מי שציפה וקיווה ששלב הטופ 16 האיכותי, הצמוד והמעניין שחווינו העונה ביורוליג ימשך ויזלוג הלאה אל עבר משחקי ההצלבה התאכזב. בטח ובטח בכל הקשור לרמת המתח. עם שלוש סדרות שמוכרעות בשלושה משחקים בלבד, אין ספק שההבטחה להמשך הדרמה מהסיבוב הקודם לא התממשה. גם התחושה לפיה היעדר השיוויון בין שני הבתים בשלב הטופ 16 יבוא לידי ביטוי בהתמודדויות הנוקאאוט לא הפכה למציאות. כל הביתיות והפייבוריטיות העפילו לפיינל פור, כשמתוך הבית המושמץ שנחשב (ובצדק) לחלש יותר פירקה פנרבחצ'ה נטולת יאן וסלי את ריאל מדריד, ולוקומוטיב קובאן מצאה את הדרך לשלוח גם את האימפריה הנוספת מהליגה הספרדית, ברצלונה, הביתה.
ועכשיו, בדיוק כמו בכל עונה, מגיע השלב שבו מתחילים לחפש את המכנה המשותף. את הדבר שמאפיין את ארבע העולות לפיינל פור שייערך בברלין, ואשר מבדיל אותן מאלו שנפלו בדרך. וגם עכשיו, כמעט כמו בכל עונה, תהפוך כל תיאוריה מאולצת שכזו להיות בדיוק כזו. מאולצת. חרף הרצון המוקדם, קשה מאוד להכריז באופן רשמי וסופי על מותו של הסנטר האירופי. או ליתר דיוק, על מותו של הסנטר שמשחק באירופה. ואם לחדד את העניין, אז נבהיר שהכוונה היא לסנטר ההתקפי מפעם. זה שניתן למסור לו את הכדור במצבי גב לסל.
אז נכון שכל גבוה או כמעט גבוה שמסוגל לבצע פעולה פשוטה אחת ומעלה נשאב מיידית לליגה של אדם סילבר, אבל בשנה שבה יואניס בורוסיס הוא המועמד הוודאי לתואר ה-MVP של הליגה, כשעל הדרך הוא נושא על גבו את קוצ'ה לבוראל לעונת סינרלה מטורפת, זה פשוט לא יהיה נכון. אז נכון שהסנטר היווני שנזרק מריאל מדריד אוהב ויודע לזרוק גם מבחוץ, אבל הוא קודם כל סנטר. שיודע את העבודה עם הגב לסל. ששולט בצבע. ושהדיח, על הדרך, את מירוסלב ראדוליצה, ביג גאי של פעם, שסיפק שורה סטטיסטית יוצאת דופן בסדרת ההצלבה: 14.7 נקודות ו-6.7 ריבאונדים בפחות מ-25 דקות.
וגם אקפה אודו של ז'לקו אוברדוביץ' הוא סנטר. אמנם, כאשר נבחר על ידי גולדן סטייט בדראפט ה-NBA, תויג כשחקן עם כישורי גב לסל שאינם מלוטשים דיים, אבל הם קיימים. והם במגמת שיפור. וההיעדרות של יאן וסלי מהסדרה מול ריאל מדריד רק חידדה עשתה לו רק טוב. אם הענק הצ'כי הוא דוגמא לאנומליה מפלצתית נטולת עמדה מוגדרת, אז אודו, לצד כישוריו האתלטיים וההגנתיים, הוא שחקן שפנר הצליחה ללכת אליו בתרגילים, מיקומים ועמדות הרבה יותר שמרניים וקלאסיים. לא נשקר ונספר שהשחקן שעבר באוניברסיטת ביילור הפך לעוגן ההתקפי המרכזי של אלופת טורקיה, אבל מיקומו בהיררכיה ההתקפית הפך דומיננטי ומשמעותי בסדרה ששלחה את האחיות סרחיו הביתה.
ומצד שני, צסק"א וקובאן. האלופה הרוסית קיבלה החלטה אסטרטגית, כבר בעונה שעברה, לרוץ עם קייל היינס בעמדה מספר 5. ועל הדרך, לוותר על סנטימטרים ועל יכולות גב לסל לטובת החבילה שמביא איתו העילוי מגרינסברו. והשנה הוא צוות מראש ליד ג'ואל פרילנד, גבוה עם טיקט הגנתי ועם יכולות התקפיות מוגבלות במקרה הטוב. אבל עם יכולת גבוהה מאוד להיפצע, שאכן התממשה והותירה את דימיטריס איטודיס בשלבי ההכרעה של העונה וללא אף גבוה דומיננטי. בטח שלא בהתקפה. וקובאן? הקבוצה של ברצוקאס נבנתה העונה, בהגדרה, סביב 3 פורוורדים קפיציים בעמדות 4-5. אנתוני רנדולף, כריס סינגלטון ו-ויטור קלאבר. איכויות התקפיות בשמיים, בטח של רנדולף, יש. סנטימטרים, בטח של רנדולף, יש. אבל בהגדרה, מדובר על שלושה שחקנים שההעדפה הברורה שלהם היא משחק עם הפנים לסל.
אז סנטר עדיין יש. מה לגבי הסמול בול? הרבע הרביעי במשחק החמישי בין קובאן לבארסה הבליט הרכבים סופר נמוכים. קובאן עם סינגלטון בעמדה מספר 5 ובלי אף גבוה לצידו. ברצלונה עם טומיץ' כגבוה, עם פרפרוגלו לצידו בעמדה מספר 4. ועדיין, הרכבים אלו הם לא ברירת המחדל, אלא היוצא מן הכלל. בדיוק כמו הרכב עם שלושה גבוהים. כי מקובאן ראינו גם ליינאפ שכלל את קלאבר, סינגלטון ורנדולף ביחד. ובפנרבחצ'ה של טרום הפציעה, שיחק העונה וסלי לצידו של אודו/אנטיץ', כשג'יג'י דאטומה מלוהק לסמול פורוורד. וגם אדם האנגה, הסמול של קוצ'ה לבוראל, יכל למצוא עצמו משחק 4 בלא מעט קבוצות אירופיות, אבל עדיין נמצא בעיקר ב-3, לצידו של בורוסיס וקים טילי.
החיפוש אחר המכנה המשותף צריך לקחת אותנו למקום אחר. לקבלת ההחלטות ובחירת הזריקות בהתקפה. כל אחת מארבע הקבוצות שיאבקו על תואר אלופת היורוליג מציגה לראווה כדורסל שכולל וסובל גם זריקות שאצלנו קוראים להן רעות. כי אם שומרים מספיק חזק ואגרסיבי, וארבעת אלו עושות בדיוק את זה, אפשר גם לשחרר את הרסן ולאפשר כדורסל פחות חמור סבר התקפית. שבו דריוס אדאמס ומייק ג'יימס מויטוריה מעיפים זריקות לחלל האוויר וחוגגים כאילו שאנחנו ב-1999. שבו רנדולף וסינגלטון משליכים כמעט כל כדור לכיוון הכללי של הטבעת. וכן, גם אצל אוברדוביץ' ואיטודיס אפשר בקלות לזהות קבלת החלטות התקפית שפעם הייתה גוררת נגיחה מצידו של השועל הסרבי. ושוב, כל עוד שומרים. ומרביצים.
והבעיה היא שאם וככל שהכדורסל שלנו מביט אל עבר האליטה של היבשת ומנסה לחקות דרכיה, סביר שהוא נושא עיניו את עבר הפתרונות הקלים. כלומר, קבלת ההחלטות בהתקפה. ולכן אנחנו כאן והם שם.
