הגדילו ראש: איליי הולמן VS ריצ'רד הנדריקס, סיכום ביניים

בעוד מכבי תל אביב התפשרה על הנדריקס מתוך מחשבה על העונה הבאה ואדישות לגבי העתיד הקרוב, הפועל ירושלים עקפה אותה בסיבוב עם סנטר שהנוכחות המאסיבית שלו עשויה להיות שווה אליפות. שי האוזמן מנתח ומסמן את הגניבה הבאה של סן אנטוניו

one

בווידאו: ההצגה של הולמן מול מכבי חיפה

(תוכן מקודם)

השפים המובילים בישראל ילמדו אתכם לבשל - אצלכם בבית

בשיתוף Foody
לכתבה המלאה

לא כוחות, אה? שניים-שלושה משחקים לתוך החזרה של איליי הולמן וריצ'רד הנדריקס לארץ הקודש, ונראה שאין מה להשוות. ברמת הסטטיסטיקה, הנוכחות, האפקט וגם העוצמה. נתחיל במספרים. איליי הולמן משחק עד כה פחות מ-21 דקות בממוצע למשחק, קולע 13.7 נקודות, לוקח 6 כדורים חוזרים ויושב על מדד יעילות 23. וזה לא הדבר המרשים באמת. הולמן קולע עד כה בלמעלה מ-88% מהשדה (15-17!) ומוסיף גם 92% מהעונשין (11-12!). לשם השוואה, אגב, בעונתו באילת היו להולמן 61% מהקו.

לא, וגם זה לא הדבר הכי מרשים בהולמן עד כה. משחקן פיזי בעל נוכחות, הוא נראה כיום כמו אופציה טובה מאוד למסירה פנימה. עם הגב לסל. שמכריח יריבות לייצר התאמות הגנתיות. כי לא רק שחילוף של נמוך על גבוה נראה כמהלך לא סביר, אלא שכרגע נראה שהפתרון הרלוונטי היחידי מול המפלצת מדטרויט הוא הגנה כפולה. ובקבוצה כמו הפועל ירושלים, עם בעיות יצירה מובנות מהקו האחורי, דאבל אפ על האיש הגדול בצבע = מבטים טובים לסל של כל האחרים, שלא ניתן לקבל מאפשרויות התקפיות אחרות.

בול פגיעה. הולמן (צילום: יוסי ציפקיס)

בצד השני של המשוואה נמצא הנדריקס, שעד כה משחק 18.5 דקות למשחק. עם 6.5 נקודות, 6.5 ריבאונדים ומדד יעילות 12. שזה בערך מחצית ממדד היעילות של הולמן. והמספרים הבינוניים הללו מספרים רק חלק מהסיפור. נכון לעכשיו, לא ניתן לזהות איזשהו אפקט הנדריקס על מכבי תל אביב. היא הייתה כבויה, מוגבלת, מסורבלת, נטולת יכולת יצירה או חדווה לפניו, וכרגע נראית כזו גם לאחר הצטרפותו. למען ההגינות, חייבים לזכור שהביג מן החדש-ישן של מכבי תל אביב מגיע אליה כשהוא חלוד למדי, לאחר תקופה לא קצרה של פציעות והשבתות (ושהקבוצה נטולת שני שחקנים משמעותיים, כולל הפרטנר המיועד שלו לעמדה מספר 5) ושאר תירוצים ובלה בלה בלה, אבל אם כבר ביגמן, כאן נכנס פרמטר נוסף למשוואה ולהשוואה בין שני אלו. הגודל.

איליי הולמן הוא איש גדול. ריצ'י הנדריקס לא ממש. הפועל ירושלים הצליחה להחתים סנטר גדול ועוצמתי. מכבי תל אביב ויתרה, והחתימה תחתיו פורוורד שמעדיף לשחק בעמדה 5. ובכלל, גם לאחר שחרור של דיאור פישר, שעבר כאן בשקט וללא התייחסות, למרות שתיאורטית עלול להתברר כמהלך שמכריע את זהות האלופה העונה, מעמידה ירושלים קו קדמי מרשים הרבה יותר, ולו ברמה הפיזית, מזה של הצהובים. למרות ההחלטה לפתוח עם גפני בעמדה 5, לירושלים יש את היכולת לשחק עם איליי הולמן או ג'וש דאנקן כסנטר, שזה משמעותית גדול יותר מהאלטרנטיבה של הנדריקס את אמבקווה. ואם הגודל באמת קובע, אז מכבי בבעיה. ואם הגודל לא קובע, אז מכבי בבעיה. ובכל מקרה, מכבי בבעיה.

מכבי תל אביב בבעיה. הנדריקס מול גארט (צילום: ברני ארדוב)

ועדיין, גם אם רוצים ללכת לסיכום ביניים כבר בשלב מוקדם זה ולהשוות בין ההחלטה של מכבי תל אביב לבין זו של אלופת המדינה [רגע, זה לא מדויק. צריך להשוות בין ההחלטה של מכבי תל אביב לוותר על איליי הולמן לבין ההחלטה של אותה מכבי להחתים במקומו את הנדריקס], צריכים לקחת בחשבון את הרציונל (המשוער והמנוגד) אשר בבסיסן. מכבי, על פי פרסומים זרים, ויתרה על הולמן, בין היתר, מאחר שלא הייתה מעוניינת להחתים ביג-מן עד לתום העונה בלבד.

ובעולם מטורף ובלתי סביר בעליל, כאשר דווקא מכבי תל אביב מוותרת – מעשית – על העונה הנוכחית ומביטה בעיניים אדישות בעוד התרסקות קולוסלית ו(כבר לא כל כך) משפילה שלה, בעוד שהפועל ירושלים הולכת בכל הכוח על אליפות בק טו בק היסטורית, ואחריה יהיה מה שיהיה, אפשר עדיין לדבוק בהנחת העבודה המוקדמת. הפועל ירושלים החתימה את האיש הנכון, כך נראה, כדי לעזור לה להגשים את מטרתה המיידית. מכבי תל אביב, סביר בהחלט להניח, החתימה את האיש הנכון מבחינתה, כדי לשמש עוד בסיס לבניית קבוצה הגיונית בעונה הבאה, שתחזור להיות קבוצת יורוליג רלוונטית. כסנטר מחליף.

ה-MVP הכמעט וודאי של העונה. בורוסיס (צילום: GettyImages)

אם כבר קבוצת יורוליג רלוונטית, אז בואו נדבר קצת על לבוראל קוצ'ה. הקבוצה מחבל הבאסקים שתקרת הזכוכית שלה העונה סומנה כטופ 16 והביתה, הבטיחה מעשית את העפלתה לשלב ההצלבה, קרובה מאוד להבטיח את יתרון הביתיות שם – ונמצאת מרחק יריקה מהמקום הראשון. קרדיט גדול מאוד מגיע, מטבע הדברים, לקבלת ההחלטות המקצועית שם ולעבודה המצוינת של ולימיר פראסוביץ' על הקווים. וקרדיט לא פחות גדול חייב ללכת לשני האנדרדוגים הקלאסיים שמובילים את הקבוצה מעמדה מספר 1, דריוס אדאמס ומייק ג'יימס.

הסיפור הגדול מגיע כמובן מעונת הסינדרלה המזוקנת של יאניס בורוסיס, ה-MVP הכמעט ודאי של היורוליג השנה, שהפך את לבוראל מקבוצה שנאבקת על עצם הכניסה לפלייאוף הספרדי לאחת מקבוצות העילית של היבשת. הסיפור המוכר הרבה פחות נוגע לזהות הפורוורד של קוצ'ה, אדם האנגה. כי למעט עכברים מובחרים, שיקום מי שחשב שהסווינגמן ההונגרי, שעשה קריירה לא מרשימה במיוחד בקבוצות כמו אלבקומפ, מנרסה ואבלינו יוכל להיות אחד הפורוורדים המרשימים והיעילים שיש ליורוליג להציע.

הגניבה הבאה של סן אנטוניו? האנגה (צילום: GettyImages)

אבל האנגה הוא הסיפור של לבוראל העונה. למרות יכולת לייצר דאנקים מרשימים, לא מדובר בשחקן הכי אטרקטיבי באזור, אבל כזה שמצליח לעשות את כל המהלכים הנכונים, התקפית והגנתית, כדי לייצר יתרונות עבור קוצ'ה. לראות משחקים של קוצ'ה העונה איננה חוויה משנת חיים. בחיי. וגם לא את אדם האנגה. אבל הוא מצליח להיות יציב וטוב. והיא מצליחה להיות יציבה וטובה. אלא אם נוציא את שלושת משחקי הליגה האחרונים.

מצד שני ואחרי שאמרנו את כל זה, סיפור הצלחתו של האנגה חייב להיות מובן מאליו, כמו (כמעט) כל בחירת דראפט של סן אנטוניו ספרס. אם אר.סי ביופורד ופופוביץ' שמו עליו את הצ'יפים, אפילו צ'יפ קטן בדמות בחירה 59 בדראפט 2011, סביר להניח שהממזרים האלה יודעים, ידעו וידעו בדיוק מה הם עושים. ואף אחד לא יתפלא אם בהמשך לאימונים המתוכננים להונגרי המעופף באזור סן אנטוניו בקיץ הקרוב, הוא ימצא עצמו משחק לצידם של האולדריג'ים די בקרוב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully