מקור השנאה: התיעוב ההיסטורי של צ'לסי לתרנגולים של טוטנהאם

בווידאו: ה-1:1 של טוטנהאם מול ווסט ברומיץ'

בעוד צ'לסי שיחקה בבורנמות בשבת שעברה, התוצאה לא ממש עניינה את האוהדים האורחים. הכחולים אמנם השיגו 1:4 מרשים, אך המסר מהיציעים היה חד וברור. "אתם חייבים לנצח את טוטנהאם", שרו כולם. זו המשימה העליונה, והמאמן חוס הידינק מודע אליה היטב. "נעשה הכול כדי לנצח את התרנגולים", הצהיר ההולנדי לקראת המפגש הטעון ביום שני. זו המשימה היחידה שנותרה לצ'לסי בעונה המתסכלת – להרוס את חלום האליפות של היריבה השנואה. אבל למה הם כל כך מתעבים אותה? לשם כך, צריך לחזור יותר מחצי מאה אחורה.

עד 1961, היתה היריבות בין צ'לסי לטוטנהאם שגרתית למדי, יחסית לדרבי לונדוני. היו אלה שתי קבוצות שלא ידעו הצלחות רבות במיוחד, אבל הכחולים תלו תקוות רבות מאוד בסקורר האימתני שגידלו. בקבוצת הנוער בסטמפורד ברידג', כבש ג'ימי גריבס 114 שערים בעונה אחת! הוא ערך את הופעת הבכורה בקבוצת הבוגרת באוגוסט 1957 דווקא בווייט הארט ליין, והכוכב בן ה-17 הוגדר באופן מידי כילד פלא. היה ברור כשמש שהוא עשוי להיות אחד החלוצים הגדולים אי פעם.

היתה לגריבס יכולת מופלאה להיות במקום הנכון בזמן הנכון כדי לשים את הכדור ברשת. מעבר לכך, כפי שהעידו צופים ופרשנים שראו אותו בפעולה, הוא לא עשה הרבה. גריבס לא השתתף במשחק הקבוצתי, לא עשה הגנה ונראה בדרך כלל אדיש למתרחש על המגרש – עד שהכדור הגיע אליו ברחבה. שם לא היה שני לו בניצול המצבים, והוא קרע רשתות בקצב מסחרר. בארבע השנים בצ'לסי, הבקיע גריבס 132 שערים ב-169 משחקים.

הוא היה בלתי ניתן לעצירה, אך הקבוצה שלו דווקא כן. צ'לסי הבקיעה המון, אבל ספגה אפילו יותר, ונלחמה תמיד בתחתית. בעונת 1960/61 הוכתר גריבס למלך השערים עם 41 כיבושים ב-40 משחקים, וזה בקושי הספיק כדי להישאר בליגה. היו לצ'לסי 98 שערי זכות מול 100 שערי חובה. התסכול היה כה גדול שהקיצוני פרנק בלאנסטון צרח פעם: "גם אם נבקיע שמונה, אנחנו נספוג תשעה, אז מה הטעם?". זו גם היתה עונתו האחרונה של גריבס בקבוצה, כי הוא רצה להתקדם – מקצועית וכלכלית.

המגבלה הדרקונית על השכר בליגה האנגלית, שעמדה על 20 ליש"ט לשבוע, גרמה לחלוץ לקבל את ההצעה של מילאן שהסכימה לשלם לו 10 אלפים דולר בשלוש שנים – סכום עתק במונחים של הימים ההם. אלא שעזיבת המולדת לא עשתה טוב לאנגלי, והבעיות החלו באופן מידי, כאשר איחר להגיע למילאנו בגלל לידת בתו שהתעכבה מעבר למתוכנן. המשמעת הנוקשה של המאמן נראו רוקו, , אותו האשים גריבס בשנאת זרים, לא מצאה חן בעיניו כלל. קנסות הוטלו עליו באופן תדיר, בין היתר על כך שבילה עם משפחתו בוונציה בניגוד להוראות המועדון. כך נגזל ממנו חלק ניכר משכרו, ותוך חודשים ספורים החליט הכוכב שזה פשוט לא מתאים לו. גם רוקו הבין שהשידוך הורס את המרקם החברתי בחדר ההלבשה, ואישר את המכירה.

לונדון חיכתה לגריבס, אבל לאיזו קבצה הוא יעבור? זו היתה שאלת השאלות. מגבלת השכר בדיוק הוסרה, וצ'לסי שאפה להחזיר את הבן הגולה לשורותיה עם הצעה כספית נדיבה. אלא שגם טוטנהאם, שזכתה זה עתה בדאבל היסטורי בניצוחו של המנג'ר המהפכן ביל ניקולסון , חשקה מאוד בגריבס. מילאן ניצלה את המצב על מנת להעלות את המחיר ככל הניתן, ובשלב מסוים הבחירה היתה בידיו של השחקן עצמו. הפיתוי לשחק במדי האלופה היה חזק מדי עבור גריבס, והוא נתן את הסכמתו לניקולסון. סכום שיא של 99,999 אלף ליש"ט שולם תמורתו, בעוד המנג'ר הערמומי מוריד בכוונה פאונד אחד על מנת לא להפוך את חניכו החדש לשחקן הראשון עם תג מחיר בן שש ספרות, ולא להעלות את הציפיות.

מבחינת אוהדי צ'לסי, היתה זו בגידה של ממש. הם ראו בהתנהלותה של טוטנהאם שוד לאור היום, והשנאה לא ידעה גבול. היא רק הלכה והתעצמה עם כל עונה שחלפה, כי גריבס הפך למלך שערי טוטנהאם בכל הזמנים. 220 כיבושים בליגה במשך תשע עונות היו לו בווייט הארט ליין, 268 בכל המסגרות. אליפות אמנם חמקה מהתרנגולים, אבל היא זכתה בגביע ב-1962 ובגביע המחזיקות ב-1963. לעומת זאת, צ'לסי ירדה ליגה מהמקום האחרון ב-1962, והקנאה היתה תהומית.

ואולם, עם שובם של הכחולים לליגה הבכירה, הם דווקא תפסו מקום נאה בצמרת ואף דורגו לא פעם לפני טוטנהאם. ההזדמנות המושלמת לנקום ביריבה מצפון העיר הגיעה ב-1967, כאשר השתיים התמודדו זו מול זו בגמר הגביע האנגלי. באותם ימים, הגביע היה חשוב עבור רבים אפילו יותר מהליגה – זה היה המפעל היוקרתי והנחשק ביותר. לצערה של צ'לסי, היא מעולם לא זכתה בו. ההופעה היחידה שלה בגמר היתה אי שם ב-1915 הרחוקה, אולם כעת היא עמדה בפני אפשרות היסטורית להניף סוף כל סוף את הפרס.

לא רק גריבס שיחק במדי טוטנהאם מול צ'לסי ב-20 במאי בוומבלי, אלא גם טרי ונבלס, הקשר המחונן שצמח בסטמפורד ברידג' ונזרק מהקבוצה שנה קודם לכן בשל הפרות משמעת. הוא חתם בטוטנהאם, והפך לבורג חשוב מאוד במערך של ניקולסון. לא היה בכל תולדות צ'לסי קרב חשוב יותר. אוהדיה מילאו את החצי שלהם באצטדיון בציפייה להישג היסטורי מול היריבה המרה מכל. הם לא ידעו שהשחקנים הסתכסכו עם המנג'ר טומי דוכרטי בעיתוי אומלל, והדבר פגע בסיכוייהם. זה נגמר בדמעות – טוטנהאם לא הותירה להם סיכוי עם 1:2 חלק וחגגה בהפגנתיות. השנאה כלפיה הגיעה לשיאים חדשים.

בסופו של דבר, זכתה גם צ'לסי בגביע משלה ב-1970, ואף הניפה גביע מחזיקות משלה, אבל באמצע העשור נקלעו שתי הלונדוניות למשבר, ובעונת 1974/75 נאבקו זו מול זו בתחתית. סכנת הירידה היתה מוחשית ביותר עבור השתיים, כאשר הן נפגשו בווייט הארט ליין ב-19 באפריל. הכחולים הקדימו את התרנגולים בנקודה, אך עברו טלטלה גדולה מאוד עם חילופי מאמנים. אדי מקרידי, במשחקו הראשון על הקווים, העניק בצעד חריג את סרט הקפטן לריי ווילקינס בן ה-18 ועורר מהומה. בשורה התחתונה, המהלך לא בדיוק נשא פרי.

המתח היה עצום, המשטרה גייסה את כל הכוחות האפשריים, אך גם זה לא עזר למנוע תגרות רבות מחוץ לאצטדיון עוד לפני שריקת הפתיחה. בשלב מסוים, נדמה היה כי ההתמודדות כלל לא תוכל לצאת לדרך, וגם כאשר התקיימה לבסוף היא לוותה בפריצות תכופות של הקהל לדשא. כל קבוצה כבשה פעמיים, אך שני השערים של צ'לסי נפסלו, ולכן טוטנהאם ניצחה 0:2 ודילגה מעל יריבתה בטבלה. ההישג הזה אפשר לה לשרוד במחזור הסיום, בזכות הניצחון על לידס – היא הקדימה את צ'לסי על חודה של נקודה ושלחה אותה לליגת המשנה.

שלושה האירועים המכוננים האלה, ב-1961, 1967 ו-1975, הגדירו את יחסם של אוהדי צ'לסי כלפי טוטההאם. היתה זו שנאה גלויה מלווה ברגשי נחיתות עזים. החלק השני הוסר במילניום החדש בנסיבות אירוניות במיוחד, כי הרי רומן אברמוביץ' בחן תחילה את האפשרות לרכוש את טוטנהאם, נתקל בסירוב ולכן התמקד בצ'לסי. הכסף הגדול אפשר לכחולים לבסס את מעמדם כמועדון פאר, בעוד טוטנהאם המשיכה להיות הלוזרית האולטימטיבית.

בסטמפורד ברידג' אהבו תמיד להדגיש ולהעצים את הלוזריות הזו. השמחה לאיד היתה גדולה במיוחד כאשר צ'לסי זכתה בליגת האלופות ב-2012, ובכך מנעה מטוטנהאם, שסיימה במקום הרביעי בפרמייר-ליג, את ההעפלה הטבעית שלה למוקדמות ליגת האלופות. זה היה ביש מזל אופייני מאוד לתרנגולים, והכחולים היו מאושרים עד הגג לגרום להם אכזבה מרה בתום עונה מוצלחת.

והנה לכם, המשך המסורת הלוזרית הזו כלל לא מובטח. טוטנהאם עלולה (וזו המילה הנכונה מבחינת אוהדי צ'לסי) לזכות באליפות ראשונה מזה 55 שנה, מאז התואר שגרם לגריבס הצעיר לחצות את הקווים ולבגוד. כל האמצעים כשרים כדי למנוע את זה. האוהדים בסטמפורד ברידג' משתוקקים להגיש את האליפות ללסטר על מגש ולעצור את תנופת התרנגולים כאן ועכשיו. אם יעשו זאת, ביציעים יסלחו להם על כל הכישלונות.