגרף שלה גרגן טען שהשניים היו אמורים לחתוך את הסרט יחדיו, אך רובינסון בת ה-86 לא היתה יכולה לעצור את עצמה, וגזרה ראשונה. "אני עדיין המהירה מכולם", אמרה.
