דני קליין: "קשה לי להגיע לארנה. לפני האליפות לקחתי כדור הרגעה"

היום לפני 20 שנה זה קרה. הפועל ירושלים התייצבה לגמר גביע המדינה בפעם הראשונה בתולדותיה, ומולה עמדה מכבי תל אביב בגמר ה-31 שלה. 6,000 אוהדים צבעו את רוב היציעים ביד אליהו באדום, ובהתקפה המכריעה, אחרי שהפציר בפיני גרשון לוותר על תרגיל וביקש לקחת על עצמו את האחריות, הקפיץ עדי גורדון את טום צ'יימברס והביא את הגביע לבירה. 65:67. היסטוריה. "אמא, הבאתי גביע!", זעק המאמן המנצח למצלמה.

המחשבה ששני עשורים תמימים חלפו מאז ה-18 באפריל 1996 מציפה את דני קליין ברגשות. אבל לא סל הניצחון של מספר 9 מצית אצלו את הניצוץ. "הזיכרון הכי חזק שלי הוא מה שקרה אחר כך, בדרך חזרה לירושלים", מספר היו"ר המיתולוגי של האדומים בראיון חגיגי לוואלה! ספורט. "השעה כבר הייתה שתים עשרה ומשהו בלילה, היינו תקועים בפקק ליד נתב"ג. אוהדים חנו בצד והתחילו לחגוג על הכביש, וגם הוציאו אותנו מהמכוניות. הייתי ברכב עם אורי מנצור ועם נחום מנבר, ומצאתי את עצמי בחוץ, בין כל המכוניות, קופץ ושר עם האוהדים".

זה הרגע הכי מאושר שלך בהפועל ירושלים?

"היו רגעים לא פחות שמחים, אולי אפילו יותר, אבל התואר הראשון מיוחד. אפקט ההפתעה היה אדיר. אני האחרון שאזלזל במכבי של אז או במכבי של היום, אבל באיזשהו מקום הרגשנו לא נעים שלקחנו להם את הגביע, לא רצינו נכעיס אותם. זה לא כמו עכשיו, שירושלים היא האלופה ומגיעה פייבוריטית. לנצח בימים ההם ביד אליהו הייתה סנסציה.

"אתה יודע עד כמה זה היה מפתיע? במשך כל הדרך מתל אביב הייתי עסוק בטלפונים לאנשים בעיריית ירושלים, התחננתי שידליקו לנו את האורות בכיכר ספרא כדי שנוכל לחגוג. אף אחד בכלל לא חשב להיערך לאפשרות שננצח, ואנחנו בתוך הקבוצה לא רצינו לעשות משהו, פחדנו מעין הרע. המאמצים שלי, אגב, נכשלו. הגענו לכיכר, עמדנו על הבמה, הנפנו את הגביע ורקדנו, אבל אור לא היה שם".

היה אחד שבטח האמין.

"בבוקר שלפני הגמר, עדי גורדון הגיע אליי למשרד וראה שאני מתוח. הוא אמר לי: 'דני, מה אתה בלחץ, אנחנו זוכים, עליי'. אבל חשבתי לעצמי, אתה יודע, זה עדי, שוב הוא והרוחניות שלו, אולי הוא התעורר על צד שמאל. והנה, הוא עשה את זה. אי אפשר לקחת את הדברים האלה ממנו. בגמר הראשון ניצח בשנייה האחרונה, וכעבור שנה קלע 32 נקודות ולקחנו עוד גביע, הפעם לא על סל אחד, אלא בקונצרט".

דני קליין יחגוג בקיץ הקרוב את יום הולדתו ה-50. כבר ארבע שנים הוא מחוץ למועדון שבראשו עמד במשך כשני עשורים. "במשך כל השנים חייתי עם מסכה, כי עבור רוב האנשים לא הייתי דני קליין, אלא הפועל ירושלים, ולא כולם מבינים את ההבדל", הוא מסביר. "אני יודע שזמני עבר וחלף, אבל הזיהוי עם הפועל ילך איתי עד ליום שבו אעצום עיניים.

"לפני כמה שבועות, אחרי שהפועל הובסה בקרית גת, ישבתי באוטו, ונהג שעצר לידי פתח את החלון והתחיל לצעוק עליי ולקלל אותי. כשהקבוצה מצליחה צופרים לי ברחוב, אומרים כל הכבוד. אחרי ההדחה מהיורוקאפ התקשרה אליי תחקירנית של אחד מערוצי הטלוויזיה וביקשה להזמין אותי לראיון. הבנתי שהיא לא יודעת מי נגד מי, אז פשוט אמרתי לה שאני לא פנוי היום".

אלא שקליין כמעט ולא מגיע לארנה, ואפילו לא עוקב אחרי המשחקים מרחוק. "מאז שהאולם נפתח עברו כמעט שנתיים, והייתי שם רק ארבע פעמים. קשה לי", הוא מודה. "רק העונה, לראשונה מאז שעזבתי, אני מסוגל לראות פה ושם משחקים בטלוויזיה, לזפזפ. לפני כן גם זה היה קשה לי".

אבל במשחק האליפות היית.

"לא הייתי אמור להגיע. תשמע, להתנתק לגמרי אני לא יכול גם אם ארצה, כי יש לי ארבעה ילדים בבית, חולי הפועל, לובשים רק אדום. בכלל הייתי אמור לטוס לחו"ל ביום של המשחק המכריע בגמר, בגלל טקס לזכרו של אבא שלי, אריה ז"ל, שנפטר לפני שנה. המשפחה לא הפסיקה לשגע אותי, הילדים שרו שירים בבית כל היום, הסתובבו עם צעיפים. אשתי אמרה לי: 'אתה חינכת את הילדים האלה, ועכשיו הרגע הגדול מגיע, אתה חייב ללכת איתם'. אבל לא רציתי. זה מביך, ושוב, זה קשה לי, ברמה האישית שלי, להיות שם ולא להיות חלק מזה".

אז מה בכל זאת הביא אותך לארנה?

"המשחק היה ביום חמישי, וביום שלישי בלילה, כשהסירוב שלי ללחצים בשיאו, באה בת אחי והדהימה אותי. היא סיפרה שאמא שלי החליטה ללכת לגמר, שהיא רוצה לסגור את המעגל הזה בשבילי ובשביל אבא. אז הבנתי שלא יעזור כלום, ושאני חייב ללכת איתה".

מה עבר עליך כשראית את הקבוצה מגשימה את החלום בלעדיך?

"אני מודה שלפני היציאה מהבית לקחתי חצי כדור הרגעה, ככה שהייתי חצי זומבי. התרגשתי בשריקת הסיום, כשחלק מאנשי הקבוצה באו אליי והתחבקנו. זה היה רגע מיוחד. בכל פעם שאני מגיע לארנה, אנשים ניגשים, שרים, מברכים, מחבקים. אני מקבל הרבה אהבה. ברגע שראו אותי נכנס לאולם, הטלפון שלי קרס. קיבלתי 900 הודעות במכה. זה מצחיק, כל ההיסטוריה הארוכה עוברת לנגד עיניך בהודעות. כתבו לי אנשים מהקהילה, שעזרתי להם, שהייתי לצידם בשכול.

"אבל עדיין, זה לא היה ערב פשוט. חורה לי לראות בשורות הראשונות ביציע אנשים שעשו הכל כדי לקלקל ולהרוס, שנלחמו כדי שלא תהיה ארנה, ופתאום כל אחד מהם מתנהג כאילו הוא בעל הבית. אלה לא אנשים מהקבוצה עצמה, אלא מהעירייה ומעוד כל מיני גופים. כשנלחמנו על בניית הארנה, הייתי שם פעמיים בשבוע. זו הייתה מלחמה ממש, עד שניר ברקת נבחר לראש העיר והרים את הכפפה".

קליין עדיין מתגורר בירושלים, אבל את רוב שעות היום מעביר באזור תל אביב. הוא איש עסקים, שפעיל בעיקר בתחום הנדל"ן. בנו הגדול, רועי (17), אמור להתגייס בקיץ לצה"ל, וגם אחיו האחרים - עומר (16), עידו (10) ועמית (3) - נדבקו ב"חיידק" האדום.

ירושלים של קליין פרצה גבולות וגם נתקעה בתקרת זכוכית. הוא עמד בראש הקבוצה שזכתה בארבעה גביעי המדינה, אבל הפסידה שוב ושוב למכבי תל אביב בקרב על האליפות (מאזן 14:1 בשישה גמרי פלייאוף); הוא היה הפנים של המועדון שחרט על דגלו את הסיסמה "יש בנו אהבה והיא תנצח", אבל נפרד בטריקת דלת מעדי גורדון; הוא חגג את הניצחון על ריאל מדריד והזכייה ביול"ב קאפ ב-2004, אבל ויתר על ההשתתפות ביורוליג והצטער.

"אני התחברתי להפועל כאוהד", נזכר קליין. "נסעתי עם הקבוצה לאחד המשחקים בגביע אירופה באנקרה. בלילה הראשון ישנתי בלובי, ובלילה השני עדי גורדון ודניאל גוט היו נחמדים ונתנו לי לישון אצלכם בחדר על הרצפה. התכסיתי עם הווילונות. כשהייתי בן 28 הקבוצה נקלעה לחובות והייתה בפשיטת רגל, ועלו כל מיני יוזמות להציל אותה. בוקר אחד קיבלתי טלפון ממנצור ובאתי אליו למשרד. מעולם לא דיברנו לפני כן, ואמרתי לו שאני לא מבין בזה. אז הוא ענה: 'בסדר, גם אני לא מבין, אבל הקבוצה במצוקה ואני מחפש אנשים טובים'.

"ככה הכל התחיל. לחצנו יד, ואורי נתן לי שני פנקסי צ'קים ביד ואמר לי: 'אני חייב לטוס לשבועיים, קח תבנה קבוצה'. השאר היסטוריה. לא הייתה לנו תוכנית מסודרת, לא היו לנו מטרות מוגדרות. המילה אלטרנטיבה היא לא משהו שרצינו בו. זה בא עם הזמן ועם התוצאות".

וכשאתה מסתכל על הקבוצה של היום, אתה מרוצה?

"מה שיש היום בכלל לא דומה למה שהיה אז. לפני כמה שבועות נתתי טרמפ לילד בכיתה י', שלומד במבשרת ציון, באותו תיכון עם הבן שלי. בדרך הוא התחיל לדבר איתי על הפועל ואמר לי: 'אתה בנית את הפועל ירושלים, ועכשיו הם בונים אותה שתהיה מכבי'.

"יש בהפועל הנהלה מאוד חזקה היום. אורי אלון וגיא הראל לא מתייעצים איתי, אבל זה לא שיש בינינו מתיחות או משהו. הם עושים את העבודה שלהם, זה הזמן שלהם והבמה היא שלהם. הם אנשים מאוד רציניים, הם באמת יכולים להשלים כאן מהפכה ולהעלות את ירושלים על ראש שמחתנו. הם גם יודעים שאם הם יצטרכו ממני משהו, הם יקבלו מאה אחוז לויאליות, אהבה ושמחה. אני רואה את ההצלחה שלהם, וזו ההצלחה של העיר, של האוהדים וגם שלי.

"יש דבר אחד שכן מפריע לי: מבחינתם של חלק מהאנשים שמנהלים את הפועל ירושלים, המועדון הזה הוקם ביוני 2013, כשקבוצת הרכישה קנתה אותו, ומה שהיה לפני כן נמחק. וזה לא נכון בעיניי. זה חשוב לקבוצה, לשחקני העבר, לאוהדים הוותיקים שלא מפרידים בין מה שהיה פעם למה שיש היום. מועדון שמסתכל 50 שנה קדימה, אסור לו להתעלם מההיסטוריה שלו".

לפני כחודש וחצי התראיין כאן גיסך, יובל נעימי, ואמר: "דני קליין בנה את היסודות למה שהפועל ירושלים הפכה להיות, ומי שנמצא היום במועדון צריך לתת לו פרס מפעל חיים".

"אני לא קם בכל בוקר ומצפה שיזמינו אותי לטקס, אבל כן, במקום מסוים אתה אומר שחשוב לדעת את הדברים שהיו כאן קודם, גם בשביל אלה שהיו לפניי וגם בשביל אלה שהגיעו אחריי. הם מסתכלים קדימה ולא אחורה, אני חושב שצריך להסתכל גם וגם. אסור לנתק בין הדברים".

לפני שאורי אלון רכש את הקבוצה, היו דיווחים על כך שאתה עומד לטרפד את העסקה.

"אני ישבתי עם אורי אלון ב-2009, הצעתי לו להצטרף והוא אמר: 'נראה לי שזה גדול עליי כלכלית'. נדמה לי שזה היה אחרי האקזיט הראשון שלו. בסיבוב השני כבר טסתי אליו לארה"ב. הייתי גם אצל אמארה סטודמאייר, עוד לפני שמישהו אחר חשב עליו. לא הייתה לי שום כוונה לטרפד. ברגע שאלון ואנשיו אמרו 'אנחנו בפנים', היו לעמותה 90 ימים לממש את זכות הסירוב, אבל אני זוכר היטב: ביום רביעי ב-16:10 קיבלתי את הטלפון, אפילו לא עברו 90 שניות ואמרתי להם שיהיה במזל ובברכה".

למה הם לא מצליחים באירופה?

"אסור להסתכל על זה במבט של שנה או שנתיים. אין לי ספק שהפועל ירושלים עוד תגיע ליורוליג ותשחק במפעל הבכיר. זה לוקח זמן. צריך לבנות את הקשרים, לעשות את הפוליטיקה במסדרונות. בעונת 2000/01 אנחנו אלה שהצטרפנו ראשונים ליורוליג, כשמכבי תל אביב עוד שיחקה בסופרוליג של פיב"א. וכשהבאנו 5,000 אדומים לגמר היול"ב בשרלרואה, הבינו שאי אפשר להתעלם מאיתנו. ולא התעלמו".

אני מזהה הרהורי חרטה על ההחלטה שלך לעזוב? ברור שהפועל עדיין בוערת בך.

"לא. גם אני לא יודע להסביר איזה טירוף נכנס בי, שיום אחד קמתי ואמרתי: זהו. היום, התלות בבעלים פרטיים היא אבסולוטית. אוהדי הפועל, דתיים או לא, צריכים לקום כל בוקר ולהגיד תודה ולהתפלל שאורי אלון ימשיך להצליח. אם הוא הולך, כל המועדון חוזר 50 שנה לאחור".

ומה הלאה? ירושלים תזכה באליפות שנייה ברציפות?

"אני לא רואה סרט שלא לוקחים, פשוט כי הם הרבה יותר טובים מהקבוצות האחרות. יש בירושלים שחקנים שכשהכסף יהיה על השולחן, הם יבואו ויטרפו את הפרקט".

במסגרת תהליך ההתנתקות הרגשי שלך, היו שלבים שבהם רצית שירושלים תיכשל?

"נראה לך? הרי אצלי בבית, עם החוליגנים שגידלתי, כל ניצחון זה כמו יום העצמאות וכל הפסד זה כמו יום כיפור. אני לא יכול לראות את הילדים שלי בוכים".

ולסיום, כשאני מחזיר אותך שוב לגמר ההוא, היום לפני 20 שנה, מה התמונה שאתה רואה מול עיניך?

"את הפנים של שחקני מכבי ואנשי ההנהלה, כשהם עלו לפרקט וראו מולם 6,000 אדומים. הם היו בהלם. לא הבינו מאיפה זה בא. הרי יד אליהו זה הבית שלהם, הם היו בחדר ההלבשה שלהם, קיבלו את הספסל שלהם, ופתאום קיבלו כזה בוסט של שריקות בוז. בימים שלפני הגמר עבדנו כמו צבא, בשקט וביעילות ובחוכמה, וזו הייתה התוצאה. אחר כך, כשעשינו את זה שוב אחרי שנה, וגם לקחנו עוד גביע, זו כבר הייתה אמירה".