בווידאו: גיל ברק מאנגלז במשחק בין נס ציונה לקרית גת
אילו זה היה תלוי בנו, היינו מבקשים מערוץ ספורט רק דבר אחד לקראת פלייאוף ה-NBA: אנא, התייחסו אליו באותה ייראת כבוד שיורוספורט מתייחס לטורניר גרנד סלאם. כלומר, התמסרות מלאה של הערוץ לטובת הפלייאוף, יום וליל, גם על חשבון ענפים אחרים. שידור של משחק אחרי משחק, כמה שיש, לא מפסיקים לרגע. אם צריך, עוברים בין מגרשים. אחר כך, כמו מאטס וילאנדר, ניתוח מקצועי, יסודי, נעים. לפני משחקים פריביואים, ריאיונות, כתבות. כאמור, התמסרות ומחויבות טוטאלית, מתוך אהבת המשחק והבנת גודל הרגע, גם אם דיוויד שלנו לא שם. זו לפחות הפנטזיה.
אחר כך נוכל כבר להתפנות לבקשות צנועות יותר, ריאליות יותר, כמו למשל שהשדרים והפרשנים ידברו עברית. זו לא תופעה חדשה. הגששים צעקו כבר לפני 40 שנה "פוט דה בול אין דה סל" והמחישו את העברית המאונגלזת של הענף, שמתאים את עצמו לזרים. אבל פעם זה היה רק ריבאונד ואסיסט, מדי פעם מבקשים טיים אאוט ולא פסק זמן, אולי קצת פיק אנד רול, היום כבר לא מבינים כלום. ארז אדלשטיין לוקח את זה לרמת אמנות בשידורי הכדורסל, כשהוא זורק מונחים מקצועיים בשצף קצף האופייני לו, כשהמצ'אפ בפוסטאפ מקשה על הג'אמפר בראן אנד גאן דאון דה סטרץ', כשהפורוורד הוא פרנצ'ייז פלייר ועושה סלייד לפיינט עם דאבל אלבו אין דה קורנר, ורק אלוהים יודע מה חושבים לעצמם צופים מבוגרים, שהשמיעה שלהם לא חדה כבעבר, שתוהים אם הם באמת שומעים מה שהם שומעים, על מה לעזאזל הוא מדבר, אל מי בעצם הוא פונה.
כמובן שכשזה בא מאדלשטיין, אפשר להבין. כל חייו המקצועיים הוא מעביר עם שחקנים זרים, את כל התדריכים העביר באנגלית, ואפילו כשאימן את נבחרת ישראל בקיץ, גם כשהיה מוקף באחיו הצברים, הוא פתאום התחיל לדבר באנגלית במהלך אחד מפסקי הזמן, פשוט כי זה בא לו בטבעיות, אולי הוא לא יודע אחרת. השאלה היא למה החבר'ה הצעירים של הערוץ מרגישים צורך אובססיבי שכזה לדחוף מונחים באנגלית, גם כשאין צורך. לדוגמה, טיים אאוט. מותר להגיד פסק זמן? או כדור חוזר? מותר להשתמש במילה קלע? אז למה לפעמים גיל ברק אומר "טיים אאוט און דה פלור"?
מדי פעם אני נתקל בשידור בספרדית, או בצרפתית או בערבית, שומע את השדר המקומי משלב מילים באנגלית, ומבין איך אנחנו ודאי נשמעים מהצד. נכון שזה כדורסל אמריקאי, ונכון שיש מונחים שאי אפשר לתרגם ולא צריך לתרגם, אבל התחושה היא שחלק מהאינגלוז נעשה בכוח, שלא בטבעיות (הם בוודאי היו אומרים שזה אובר שימוש, אפשר גם לקרוא לזה מופרז). כמו, למשל, זריקה עם יד על הפרצוף זוכה לקריאה נלהבת מצד גיל ברק "contesteeeed", כאילו אין לה שום תחליף עברי. כמה חשוב לו להגיד "טאף שאט", כשזו פשוט זריקה רעה. לפעמים לאחת הקבוצות יש "פאול טו גיב", כשזו בסך הכל עבירה לתת. לפעמים שוכחים ש"קאט" הוא סתם חיתוך.
ואולי עברית נתפסת מבחינתם כמשהו ארכאי, שלא הולם את קצב ההיפ הופ של ה-NBA. זה לא קול מספיק, בטח שלא מגניב. עבורם אנגלית היא הפסקול הטבעי לכדורסל, אין טעם להרוס את המשחק עם עברותים כפויים. אבל רובנו זוכרים את הימים הנפלאים של שלח וטלפז, שהיו בהירים ומדויקים גם בלי לשרבב מונחים באמריקאית, ולא ממש מזמן. ובכלל, אם גם ככה השידור באנגלית, והשדר והפרשן משתדלים שלא להפריע לו ברוב הזמן (ובצדק, בדיוק כמו בפרמיירליג, כשעדיף לשמוע את השדר המקורי ואת קולות הקהל), מה הטעם שגם קריאות הביניים של השידור הישראלי יהיו באנגלית?
חבורת ה-NBA הצעירה של ערוץ הספורט היא די סימפטית, מלאת אהבה למשחק ושליטה בחומר, רק חורה לי שהם גורמים לי להרגיש כמו ראומה אלדר, זקן טרחן שכזה, שלא מבין למה "פיור שוטר" הוא לא קלע טבעי. ייתכן שנקודת המוצא היא שאם אתה חובב NBA וקמת באמצע הלילה, אם אתה כבר מקריב את שעות השינה ומבלגן את חייך עבור המשחק - כנראה שאתה גם ככה בחור סתגלן, כנראה שכבר תשלים עם הרבה דברים אחרים, וכנראה שגם את זה תספוג. ואולי הם פשוט מתאימים את עצמם לסטנדרטים שקבע שימי ריגר עם שפתו הייחודית, האיש שצועק "מאנייי" בהפתעה, או סתם קורא משום מקום "יוניברסיטי אוף ווסט וירג'יניה", ומזכיר איך אנחנו שבויים של המשחק, ללא קשר לקולות הרקע.
