פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        סרט טורקי: ההתרסקות של אנדולו אפס ומגמת דומיננטיות המאמן

        פיטורי איבקוביץ' הגיעו בעקבות קבלת החלטות שגויה, אך במאקרו, המגמה של קבוצות בצל מאמנם אולי לא מתאימה לקבוצות טורקיות. על בעיית התיוג והטרנדים השונים ביבשת. סיכום העונה הסדירה ביורוליג, חלק ב'

        סרט טורקי: ההתרסקות של אנדולו אפס ומגמת דומיננטיות המאמן

        בווידאו: הפרק החדש של משחק מקדים

        יש להניח שאחרים יחשבו אחרת, אבל אכזבת העונה ביורוליג, מבחינתי, היא אנדולו אפס איסטנבול. אחת השאלות המסקרנות, ערב פתיחת העונה, הייתה האם יצליחו הנציגות הטורקיות הפעם, לשם שינוי, שלא לפשל וללכת עד הסוף. כי נכון שפנרבחצ'ה של ז'ליקו אוברדוביץ' הגיעה לפיינל פור בעונה שקדמה (רק כדי לחטוף בראש בחצי הגמר), אבל היעדר המתאם בין התקציבים + סגלים + המאמנים לבין השורה התחתונה זועק לשמיים (בטורקית) כבר הרבה יותר מדי זמן.

        והנה אנדולו אפס, מובלת עונה נוספת בידי דושאן איבקוביץ', קורסת לה פעם אחת נוספת. איבקוביץ' הוא האיש שראה ועשה הכל. הכל, כולל נבחרת יוגוסלביה ההיא, של טרום המלחמה, עם כל הפטרוביצ'ים, דיבאצ'ים, קוקוצ'ים וכו'. כולל זכיות היורוליג עם אולימפיאקוס, כולל התקפת ההתנגשויות בצסק"א מוסקבה ששלחה עונת פנתאון לפח האשפה של ההיסטוריה. כולל הכל. שקיבל סגל משודרג שאמור היה לתקן את טעויות העונה שלפני. במקום קו אחורי מסייע של מאט ג'נינג ודונטיי דרייפר, למשל, הגיעו שחקנים כמו ג'ייסון גריינג'ר החכם והקשוח והידית היציבה (יותר) של ג'ון דיבלר. ובמקום קו קדמי מסייע שכלל את סטפון לאזמה ואת הבייליצה המוכשר פחות, שדרגו (או פחות חשבו) עם בראינט דנסטון, דרק בראון ואלכס טיוס. ג'נינג ודרייפר, למי ששכח, בפיינל פור עם קובאן. לאזמה זכה רק עכשיו ביורוקאפ. ואנדולו גרסת 2015/16 אמנם מוליכה עדיין את הליגה הטורקית, אבל ביורוליג היא הגיעה רק עד הטופ 16 והלכה הביתה. וגם איבקוביץ'.

        אפשר ללא קושי לחשוב על הסברי מיקרו לכשלון של אפס (גם) העונה. למשל חוסר היכולת למצוא סנטר שייכנס לנעליים הגדולות והפצועות של ננאד קרסטיץ', כשהסתבר שמה שעבר לדנסטון יפה כל כך לצידו של ספנוליס עובד הרבה פחות כשהאיש המרכזי הוא הרטל. למשל אי ההתאמה בין הרצונות והתכניות של דריו שאריץ' לבין מה שהקבוצה שלו באמת צריכה. למשל אלכס טיוס. ולמשל איבקוביץ'.

        סמיח ארדן דרושפאקה מול אלכס טיוס אנדולו אפס (GettyImages)
        סמיח ארדן מול טיוס. הכישלון של דושקו (צילום: GettyImages)

        ואולי צריכים להסתכל על העניין בעיני מאקרו. כי הטורקיות יכולות בהחלט לשלוח בעונה הבאה 4 נציגות ליורוליג. מתוך 16. פנר ואנדולו יהיו שם לבטח. גם גלטאסראיי תהיה, לאחר שזכתה ביורוקאפ. ואף אחד לא יפול מהכסא לו ישלח הוויילד קארד גם העונה אל עבר הכיסים העמוקים של דרושפאקה. את 4 הקבוצות הללו מאמנים העונה מאמנים דומיננטיים במיוחד: ז'ליקו הגדול בפנר, דודה באפס, מחמוטי בדרושפאקה ועתמאן בגלא. ארבעה מאמנים דומיננטיים במיוחד, ששייכים לאסכולה האירופאית שמתייחסת לכדורסל, קודם כל, שמקדש את האיש על הקווים. את הדומיננטיות שלו. את השליטה שלו.

        מגמה הפוכה אנחנו מקבלים מהכדורסל הרוסי. תחשבו לרגע על המאמנים בקבוצות המובילות (ותעזבו בבקשה את כל מופעי הקרקס בהם חזינו מכל מיני הזיות יורוקאפ). לאחר שנים זועפות ונרגנות של מאמני אולד סקול כמו אטורה מסינה, הנהיג איטודיס בצסק"א כדורסל אחר לגמרי. כדורסל של שחקנים. צסק"א, וזאת בשורה משונה, היא קבוצת ההגנה הכי פחות טובה מאלו שהגיעו העונה לפיינל פור. אבל משחקת כדורסל התקפי ומהיר, שסובל גם טעויות. קובאן? מי שלא ראה את רנדולף ואת סינגלטון (במיוחד) מעיפים זריקות רעות במאני טיים בסדרת ההצלבה מול בארסה, לא יבין את חופש הפעולה (ההתקפי בלבד, כן?) שמאפשר שם ברצוקאס.

        וגם חימקי מוסקבה, עד שהתרסקה לה בבית המוות של הטופ 16, שיחקה תחת קורטינאיטיס כדורסל מלהיב והתקפי. אם נחדד לרגע – את הכדורסל הכי מלהיב והתקפי שידע העונה המפעל, ואז התרסקה, וביצעה פניית פרסה מחשבתית שכללה את צירופו של דושקו איבנוביץ', דיקטטור הכדורסל ההיפי הראשון שידע הענף. ועדיין, אם מנתחים את חוסר היכולת של חימקי לסיים את העונה האירופאית בהצלחה, אולי צריכים לחשוב שהבעיה לא הגיעה מדרך החשיבה שהנהיג המאמן, אלא מרמתו ואיכותו. בטח ובטח ביחס לשמות האחרים שהוזכרו בפיסקה זאת.

        נאנדו דה קולו שחקן צסק"א מוסקבה (GettyImages , Alius Koroliovas)
        כדורסל של שחקנים. דה קולו (צילום: GettyImages)

        כולם כבר יודעים שהגלובליזציה פגעה בכדורסל האירופאי. במיוחד בכל הנוגע ליכולת התיוג. כי מהכדורסל היווני ובטח מזה האיטלקי הקלאסי שהכרנו, ברמת הקבוצות, כמעט ולא נותר דבר. זאת, להבדיל מהכדורסל הספרדי שהצליח לשמור על צביונו, פחות יותר, עם קבוצות שברובן מנסות לשמר את ה DNA של המועדונים הספרדיים. זה שמקדש את הקצב המהיר בהתקפה המתפרצת והמסודרת, עם דגש על עבודה סיזיפית למען קלעים. זה שמשחק את ההגנה האגרסיבית והבלתי מתחכמת. הכדורסל הטורקי, למרות או בגלל הכסף הגדול שנשפך שם בעידן ארדואן, קיבל (עם או בלי משים) החלטה לבחור בכדורסל של מאמנים. ובהחלט יכול להיות שכדורסל של מאמנים הוא כדורסל של פעם. שמידת הרלוונטיות שלו פוחתת. שאלא אם הוא מונהג על ידי עילוי כדורסל עדכני כמו אוברדוביץ' (וגם איתו זה לא הולך חלק), הוא מתקשה לייצר את אותה היענות מהשחקים של היום.

        הכדורסל הרוסי בחר בכדורסל של שחקנים. אמנם שחקנים יקרים במיוחד, אבל שכעת כבר לא צריכים, בדרך כלל, לסבול גם את הקור המקפיא וגם את הכדורסל הקפוא. כל עוד ימשיכו לשלם כסף גדול גם אצלן וגם בליגה הטורקית באופן שמשווה את רמת השחקנים, פחות או יותר, בין קבוצות העילית מכאן ומשם, מעניין יהיה לעקוב ולבדוק איזו מגמה מנצחת לאורך זמן. בתנאי, כמובן, שימשיכו להעסיק מאמנים שמנציחים את הבדלי הסגנונות.