בעוד 86 ימים ייצאו לדרך המשחקים האולימפיים בריו דה ז'ניירו, ופרק חדש בתולדות הספורט הישראלי ייכתב. כי הרי מדליה באירוע הספורט הגדול בתבל - ולא משנה אם היא עשויה זהב, כסף או ארד - היא החומר שממנו עשויות אגדות. לכבוד יום העצמאות כינסנו את המדליסטים שכבר עשו את זה והצבנו בפניהם שאלון זהה, מתובל בנוסטלגיה וזיכרונות, עם קצת אקטואליה וציפיות לקראת העתיד.
יעל ארד תיזכר לעד כספורטאית הראשונה ששמה את ישראל על המפה, כשזכתה במדליית הכסף בג'ודו בברצלונה 1992; לא חלפו 24 שעות, והג'ודוקא אורן סמדג'ה הדהים את המדינה כולה - ושבר את המחסום הפסיכולוגי גם עבור הגברים; גל פרידמן מחזיק בשני שיאים ייחודיים: הגולש הוא הישראלי היחיד שזכה במדליית זהב (מאתונה 2004) והוא גם היחיד שמחזיק בשתי מדליות (ארד מאטלנטה 1996); אריק זאבי זכה בארד ב-2004; והגולש שחר צוברי, מדליסט הארד בבייג'ינג 2008, היחיד ברשימה שישתתף גם במשחקים הקרובים, מפנטז על זכייה בדאבל.
החותר מיכאל קולגנוב, שזכה במדליית הארד בסידני 2000, סירב להשתתף במשאל והסכים לומר רק כי "אני מאחל לעם ישראל חג עצמאות שמח".
עם מי הייתה שיחת הטלפון הראשונה שלך אחרי הזכייה?
ארד: "התקשרתי הביתה כמובן. אמא שלי ענתה, ובבית הייתה המולה גדולה כי ככל שהתקדם היום, החברים של ההורים ושלי זרמו כדי לראות את הקרבות ביחד. צעקתי להם לשפופרת 'אמא, עשינו את זה!' והייתה התרגשות גדולה. אבא שלי, אריה ז"ל, היה כבר חולה באותן שנים, וזכה לרגע המיוחד והמרגש הזה. החלפת המילים איתו הייתה בלתי נשכחת.ההורים שלי, שעמדו מאחוריי בכל כך הרבה רגעים קשים ומאכזבים, יחד עם שלושת אחיי ואחותי, הם שותפים מלאים להצלחתי".
סמדג'ה: "את הטלפון הראשון עשיתי לאבא שלי, שהיה עם כל המשפחה, ואני זוכר עד היום איך הוא התחיל את השיחה בשתי מילים: כל הכבוד".
פרידמן: "לדעתי לא התקשרתי לאף אחד. התקשרו אליי כל כך הרבה, שלא הספקתי לענות אפילו".
זאבי: "מעולם לא לקחתי טלפון לתחרויות, כדי לא לאבד ריכוז. במלון הייתי בודק את מספר ההודעות, וכך יודע מה היה האפקט בארץ לתוצאה שלי. מיד אחרי טקס הענקת המדליות לקחו אותי לבית השגריר באתונה, לטקס לזכר י"א חללי מינכן. הייתי שם, לבוש בטרנינג, עם המדליה על הצוואר. בדרך נתנו לי טלפון, ועל הקו היה ראש הממשלה אריק שרון. אחר כך, כשחזרתי לעיר, פגשתי את בני המשפחה שלי ושוחחתי בטלפון עם אמא. היא היחידה שנשארה בארץ, כי ידעה שלא תצליח לעמוד בלחץ".
צוברי: "עוד כשהייתי במים, אני זוכר שדיברתי עם אמא ואבא, עם שאר בני המשפחה. זאת הייתה שיחה בשידור חי, אבל זה היה כיף. בתוך ההמולה והרעש והשמחה, כשהכל קורה בשנייה, אתה מסיים את השיוט ומבין שנגמרה האולימפיאדה. ברגע כזה כיף לשמוע קול מהבית, קול אוהב ותומך, זה הכי מציף את הרגשות".
משלל הברכות שקיבלת, יש אחת שזכורה לך במיוחד?
ארד: "היו אלפי מכתבים שקיבלתי הביתה, מילדים וממבוגרים מכל הארץ, כתבו לכבודי שירי הלל, וכולם שמורים אצלי עד היום".
סמדג'ה: "ראש הממשלה יצחק רבין התקשר לברך אותי ואמר שריגשתי מדינה שלמה".
זאבי: "באותם ימים, ספורטאי אולימפי היה צריך לעשות משהו באמת יוצא דופן כדי לזכות בתודעה. אז בשבילי, כל ההכרה, העובדה שאנשים מזהים אותי, עוצרים אותי ברחוב ופונים אליי, לא הייתה מובנת מאליה. כל מילה שאמרו לי ריגשה אותי. אני זוכר במיוחד הודעת סמס שקיבלתי מגור שלף, קפטן מכבי תל אביב, שהייתה אז אלופת אירופה בכדורסל, והוא כתב לי: 'אפילו כשהנפתי את גביע אירופה לא התרגשתי ככה'. לקבל תגובה כזאת מספורטאי, שמבין מה עברת, זה מיוחד מאוד".
פרידמן: "כולם ריגשו אותי, כל אחד בקטע אחר. כל אחד הביא את זה ממקומות אחרים, אנשים שסיפרו לי איפה פגש אותם השיוט האחרון, מה הם ראו, מה הרגישו, איזו התרגשות עברה עליהם, היו שאמרו שמאז הזכייה שלי הם נזכרים ברגע הזה בכל פעם שהם שומעים את 'התקווה'. כולם היו חיוביים לא היה מישהו שלא פירגן".
צוברי: "יש שתי תמונות שצילמו אותי ויושבות לי חזק בראש. הראשונה הופיעה בשער של אחד העיתונים, רואים אותי עומד על הגלשן עם דגל ישראל, ואנשים מרימים את כל הגלשן באוויר... זה היה חוויתי ועוצמתי. התמונה השנייה היא שאני מקבל את המדליה ואני מסדר את הצווארון של החולצת פולו של הנבחרת, וזאת תנועה טיפה של ערס, או של גנגסטר. ואני, נראה לי שאני בכלל קטן, שקט וצנוע".
איפה המדליה שלך שמורה?
צוברי: "בבית של ההורים, בכספת".
סמדג'ה: "המדליה נמצאת אצלי בבית, מונחת בשידה".
פרידמן: "מדליה אחת נגנבה. אני לא אגיד איפה השנייה כדי
שלא יגנבו גם אותה".
זאבי: "עד לפני שנה המדליה הייתה אצל אבא שלי, ואז הייתי צריך אותה לאיזשהו צילום, והיא נשארה אצלי. אני חייב להגיד שאני לא מייחס למדליה חשיבות גדולה כאובייקט. אני לא עומד ומסתכל עליה כל היום, והיא לא תופסת אצלי מקום שונה מכל מדליה אחרת שזכיתי בה".
ארד: "על לוח לבי".
אחרי החזרה הביתה, לשגרה, מה הנחית אותך למציאות?
ארד: "מעולם לא חזרתי לשגרה מאז. הרגע הזה שבו הפכתי למדליסטית האולימפית הראשונה של ישראל, שינה את מהלך חיי. מעבר לסממנים החיצוניים והציבוריים ולהפיכתי למוכרת בכל בית, ההורים שלי ואחיי דאגו שאהיה מחוברת לקרקע. כולנו חווינו 'הוריקן' מטורף ששום דבר בחיים לא מכין אותך לזה. הרגע שבו חזר לי הרעב לניצחון היה חצי שנה אחרי ברצלונה. טסתי ליפן, ברחתי מההיסטריה שהייתה סביבי בארץ, מהחיבור לחברות מסחריות, מהספרים ומהסרטים שעשו עליי, ורק רציתי לחזור לאימונים. בתחרות הראשונה, אליה הגעתי בכלל בלי להתאמן, הפסדתי בקרב הראשון למתחרה קנדית שהייתה הרבה פחות טובה ממני בדירוג העולמי. אחר כך, במחנה אימון בקודוקאן, כל מי שעלתה נגדי לקרבות אימון, הרגה אותי. בלילה בכיתי עמוק עמוק לכרית ולמחרת קמתי חדורת מוטיבציה לחזור לכושר ולאורח החיים של ספורטאית תחרותית. באותה שנה, 1993, כבר הייתי אלופת אירופה וסגנית אלופת העולם".
סמדג'ה: "נשארתי במציאות לפני הזכייה ואחריה. כעבור שבוע חזרתי לאימונים, וחשבתי כבר על הזהב באולימפיאדה הבאה".
צוברי: "לקח לי קצת זמן לחזור למציאות, אבל לדעתי הצבא עשה את זה. הייתי עוד חייל. שבוע או שבועיים לאחר מכן השתחררתי, ואני זוכר את עצמי הולך לבקו"ם ומשתחרר. כמו כל אחד אחר. אתה אמנם ספורטאי על, אבל כמו עוד חייל שבא להזדכות על המדים ולחתוך את החוגר".
זאבי: "אני לא חושב שהיו לי עליות וירידות. חודש וחצי אחרי האולימפיאדה יצאתי ל'טיול אחרי צבא' שהיה לי. הייתי כבר בן 28, וטסתי לחודשיים וחצי להודו ולתאילנד. זאת הפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל בשביל חופשה ולא בשביל תחרות בג'ודו".
פרידמן: "לא הייתה לי בעיה לחזור למציאות, לא ציפיתי לדבר אחר, הכל חזר לשגרה. זה כמו תחרויות שברגע שמתרחקים מהן אז ההתרגשות יורדת. אז אולי פה זה נשאר יותר זמן, אבל ברור שלא לנצח. עבר זמן וזה נרגע".
מה היית משנה בתסריט של אותו יום?
סמדג'ה: "לא הייתי משנה כלום, הכל היה מושלם".
ארד: "אני לא מאמינה בזה. הרי כל אחד רוצה שהכל יהיה מושלם, אבל לחיים יש את המהלך שלהם. אני אסירת תודה על קריירה נפלאה, פורצת דרך, מאתגרת ומלמדת. אני חושבת שהחוליה החלשה בקריירה שלי היו השנים הרבות שנאלצתי להמתין לפריצה העולמית, במיוחד בגלל שהגעתי ממדינה ללא מסורת של הצלחה וניצחונות, עם תקציב דל מאוד וחסך גדול מאוד בתחרויות בינלאומיות. בתקופה ההיא לא היו תחרויות לנוער, וכבר בגיל 17 נאלצתי להתחרות באליפויות אירופה והעולם מול נשים בוגרות. הפריצה שלי לצמרת החלה ב-1989, כשהייתי בת 22, ואני מעריכה שבימים אחרים ובתנאים אחרים, יכולתי לפרוץ שנתיים או שלוש שנים קודם לכן".
פרידמן: "לא הייתי משנה כלום. אלה היו תחרויות ממש טובות, אתה רוצה לשנות דברים רק בתחרויות שלא הולך לך".
זאבי: "האמת שלא ציפיתי ל-2,500 ישראלים שיבואו לעודד אותי. ראיתי אותם ביציע, ולא האמנתי. זה עירער אותי בתחילת הדרך, ולא פתחתי טוב את התחרות. הייתי צריך להיות יותר מוכן. ברבע הגמר הפסדתי בגלל טעות שיפוט נוראה לג'אנג סונג הו הקוריאני, שהיה היריב הכי קשה שלי, ואיבדתי את האפשרות לזכות בזהב. חשבתי אחר כך לא מעט על זה שאולי הייתי יכול להיות מדליסט הזהב הראשון אלמלא הטעות הזאת, אבל היום זה כבר לא מעסיק אותי".
צוברי: "לא הייתי משנה כלום".
האם צפייה באולימפיאדות מעוררת בך געגועים?
ארד: "פרשתי מאוד שלמה עם הקריירה שלי, ונהניתי מאוד, אבל החיים של ספורטאי ברמות האלה הם מאוד מורכבים ומאתגרים, ואני לא באמת מתגעגעת אליהם. זה היה נכון לשנים ההן, כיום יש לי חיים מלאי אתגר והנאה צרופה, ואני שמחה בחלקי".
סמדג'ה: "אני לא מתגעגע לימים ההם. אני מלמד את הדור הצעיר, עם כל הניסיון הרב שצברתי במהלך השנים כספורטאי, ומנסה למנף את הזכייה שלי ולהעביר את התחושות לדור הבא".
זאבי: "אהבתי את סגנון החיים, את שבירת השגרה, את החיים מפיק לפיק, משיא לשיא, מריגוש לריגוש, איך אתה בכל פעם טס למקום אחר, מתכונן לתחרות ולרגעי המתח. אין בי כבר געגועים לתחרויות עצמן".
פרידמן: "געגועים אין, הכל בקטע טוב. כשיש אולימפיאדה, אני נזכר בתחרות ההיא. אני לא חי את זה ביום יום, ולא חושב על זה. אין משהו שמעלה בי זיכרונות תוך כדי האולימפיאדה".
לצוברי, מטבע הדברים, אין סיבות להתגעגע, כי הוא ישתתף באולימפיאדה הקרובה, והוא מדבר על סיכוייו לזכות במדליה נוספת: "אני חושב שיש לי סיכוי אמיתי לחזור עם עוד מדליה. אולי זה מחזיר אותי לשאלה הקודמת, אם יש משהו שאני יכול לשנות. אז לא הייתי משנה שום דבר לסיטואציה ההיא, אבל התבגרתי מאז, התפתחתי ואני מבין הרבה מאוד דברים שלא הבנתי קודם. אני מאמין מאוד ביכולות שלי לחזור עם מדליה".
מי הספורטאי שעליו גדלת?
סמדג'ה: "מייקל ג'ורדן. הוא היה יחיד בדורו, וכנגד כל הסיכויים הצליח להפוך לאחד הספורטאים הטובים בעולם".
צוברי: "אני לא חושב שגדלתי על ספורטאי כזה או אחר, אבל אני שואב המון ממייקל פלפס ומיוסיין בולט. אתה שומע שיחות וראיונות, ואני זוכר שהתחברתי לדברים שבולט נהג לומר. אמרתי לעצמי שגם אני חשבתי ככה, עוד לפני שהוא אמר את הדברים, אבל מי אני בכלל? אני שחר צוברי הקטן, והוא יוסיין בולט. מאוד התחברתי לספורטאי שבו".
פרידמן: "כשהתחלתי להיות יותר רציני והתאמנתי לקראת האולימפיאדה יצא לי הרבה לראות כדורסל ב-NBA. בעיקר למדתי איך מדברים בתקשורת בלי לפחד ולא מאשימים אחרים בהפסד. ספורטאים ומאמנים ישראלים נהגו להאשים את התקשורת, אמרו שהכתבים מבלבלים אותם, או בגלל שצלם צילם אותם הם הפסידו. כל מיני אמונות טפלות. באירוע כזה יש תקשורת מכל הכיוונים, והתפקיד שלנו הוא לשתף פעולה. לאף אחד לא קרה שום דבר בטור דה פראנס, במונדיאל או ב-NBA. מדברים על הכל בפתיחות".
זאבי: "אני לא זוכר את עצמי מעריץ מישהו. היו כאלה, מישראל ומחו"ל, שהערכתי אספקטים מסוימים בג'ודו שלהם, אבל בכלל, לא ממש אהבתי לצפות בתחרויות שאין לי קשר אליהן. אהבתי, ואני עדיין אוהד, לעשות ספורט, ושיחקתי כמעט בכל הענפים".
ארד: "הספורטאית הראשונה שאליה נשאתי עיניים בעולם הג'ודו הייתה אינגריד ברגמנס, אלופת העולם הבלגית הבלתי מנוצחת שהייתה מוקפת תמיד בצוותים מקצועיים, ספונסרים והצלחות. הייתה לה מכונית ניסאן ספורט אדומה, בתקופה שבארץ לא היו מכוניות כאלה, ותמיד אמרתי לעצמי שיום אחד גם אני אצליח כמוה וגם לי תהיה מכונית כזו. כשחזרתי מברצלונה חיכתה לי אלפא רומיאו אדומה במתנה מהחברה ואחר כך קיבלתי פורד קבריולט, אז באתי על סיפוקי... האוסטרי פיטר סייסנבאכר, שהיה אלוף אולימפי בלוס אנג'לס ובסיאול, לקח אותי תחת חסותו ופתח עבורי דלתות רבות בג'ודו העולמי. בזכותו הוזמנתי להתאמן ביפן ובצרפת. הוא ליווה אותי ותמך בי כמנטור לצד המאמן שלי דני לאופולד, שיחד איתו זכיתי בכל הישגיי הבינלאומיים".
עם כמה מדליות ישראל תחזור מריו?
צוברי: "יש לי הרגשה שאנחנו נחזור עם הרבה מדליות, משהו כמו שלוש. אני חושב שהשיט יביא הפעם מדליות. באולימפיאדות קודמות היה לנו מישהו אחד בג'ודו ואחד בשיט ואולי אחד בענף אחר, אבל הפעם יש לנו הרבה אסים. פתאום יש את חנה קנייזבה-מיננקו, שהיא סגנית אלופת העולם בקפיצה משולשת ואי אפשר לקחת את זה ממנה, אז זו אמורה להיות מדליה אחת. יש אותי ואת מעיין דוידוביץ' בשיט, ושנינו מועמדים עם פוטנציאל קיים. יש נבחרות בנים ובנות בג'ודו - שזה מדהים. יש את אילנה קרטיש, את המתעמלות האומנויות שיכולות להשתחל לפודיום. בתסריט האוטופי נחזור עם שבע מדליות, אבל אולימפיאדה זה אולימפיאדה, ואנשים קורסים תחת לחץ, אחד מגיע פצוע והשני עייף, אבל גם אם ניכשל ב-50 אחוז אז נביא שלוש מדליות, וזה יפה".
ארד: "מדליה אחת היא ברירת המחדל שלנו. זו חובתנו. שתי מדליות יהיו הצלחה יפה. אני חושבת שאנחנו בהחלט יכולים להעמיד ספורטאים שייאבקו על מדליות בריו בג'ודו, התעמלות אמנותית, אתלטיקה, היאבקות ושיט. תמיד יכולים להגיע גם ספורטאים מהמעגל השני, להתעלות ביום הנתון במשחקים האולימפיים ולהפתיע לטובה".
זאבי: "ישראל תביא מדליה אחת או שתיים. אני חושב שחנה קנייזבה-מיננקו תזכה, והמדליה השנייה תגיע מהג'ודו. יש לנו ארבעה ג'ודאים שיכולים לזכות, ומעל כולם ניצבים שגיא מוקי וירדן ג'רבי, ואני לא רואה מצב שנחזור עם פחות ממדליה אחת בענף הזה".
פרידמן: "קשה לי להמר, אבל אני מאוד מקווה שנחזור עם מדליה או שתיים. לגבי השיט יש סיכוי, לא בסבירות מאוד גבוהה, אבל הוא קיים".
סמדג'ה: "אני מאמין בספורטאים, ויודע שהם יילחמו עד השנייה האחרונה בשביל המדינה. כמה מדליות? רק אחרי האולימפיאדה נדע".