עירוני נס ציונה אינה בדיוק מה שיובל נעימי חלם עליו. אחרי שגדל בהפועל ירושלים, עבר במכבי תל אביב ובטריומף ליוברצי (גלגולה הקודם של זניט סנט פטרסבורג) ושיחק בנבחרת ישראל, החיים בבטן של מרכז הטבלה מעולם לא נראו לו נוצצים במיוחד. אבל דווקא עכשיו, רגע לפני המפגש הערב (שני, 21:15, ספורט 5) נגד הצהובים בחצי גמר גביע המדינה, מצהיר הרכז: "אני מאושר".
נעימי, הילד הנצחי, כבר בן 30. זו העונה ה-13 שלו על המגרשים, והמספרים שהוא מעמיד הם הגבוהים ביותר שהיו לו אי פעם: בנקודות (15.1, מלך הסלים הישראלי), באסיסטים (5.8, שלישי בליגת העל), באחוזים לשלוש (46.9) ובמדד המשוקלל (16.4, ראשון בין השחקנים המקומיים). דבר אחד עדיין חסר לו - זכייה באליפות או בגביע. "כן, אני לגמרי מהזן של מאיר טפירו, אלה שמשחקים עד גיל 40 פלוס, ובכל הזמן שנשאר לי אני מתכוון לשים את יהבי על התואר שחסר לי".
עכשיו, כשהוא גם אב טרי ליהונתן בן החודש, נעימי מדבר על תהליכים, ועל הגשמה עצמית, ועל התעוררות. את השינוי הרוחני בחייו הוא חייב לסל ניצחון אחד שקלע לפני שבע שנים, ב-11 בינואר 2009 במלחה. "הייתי אז בהפועל ירושלים, ניצחנו בשנייה האחרונה את עירוני נהריה מקליעה שלי (92:93; א"ו). 3,000 איש קראו בשם שלי, הרימו אותי על כתפיים, העיתונאים התלהבו, סוכנים התקשרו. הרגשתי שאני מלך העולם".
דווקא אז הגיעה הנחיתה הקשה. "חזרתי הביתה מהמשחק עם מי שהייתה אז החברה שלי, והיא אמרה לי: 'יובל, אולי תשטוף כלים? אני צריכה לקום מחר בשש בבוקר ללימודים'. ואני, שהייתי על האולימפוס, התרגזתי ועניתי לה: תשטפי את. ואז קיבלתי את הבום. זו הייתה מין הארה.
"למחרת בבוקר הסתכלתי על עצמי במראה, וחשבתי: נכון שיש לי כסף, ואני כאילו מפורסם, ויש לי אוהדים ומעריצים, אבל זה האדם שאני רוצה להיות? אני חבר טוב למי שסביבי, בן טוב להורים? אני נהנה מההצלחה שלי או שאני עסוק בקנאה באחרים ובלשון הרע? זה היה רגע מאוד קשה. אני, שכל הזמן הייתי עסוק בעצמי, לא אהבתי את מי שהפכתי להיות".
נעימי פנה לרב אברהם דיין בבית הכנסת זכות אבות ברמת שרת בירושלים, שבו התפלל. "אמרתי לו שאני לא רוצה להישאר ככה וביקשתי ממנו הכוונה. הוא הביא לי את הספר 'מסילת ישרים' שכתב הרמח"ל, ושינה את החיים שלי. היום אני מאמין יותר, אני שלם יותר, אני אדם טוב יותר. ויש לי עוד דרך ארוכה לעשות".
"לא צפיתי באליפות של הפועל ירושלים"
הקריירה של נעימי צעדה במסלול ברור, כמעט ידוע מראש: הוא גדל מגיל 10 בהפועל ירושלים, הקבוצה שבראשה עמד גיסו דני קליין, ושיחק במדיה שש עונות סוערות, עד שחש מיצוי ועבר לרוסיה. אחרי עונה מוצלחת, בגיל 27, עם 10.1 נקודות למשחק ביורוקאפ, הוא היה מוכן לצעד הבא ולשדרוג שיהפוך אותו לכוכב, ונקלע לסחרור.
בתחילה חשב שיחזור לירושלים, אחר כך חתם במכבי תל אביב ומצא את עצמו בקצה הספסל, עבר להפועל אילת רק כדי להרגיש לא רצוי, ובשנתיים האחרונות שיחק בבני הרצליה ובנס ציונה, לא בדיוק הקבוצות מהקאדר שאליו התרגל. רק עכשיו הוא מסכים לדבר על כל מה שעבר עליו.
"אם הייתי צריך להתמודד עם הדברים האלה בגיל 22, אני לא יודע איך הייתי עושה את זה", הוא מודה, "אבל היום אני מבין שהכל חלק מדרך ומתהליך שהייתי צריך לעבור. אפשר לחיות על העבר, לשאול למה לא המשכתי באירופה ולמה לא הצלחתי במכבי. אבל אלה דברים שמביאים עצבות, ואני לא מתעסק בהם. אני בשיאי מבחינה גופנית ומנטלית, ואני רגוע כפי שלא הייתי בעבר".
- איך זה מסתדר עם העובדה שאתה משחק בקבוצה נטולת יומרות, שאינה נמנית על הצמרת הגבוהה?
"קשה לי להיות במועדון שלא שואף הכי גבוה. אני נלחם בזה השנה, מקיים הרבה שיחות עם החברים לקבוצה, עם האנשים במערכת, ולא קל לשנות את קו החשיבה הזה. לנסות לגרום להם לא להסתפק במועט, לא לחשוב שאם ניצחנו פעמיים ברציפות, אפשר להירגע ולהרפות כי הגענו לאזור נוחות".
- אז נכון שאתם רחוקים 80 דקות מהגביע, אבל בשבוע הבא תיאלצו להיפרד מהכוכב הגדול בקבוצה, דיימון סימפסון. זה לא יכול לקרות במועדון ששואף לזכות בתארים.
"זה חלק ממה שאני מדבר עליו. אבל אני יכול להבין איך זה קרה: בקיץ, כשהייתה אפשרות להחתים אותו עד פברואר, קשה היה להגיד לו 'לא'. זאת תהיה מכה לא פשוטה".
- אתה עדיין רואה את עצמך אוהד ירושלים?
"לא קל לי לראות משחקים שלהם", מודה נעימי, ונע בחוסר נוחות בכיסאו. "זה לא שיש לי רגש שלילי כלפיהם, כעס או אכזבה, אבל קרה משהו בדרך. לפני שנתיים וחצי, כשחזרתי מרוסיה, עלתה האפשרות שאחזור לירושלים והיא קרצה לי מאוד. הייתי שם בשנים הקשות, כשהתקציב היה בערך שליש ממה שיש היום, אבל הציפיות היו בדיוק כמו עכשיו. תקציב של מכבי חיפה עם ציפיות של מכבי תל אביב. זה טבעי שרציתי לחזור ולהיות חלק מהדבר הזה גם בימים היפים.
"ישבתי לשיחה של שעה עם גיא הראל (מנכ"ל הקבוצה; א"ו) והבנתי שלא כל כך רוצים אותי. זה לא היה קל לעיכול. הייתי צריך לשבת עם עצמי, לקבל את זה כמו גבר, לאסוף את הכוחות ולהמשיך הלאה".
- מה עבר עליך לפני שמונה חודשים, כשהקבוצה זכתה בלעדיך באליפות ההיסטורית?
"בכלל הייתי בחו"ל כשהם זכו, אפילו לא נכנסתי לאינטרנט. אבל שמחתי בשביל האוהדים. כל הילדות שלי הייתה מאחורי הסל במלחה, הארון שלי היה מלא בחולצות אדומות. הייתי מנוי במשך עשר שנים, הערצתי את עדי גורדון".
- הרצון לחזור לירושלים עדיין בוער בך?
"אני רוצה להיות במקומות שבהם נלחמים על תארים. זה הדבר הכי חשוב מבחינתי כרגע. לא מעניין אותי אפילו אם יש ארבעה רכזים בסגל. כשהייתי צעיר, הייתי מסתכל מי יתמודד איתי על הדקות. היום, כמה שיותר, יותר טוב".
"בצהריים חתמתי באילת, בערב התחרטתי"
- ואחרי הקאמבק שלא היה, מצאת את עצמך דווקא במכבי תל אביב.
"שבועיים אחרי הסיפור עם ירושלים, דני פדרמן התקשר וביקש שניפגש. הייתה לנו שיחה מעולה, ולמחרת ישבתי גם עם דיוויד בלאט, שלחץ לי יד ואמר: 'אני רוצה אותך, אתה תשחק במכבי תל אביב'. מכאן הדרך לחתימה הייתה קצרה מאוד, וסגרנו לשלוש שנים".
- יש אוהדים בירושלים שלא סולחים לך עד היום על המעבר למכבי.
"99 אחוזים מהקהל יודעים להעריך ולאהוב. תשמע, אם המגעים שלי עם שתי הקבוצות היו מתנהלים במקביל, זו הייתה החלטה קשה, אפילו בלתי אפשרית. אבל אחרי שבירושלים הבהירו שהם לא רוצים אותי, הם לא היו יכולים לצפות שאשב בבית".
- אז מה השתבש?
"בשתי מילים? דיוויד בלו. הוא החליט שהוא רוצה לחזור. נתתי לזה חודשיים, ראיתי שאני לא משחק, ובחלק גדול מהמשחקים אפילו לא מתלבש. בגיל 40, כשהבן שלי יבקש לראות משחקים שלי, אני לא מוכן להראות לו הקלטות ולהגיד לו: אתה רואה את ההוא שיושב שם עם המגבת? זה אבא שלך.
"דיברתי עם בלאט, אמרתי לו שהוא אפילו לא צריך להתנצל, שהוא קיבל את הפאוור פורוורד הכי טוב באירופה, ושגם אני כמאמן הייתי מקבל אותה ההחלטה. דיברתי גם עם דני פדרמן וביקשתי להשתחרר. נפרדנו בצורה מכובדת ויפה".
נעימי קיבל הצעות ממכבי ראשון לציון ומגלבוע/גליל, אבל חתם בהפועל אילת. לא לקח לו הרבה זמן להבין שטעה. "בצהריים חתמתי ובערב כבר התחרטתי", הוא מודה בגילוי לב.
- דיברו על זה שהגעת בניגוד לדעתו של המאמן עודד קטש.
"זה לא נכון. ערב לפני החתימה, עודד דיבר איתי בטלפון ואמר שהוא רוצה אותי מאוד. כבר קבעתי עם דורון הרציקוביץ' ומוטי אמסלם להיפגש כדי לחתום על החוזה, והודעתי לראשון לציון ולגליל שאני לא בא, אבל שעה לפני הפגישה עודד התקשר שוב. הוא אמר: 'יש בעיה, בוא נדחה בכמה ימים. אפיק ניסים לא רוצה שתגיע, ואומר שאם אתה בא הוא עוזב'.
"אמרתי לו שאין לי כמה ימים, כי אני אאבד את ההצעות האחרות, הצעתי לדבר בעצמי עם אפיק, אבל הוא לא רצה לדבר איתי. עודד אמר: 'תן לי לדבר עם דורון ומוטי, ונודיע לך מה החלטנו'. אחרי חצי שעה אמסלם התקשר ואמר: 'תגיע לחתום'.
"שאלתי אותם שבע פעמים אם הם בטוחים שהכל בסדר, וחתמתי, ובערב עודד התקשר ושאל 'למה חתמת?'. אז הבנתי שאני בבעיה. לא יכולתי לצאת משם, כי אי אפשר להירשם בשלוש קבוצות שונות באותה עונה, וככה נתקעתי. כל העונה המשיכה באווירה הזו. שום דבר לא השתנה".
"דני קליין צריך לקבל פרס מפעל חיים מהפועל ירושלים"
נעימי מתגורר בראשון לציון עם אשתו יעל, מחנכת בכיתה ג', שנמצאת עכשיו בחופשת לידה. הם הכירו לפני שלוש שנים, ומאז לא נפרדו. "היא היחידה שחתמתי איתה על חוזה נו קאט, וזו הייתה עיסקת חיי", הוא צוחק. "בזכותה אני יכול להתרכז בכדורסל, ועכשיו מתברר שהיא גם אמא מדהימה".
אין לו כוונה להשתקע בעיר היין. "בעתיד, בעזרת השם, אני רואה את עצמי חוזר לגור בבית זית שבהרי ירושלים, עם חמישה ילדים, ועדיין עוסק איכשהו בכדורסל".
בארוחות המשפחתיות בליל שבת הוא עדיין פוגש את הבעל של אחותו, דני קליין. "דני בנה את היסודות למה שהפועל ירושלים הפכה להיות. הוא היה צריך לעבור תהליך עם עצמו, ולא היה לו קל. מי שנמצא היום במועדון צריך לתת לו פרס מפעל חיים. אם מתייחסים אליו כמו שצריך או לא, את זה אני לא יודע. אני יודע שבלעדיו, ירושלים הייתה היום בליגה השלישית".
- גם לך היו תאקלים איתו. החרימו לך את מוצרי החשמל, אבא שלך תקף אותו בראיונות. יכול להיות שהקירבה המשפחתית הזיקה לך?
"אנשים התעסקו בזה יותר מאיתנו. ב-90 אחוזים מהזמן ידענו לשמור על יחסים מאוד טובים ולהפריד בין המשפחה לקבוצה, בין האימונים והמשחקים לבין ארוחות שבת המשותפות. אחרי כל מה שעברנו, אנחנו עדיין מאוד קרובים, ואני זוקף את זה לזכותנו".
- כשאתה רואה את המשבר שמכבי תל אביב והפועל ירושלים נמצאות בו, אתה לא חושב שהיית יכול לסייע להן?
"אני לא מאמין ששחקן אחד יכול להפוך עונה כושלת לעונה קסומה ולשנות מערכת שלמה, אבל כן, אני חושב שאני יכול להיות חלק מכל קבוצה ברמות הגבוהות. הייתי שם והתמודדתי".
לפני כחודשיים פגש נעימי את יוסי בניון, שהיה אז בשיא המשבר שפקד אותו במכבי חיפה וסיפר לו שהוא שוקל את עתידו. "שאלתי את יוסי מה מתחשק לו לעשות כשהוא קם בבוקר - ללכת למסעדה, לסרט, לים, לאמן, לשחק כדורגל? הוא ענה בצורה ברורה: 'בא לי לשחק', ואמרתי לו: אז מה אכפת לך מה אומרים? זה האושר שלך וזו ההגשמה העצמית שלך. זה מה שעושה לך טוב. מה אכפת לך מה ההוא ביציע העיתונות אמר ומה האוהד ההוא צעק? ככה גם אני: כל עוד ירצו אותי, וכל עוד הגוף יאפשר לי, אני אמשיך לשחק כדורסל".
