בווידאו: מיצג לכבוד הספורטאים היהודים בגרמניה בימים שלפני מלחמת העולם השנייה
האחד ציין באותם רגעים את יום הולדתו ה-21, אך מצא מעט מאוד סיבות לחגיגה. האחר היה צעיר עוד יותר - בסך הכל בן 18, ושניהם נאלצו להתמודד עם מאורעות ומשמעויות וסמליות שהיתה גדולה על אנשים מבוגרים הרבה יותר, עם ניסיון חיים ופרספקטיבה רחבה יותר. באותם רגעים, הם חשו בעיקר מושפלים, כשם שחשו מרבית היהודים ששהו באותה העת בגרמניה. באותם רגעים לא היתה שום דרך בה היו מסוגלים לחשוב גם בדיוק על כמה אדולף היטלר קטן, כמה שהוא פרנואיד, כמה הוא מפחד, כמה שהוא מוכן לעשות הכל על מנת שלא לאפשר ליהודים ולו רגע אחד של שמחה או גאווה או התחזקות.
אז לא, סם סטולר ומרטי גליקמן לא זכו לרוץ במירוץ השליחים של אולימפיאדת 1936 בברלין, מה שאומר שגם לא זכו לנצח. אבל כעת, 80 שנה לאחר מכן, אפשר להגיד בפה מלא: הם גם לא הפסידו. ממש, ממש לא הפסידו.
סם סטולר נולד בסינסינטי והיה לאחד האצנים הטובים ביותר באיזור, ובו בזמן גם לאחד מהאצנים הכי חסרי מזל באיזור: את תקופת התיכונים שלו נאלץ לבלות לצד ג'סי אוונס האגדי, מהספורטאים החשובים בהיסטוריה שיעלה לגדולה בדיוק בנקודה בה סטולר עצמו אמור היה לעלות. פעם אחת ויחידה ב-1931, בתחרות ריצה ל-100 מטר בבית הספר התיכון באוהיו, סטולר אפילו ניצח את אוונס, אך בדרך כלל, גם כשהשניים המשיכו להתחרות בשני קולג'ים נפרדים, היתה ידו של אלוף העולם המיתולוגי על העליונה. "כנראה שראיתי את הגב של ג'סי אוונס יותר מכל אחד אחר", אמר סטולר בשעתו. שנתיים לאחר שנולד הגיח לעולם גם מרטין גליקמן, שגדך והתחנך חינוך יהודי מלא בברוקלין. בנערותו הצטיין גם בפוטבול, אך בסופו של דבר בחר להתמקד באתלטיקה בכלל ובריצה בפרט. "אני לא זוכר שהלכתי כלל כאדם צעיר, תמיד רצתי", אמר פעם.
מספר חודשים לפני אולימפיאדת 1936 בברלין סטולר, שלא הצליח להעפיל למשחקים כקופץ לגובה, ניסה את מזלו גם בריצה למרחקים קצרים, בדומה לגליקמן. אוונס, שהיה שם גם כן, תמך בו מהתחלה ועד סוף, וצעק לו, כפי שסיפר ל"אוקלנד טריביון": "קדימה, סמי, תן גז! מעולם לא הכרתי בחור טוב מג'סי. אחרי המירוץ הוא לחץ את ידי ואמר 'אני מקווה שתעפיל, ולא הצלחתי לעצור את עצמי מלהריע לך. אני מקווה שזה לא הפריע לך'". הוא לא: סטולר, שעבד כשוטף כלים וכמנקה במגורים של אוניברסיטת מישיגן, עשה את המוטל עליו, וכך גם גליקמן. מאמני הנבחרת האמריקאית דין קרומוול ולורנס רוברטסון החליטו ששלושת הראשונים במירוץ המוקדמות האולימפי ל-100 מטר ייצגו את ארצות הברית במקצה החשוב מכולם בברלין, בעוד הרביעייה שתתברג במקומות 4-7 תייצג את הנבחרת האמריקאית במירוץ השליחים. אוונס סיים כמובן ראשון, ראלף מטקליף שני, פרנק ווייקוף שלישי. גליקמן הגיע למקום החמישי וסטולר לשישי. לאחר שמאק רובינסון שסיים שביעי נלקח למירוץ ל-200 מטר, הניחו בארצות הברית שהרביעייה שתרכיב את נבחרת השליחים ל-100X4 תהיה סטולר, גליקמן, ווייקוף ופוי דרייפר, שהגיע רביעי במוקדמות.
הרביעייה הזו גם התאמנה רבות לפני ההמראה לברלין, בניסיון לדאוג לסימביוזה מושלמת והעברה מושלמת של המקל מאחד לשני. על פי הספר "All That Glitters is not Gold", ארבעה או חמישה ימים לפני המירוץ קבעו המאמנים האמריקאיים גם את סדר הרצים: סטולר ראשון, גליקמן שני, דרייפר שלישי ו-ווייקוף רביעי. לכל היה ברור שמקומם של סטולר וגליקמן בנבחרת מובטח, על אחת כמה וכמה משום שבניגוד לכל שאר הרצים, הם לא השתתפו באף תחרות אחרת. ב-5 באוגוסט זכה ג'סי אוונס במדליית זהב שלישית באולימפיאדה - הפעם, אחרי שחגג ב-100 מטר ובקפיצה לרוחק, עשה זאת בריצה ל-200 מטר. בערך בנקודת הזמן הזו נשאל אחד ממאמני הנבחרת האמריקאית האם קיים סיכוי שהאצן ההיסטורי ישתתף גם במירוץ השליחים במטרה לסדר לו מדליית זהב רביעית, והשיב שאוונס כבר זכה לתהילה מספקת. בינתיים, כל המשתתפים זכו להכיר מקרוב את ברלין, את המשטר הנאצי, את אדולף היטלר. גליקמן סיפר ל-ESPN שלא ממש ידע למה לצפות כשנחת על אדמת גרמניה: "זה היה כמו פסטיבל גדול. היו שלטים בכל מקום, והכי נפוץ היה צלב הקרס הנאצי. ב-1936, זה לא אמר לנו דבר. לא הרגשנו שום דבר פוליטי באצטדיון. ראינו איך האנשים הגיבו להיטלר, כשהוא נכנס לאצטדיון כולם עמדו בבת אחת, 120 אלף איש". באותם רגעים גליקמן התקשה להבין איך יכול להיות שההיטלר הזה הגיע לאן שהגיע. "ראיתי אותו בפעם הראשונה כשהלכתי לא רחוק ממנו", אמר ל"סן דייגו ג'ואיש פרס", "הסתכלנו עליו למעלה והוא הסתכל עלינו מתחת, ואמרתי - הוא נראה כמו צ'רלי צ'פלין! זו כמעט היתה פארסה".
אלא שגם מרטי גליקמן למד מהר מאוד שגיבור הפארסה הזו, שקצת נראה כמו צ'רלי צ'פלין, הוא זה שיזכה לצחוק אחרון.
24 שעות לפני המירוץ, קיבצו המאמנים רוברטסון וקרומוול את נבחרת הרצים שלהם בחדר אחד ושיתפו אותם בשמועה - נכונה או שלא - לפיה הגרמנים החביאו עד כה את האצנים הטובים ביותר שלהם כדי לזכות במדליית זהב בשליחים. על כן, ג'סי אוונס חייב להיות בנבחרת. זאת ועוד: ראלף מטקליף, שסיים כסגנו בריצה ל-100 מטר, חייב להיות בנבחרת גם כן. כלומר, שני רצים נכנסים, כך ששני רצים צריכים לצאת. המבטים הלכו אל עבר גליקמן וסטולר, שדווקא ניצחו את לא מעט מירוצי אימונים בימים שקדמו לבוקר ההוא, אבל הפסידו במערכה אחרת - זו של הזהות; צמד האצנים שנותרו מחוץ למירוץ היו שני היהודים היחידים במשלחת אמריקאית בת 66 ספורטאים לברלין, ובעוד היטלר איכשהו למד לחיות עם המציאות הלא פשוטה שאתלטים שחורים (לארצות הברית היו 12 שחורים במשלחת ההיא) מנצחים את האתלטים הארים שלו, המחשבה על כך שיהודים עלולים להשפיל אותו היתה כבר יותר מדי. המסר הועבר, ושנים רבות לאחר מכן יספר גליקמן ששר התעמולה יוזף גבלס אמר ליו"ר הוועד האולימפי האמריקאי אייברי ברונדג' שהיטלר "יהיה מאוד לא מרוצה אם יהודים ירוצו באולימפיאדה שלו", ולברונדג', לכאורה, לא נותרה ברירה. ברבות השנים יטען גליקמן שברונדג' היה נאצי אמרקאי בעצמו שהיה מוכן לעשות הכל כדי לרצות את היטלר, וג'יימס פרידמן, שצילם סרט דוקומנטרי שעסק בגליקמן, טען ששנתיים לאחר האולימפיאדה, העניק היטלר לחברת הבנייה של ברונדג' את המנדט לבנות את השגרירות הגרמניה בוושינגטון.
גליקמן הסביר ל"סן דייגו ג'ואיש פרס" שמאמני הנבחרת חיכו עד הרגע האחרון כדי לבשר את החדשות משום שידעו שאם יעשו זאת קודם לכן, תיווצר מהומה - או, לכל הפחות, שאלות יישאלו. "אם הם היו עושים זאת קודם לכן, אולי היו מאלצים אותם לשנות את ההחלטה", אמר. "בכל היסטוריית מאה השנים של האולימפיאדות, אף אמריקאי בריא אחר שהיה בנבחרת - ולא כזה שמתח שריר - לא פספס את המשחקים". ההחלטה היתה מפוקפקת עוד יותר בשל תוצאות המשחקים עד אותו רגע: בריצה ל-100 מטר סיים ג'סי אוונס ראשון וראלף מטקליף שני, כשהנציג הגרמני בגמר אריק ברוקמאייר הגיע רק למקום החמישי; בריצה למרחק הכפול סיים אוונס ראשון, בן ארצו מאק רובינסון שני, ואף גרמני לא העפיל לגמר; בריצה ל-400 מטר ניצח ארצ'י וויליאמס האמריקאי, וגם שם, אף גרמני לא העפיל לגמר. כלומר, אלא אם גרמניה החביאה את הסבים של יוסאין בולט וטייסון גיי, הסיכוי שלה לנצח במירוץ השליחים היה כמעט אפסי, וזה כמעט לא שינה איזו נבחרת ארצות הברית תציב מולה. ל-ESPN שחזר גליקמן את השיחה שלו עם מאמנו, ובה אמר לו: "קואוץ', תהיה מהומה על זה בארצות הברית כי אנחנו שני היהודים היחידים בנבחרת. ויאשימו אותנו באנטישמיות, בכניעה להיטלר". "נדאג לזה אחר כך", אמר המאמן. "קואוץ', ננצח ב-15 יארד. אנחנו עד כדי כך טובים מכל השאר", אמר גליקמן. "נראה לגבי זה", אמר המאמן. "אנחנו לא לוקחים סיכונים. אתה לא רץ. סם לא רץ. ג'סי וראלף כן".
אוונס דווקא ניצב ליד צמד חבריו; המחשבה על מדליית זהב רביעית לא קסמה לו כמו האכזבה שיגרום לסטולר וגליקמן. "קואוץ', זכיתי בשלוש מדליות זהב. אני עייף. תן למרטי וסם לרוץ, זה מגיע להם", אמר למאמן, אך קרומוול הצביע עליו ואמר בתקיפות: "אתה תעשה מה שנאמר לך". ובתקופה ההיא, כשאדם לבן אמר לאדם שחור מה לעשות, האדם השחור עשה זאת. אוונס סתם את הפה. ללא גליקמן וסטולר, שחגג באותו יום את יום הולדתו ה-21, קבעה הרביעייה האמריקאית שיא עולם כבר במוקדמות, כשעצרה את השעון על 40 שניות. גרמניה, שהיתה במקצה מוקדמות אחר, היתה איטית יותר ב-1.4 שניות. "בהתבסס על המוקדמות, הדיבורים על כמה שגרמניה והולנד חזקות נראים כמו אזעקת שווא", אמר גליקמן המתוסכל לתקשורת שהיתה במקום, והוסיף בסרקסטיות: "אחלה מתנת יום הולדת לסם, הלא כך?" את הגמר לא טרח סטולר לראות, ונשבע שלא ירוץ יותר לעולם. "זו היתה החוויה המשפילה ביותר בחיי", כתב באחד מיומניו. "היינו בהלם", אמר גליקמן. "סם ממש היה המום. הוא לא הוציא הגה. כשצפיתי בגמר, שלל רגשות הציפו אותי. תסכול. כעס. התסכלתי על מטקליף עוקף אצנים וחשבתי לעצמי - זה היה צריך להיות אני".
גם הגמר לא היה כוחות: ארצות הברית שיפרה את שיא העולם שלה והעמידה אותו כעת על 39.8 שניות. איטליה הגיעה שנייה עם 41.1 וגרמניה - עם או בלי האצנים האימתניים שהחביאה - רק שלישית, עם 41.2. ואת כל זה, האמריקאים עשו כשדווקא פרנק ווייקוף - ולא האדם המהיר בעולם ג'סי אוונס - הוא האצן האחרון מבין הארבעה, עמדה שבדרך כלל שמורה לכוכב הנבחרת. אם ארצות הברית באמת חששה, היא בוודאי היתה מתנהגת בהתאם. המאמן רוברטסון התעקש שוב ושוב כי קיבל החלטה מקצועית גרידא, ושבסך הכל שיבץ את הרביעייה הטובה ביותר שלו. גם יו"ר הוועד האולימפי האמריקאי ברונדג' טען שלעובדה שגליקמן וסטולר יהודים אין כל קשר להשארתם מחוץ למירוץ השליחים, וכתב כי "מסתובב דיווח שגוי על כך ששני האתלטים הוצאו מהנבחרת בשל דתם. הדיווח הזה אבסורדי". בראי ההיסטוריה ההכחשות הללו לא ממש מספיקות: אף שאי אפשר להוכיח באופן חד-משמעי שאם סטולר וגליקמן היו נוצרים הם היו זוכים לרוץ באותו יום, כלי התקשורת החשובים ביותר בתבל עסקו בסוגיה הזו שוב ושוב לאורך השנים. "לוס אנג'לס טיימס" חקרו את הנושא ב-1998 והגיעו למסקנה שההחלטה של המאמנים האמריקאים לא היתה מקצועית וקבעו כי "ההיסטוריה מצביעה על משהו אפל יותר".
ובתוך כל הסיפור הזה ניצבו, כאמור, שני חבר'ה צעירים במה שאמור היה להיות רגע השיא בקריירה הצעירה שלהם, ובמקום זאת הפך לרגע השפל הגדול בחייהם, רגע שהוציא מהם את כל הרוח. סם סטולר נשבע, כאמור, שלא להתחרות יותר, נשבע לתלות את הנעליים כבר בגיל 21, אך בכל זאת השניים המשיכו לתחרות בהמבורג, שם התמודדו עם אריק ברוקמאייר הגרמני. גליקמן ניצח אותו בקושי והמשיך ללונדון, שם נכלל הפעם ברביעיית השליחים האמריקאים שקבעה שיא עולם חדש. התחנה הבאה היתה פריס, כשניצח את פרנק ווייקוף, האיש שנעל את ריצת השליחים ההיא בברלין. בעוד סטולר הפך לשחקן קולנוע, חברו היהודי למשלחת ההיא התגייס לחיל הנחתים במלחמת העולם השניה. בסיום המלחמה שחיסלה את היטלר שב הביתה לניו יורק והפך לאחד משדרי הספורט הפופולריים והטובים ביותר בתולדות הטלוויזיה והרדיו בארצות הברית, כזה שנכנס כל כך חזק לצייטגייסט האמריקאי עד שאפילו ג'ק קרואק כתב עליו בספרו, "בדרכים". בין היתר ייסד שלל מונחים (כגון "סוויש"), וגרם ללארי קינג, למשל, לטעון ש"הוא זה ששם לי כדורסל במוח". הקומישנר הקודם של ה-NBA דייויד שטרן הוסיף: "מרטי הטביע את המשחק בתודעה של אמריקה". ושדר ההווה המצוין מייק ברין סיכם: "זה היה כאילו הקול שלו היה מחובר לכדור".
ב-1985 שב גליקמן לאצטדיון האולימפי לברלין, הסתכל על התא בו ישב היטלר חמישים שנה קודם לכן, וצרח: "אני עדיין כאן ואתה לא!" ב-1994 כתב על המסע הזה שלו: "לפתע גל של כעס השתלט עלי. חשבתי שאני הולך להתעלף. התחלתי לצרוח כל קללה שידעתי. להיות שם, ולדמיין ולחוות מחדש את כל הרגעים הללו גרמו לכל מה שתסס אצלי כל כך הרבה זמן להתפרץ החוצה".
באותה שנה סם סטולר הלך לעולמו, בגיל 69. שדר הספורט האהוב הלך לעולמו ב-2001, בגיל 83. "עד יום מותו מרטין היה שבור", אמר הביוגרף שלו, באד גרינספן. "הוא היה אומר - יש לי נכדים ואני לא יכול להראות להם את מדליות הזהב בהן זכיתי". משפחות שני האצנים האמריקאים כן זכו לסגור מעגל בשנה שעברה, כשהמכביה האירופית ה-14 הזמינה אותן להצטרף לאליפות שהתקיימה בברלין. "איזה אדם נורא ברונדג' היה, הנזק שהוא עשה לחיים של שניהם פשוט לא מובן", אמר ל-CNN בנו של סם, סטיבן סטולר, שהופיע למשחקי המכביה ההם. "עדיף לנסות ולהפסיד בגדול מאשר שלא יתנו לך להתחרות אחרי ששפכת את הלב והנשמה שלך כדי להגיע לרגע הזה. זה היה הכל עבורם. אני לא יכול לדמיין כמה גרוע הם הרגישו".
