בועטים במוסכמות: אתלטיקו מדריד ראויה למקום בגמר ליגת האלופות

באיירן מינכן בהחלט יכולה לרשום דבר אחד לזכותה. לראשונה העונה, הגנת אתלטיקו מדריד נראתה אמש (שלישי) מבולגנת במשך דקות לא מעטות, ואף נכנסה לא פעם לפאניקה טוטאלית. את המחצית הראשונה באליאנץ ארנה דייגו סימאונה ממש לא יזכור לטובה, והעורף המהולל שלו היה על סף קריסה.

פפ גווארדיולה בחר בלחץ מאסיבי והנעת כדור מהירה, בניגוד למה שעשה במשחק הראשון לפני שבוע, והתוצאות לא איחרו לבוא. לקולצ'ונרוס בקושי היתה תשובה לכושר של פרנק ריברי, שגורם לצרפתים להצטער על פרישתו מהנבחרת, לתנועה החכמה מאוד ללא כדור של תומאס מולר, שהפכה מזמן לסימן המסחרי שלו, ולטכניקה הפנומנלית של דוגלאס קוסטה. הבלם הצעיר חוסה מריה חימנס, עילוי אמיתי, איבד – אולי לראשונה בקריירה – את העשתונות. הוא נראה אבוד לחלוטין, והעבירה המיותרת על חאבי מרטינס ברחבה היתה רק סימפטום קיצוני. דקות קודם לכן, ביצע אוגוסטו פרננדס עבירה מיותרת נוספת על שפת הרחבה, ואיפשר לצ'אבי אלונסו לכבוש בבעיטה חופשית.

לו היתה אתלטיקו יורדת להפסקה בפיגור שלושה שערים, איש לא יכול היה להתלונן על חוסר צדק. היא פיגרה בשער אחד בלבד, כי בין הקורות ניצב שוער קר רוח באופן נדיר. יאן אובלק, "מר רשת נקיה" עם 31 משחקים ללא ספיגה העונה, הוא נכס נדיר עבור הקבוצה. גם הוא שגה פעם אחת כאשר הדף את הבעיטה של ריברי הישר לאיזור המסוכן באיזור הרחבה, אך הטעות הזו לא השפיעה עליו כלל בהמשך. בניגוד לכל חבריו, הוא היה רגוע, שידר ביטחון עצמי, והדיפת הפנדל של מולר היא נקודת המפתח במשחק כולו – יותר מהשער של אנטואן גריזמן. לאתלטיקו היה קשה מאוד לחזור מפיגור 2:0 במצבה המנטלי, אך סימאונה נהנה מהמזל, ובמחצית השניה הוא ניצח את גווארדיולה במשחק המוחות.

החילוף של הלוחם הארגנטינאי היה בלתי צפוי והתקפי למדי על הנייר. הוא סיפסל כבר בהפסקה את פרננדס, אחד המצטיינים הבולטים במשחק הראשון לפני שבוע, ושלח למערכה את יאניק קראסקו הבלגי. היה זה ניצול מבריק של הסגל הרב גוני. קראסקו איפשר לסאול, איש הכלבו האולטימטיבי, לעבור לעמדה מרכזית הרבה יותר, והדבר הוסיף ניידות ויצירתיות. גריזמן, שהיה תקוע בחוד עם טורס ובקושי קיבל כדורים במחצית הראשונה, עבר ימינה, ולכן גם קוקה קיבל במה מרכזית קצת יותר. אתלטיקו הפכה למערך גמיש יותר, ולשחקניה היה קל יותר לברוח מהיריבים.

שער השיוויון, במהלכו ניצלה אתלטיקו עד תום את קו ההגנה הגבוה של באיירן, היה מעשה אמנות. בעצם, עם כל הכבוד למשחק האיכותי של המארחת, היה זה מהלך הכדורגל היפה ביותר במשחק כולו. המסירה של פרננדו טורס היתה אדירה, והזכירה לגווארדיולה את משחק הגומלין בחצי הגמר בין ברצלונה לצ'לסי לפני ארבע שנים, אותו הכריע אל ניניו עם שער דרמטי. גם אז עמד המאמן לעזוב את הקבוצה ורצה להיפרד עם גביע האלופות ביד. גם אז הוא הפסיד במשחק הראשון 1:0, בסטמפורד ברידג'. גם אז הוא כיסח את היריבה במחצית הראשונה בגומלין, אבל הסתפק ביתרון מינימלי, 1:2, בהפסקה. גם אז החמיץ הכוכב הגדול שלו, ליאו מסי, פנדל גורלי. גם אז עמד מולו שוער ענק ממזרח אירופה.

ההקבלה לא מושלמת, כמובן, והתסריט לא זהה. צ'לסי היתה אנדרדוג ברור הרבה יותר במפגש ההוא, תוך שהיא חווה עונה מאכזבת מאוד בפרמיירליג. ואולם, היא הואשמה – כמו אתלטיקו – במשחק הגנתי מדי. הזכיה שלה בתואר, אחרי ניצחון דרמטי בפנדלים על באיירן בגמר, לא היתה פופולרית בלשון המעטה. גם הזכייה של אתלטיקו, אם וכאשר תתרחש, לא תתקבל בעין יפה בחוגים מסוימים. טענות אלה לא לגמרי קשורות למציאות, כי כל קבוצה צריכה לנצל את התכונות החזקות שלה. אתלטיקו בנויה על ספיגת לחץ ויציאה למתפרצות, ואפשר למצוא אצלה קווי דמיון מסוימים ללסטר. הטקטיקה הזו לגיטימית לחלוטין, ובמחצית השניה היא עבדה היטב. למעשה, באחת ההתקפות בישל המגן השמאלי פיליפה לואיס מצב טוב למגן הימני חואנפראן. כאן אפשר לסיים את התלונות על הבונקר.

אמנם אתלטיקו של סימאונה עוברת לעתים את הגבול במשחק ברוטלי, והעונה זה בא לידי ביטוי במיוחד במשחק הליגה מול ברצלונה בקאמפ נואו. ואולם, אתמול זה לא היה המצב, ויש כאן גם היבט נוסף. משחק אלים הוא בעיה שדורשת טיפול שורש, אך חמורה לא פחות תופעת העבירות הטקטיות הקטנות המכוערות שעוצרות התקפות. קבוצותיו של גווארדיולה אוהבות מאוד להשתמש בשיטה זו, והיא פוגעת בהנאת הצופים מהמשחק לא פחות. התבוננות בסטטיסטיקת המשחק מגלה תמונה מדהימה – באיירן ביצעה 14 עבירות לעומת 10 בלבד של אתלטיקו. תוסיפו לכך 69 אחוזי החזקת כדור של המארחת, ולא יהיה קשה להבין שרוב ההתקפות המתפרצות הפוטנציאליות של אתלטיקו חוסלו עוד לפני שהחלו.

לכך נלווים הדיונים הבלתי פוסקים עם השופט – תכונה נוספת שמאפיינת מאוד את קבוצותיו של גווארדיולה. בהזדמנות אחת ביצע ארתורו וידאל עבירה ברורה, ומיד ביקש לשלוף לקורבן כרטיס צהוב על התחזות. גם הפנדל של אתלטיקו לקראת הסיום נבע מגישה דומה. לחאבי מרטינס לא היתה אפשרות להגיע לכדור, וכל מטרתו היתה להכשיל את טורס לפני שייכנס לרחבה. הוא הצליח בכך, אך השופט טעה.

בשורה התחתונה, שחקני אתלטיקו הצליחו להשיג את התוצאה הרצויה תוך שהם מאפשרים לבאיירן לנהל את המשחק, ועצרו אותה באמצעים החוקיים לרוב. שתי העבירות המטופשות שבוצעו במחצית הראשונה כמעט והכריעו את ההתמודדות לרעתה. לעומת זאת, באיירן מנעה מהיריבה לפתח את המשחק בעבירות, ובכל זאת נכשלה. תחשבו על זה.

וכך מגיעה הקדנציה של פפ במינכן לסיום עגום למדי. הוא אמנם ישלים זכייה בשלוש אליפויות, אך המטרה המרכזית לא הושגה, ועונת הטרבל המופלאה של יופ היינקס לא שוחזרה. הפעם – בניגוד לשתי העונות הקודמות – הוא היה קרוב הרבה יותר להעפיל לגמר, ואולי זה אפילו הגיע לו על סמך המחצית הראשונה, אך הטעויות במשחק במדריד בשבוע שעבר היו בעוכריו. כעת, באופן אירוני ביותר, הוא עלול להגיע שוב לקבוצה שהניפה זה עתה את הגביע הנכסף. מנצ'סטר סיטי של מנואל פלגריני רחוקה שני משחקים בלבד מההישג. הייתכן שגווארדיולה יעודד הערב דווקא את ריאל מדריד?

באשר לאתלטיקו, נותר רק להסיר בפניה את הכובע. קבוצה שמצליחה להדיח את ברצלונה ובאיירן במפגשים כפולים ראויה להיות בגמר. נקודה.