הראשון בהימור: הסיכון בבחירה בבן סימונס במקום הראשון בדראפט

בווידאו: דו"ח הסקאוטינג על בן סימונס ב-DRAFTEXPRESS

ואז גבעוני הוריד אותו למקום השני.

עד ממש לא מזמן, נראה בן סימונס כמו המועמד הוודאי, שלא לומר היחידי, להיבחר ראשון בדראפט ה NBA הקרוב. הפורוורד האוסטרלי שהחליט לבלות עונה אחת באוניברסיטת LSU לפני שהוא נוחת בליגה של הגדולים סומן כדבר הכי מרגש מאז לברון ג'יימס הרבה לפני הישמע הגונג הראשון של העונה.

ואפשר כמובן להבין מדוע. סימונס הוא מעין פוינט פורוורד בגובה 2.08 מ', שהחלק הכי חזק במשחק ההתקפה שלו מגיע מיכולת היצירה מכדרור. מפלצת שיכולה להוריד כמה דריבלים שצריך במגרש הפתוח, רק כדי לאתר את האיש הפנוי ולמסור לו בנגיעה. אחד שיכול להריץ תרגילי פיק אנד רול במשחק העומד וללכת לשני הצדדים, ללא כל קושי. אחד שיכול בקלות להעניש בבידוד על כל גבוה עם הפנים לסל, ולקחת לפוסטאפ קל נמוכים או חלשים ממנו.

ואיזו הטעיית כתף. יש רבים שמשווים את השליטה של העלם השמאלי לזו של למאר אודום, עת היה שחקן כדורסל. ואפשר כמובן להבין מדוע. באופן אישי, מזכירה לי היכולת של סימונס ללקט את הכדור ביד שמאל ולשאוב אותו פנימה ומיד החוצה, על מרחק קטן, את זו של טוני קוקוץ' הצעיר. ההוא שרקד על הפרקט בקבוצה של בוז'אר מליקוביץ'.

תוסיפו לכל זה קריאת מצבים יוצאת דופן, שליטה נהדרת בשתי ידיים + יכולת סיום גבוהה (יותר) דווקא ביד ימין ותקבלו שחקן ששווה, על פי פרסומים זרים, חוזה פרסום בשווי 100 מיליון דולר פלוס עוד לפני שאדם סילבר קורא לו לעלות לבמה בערב הדראפט. אה, ועוד לא דיברנו על ההגנה. כשהוא מצויד בחוכמת משחק לא רק בצד שאליו קולעים, סימונס מוסיף ליכולות הגופניות הטבעיות שלו גם את ההבנה שמאפשרת לשמור (כמעט) על כל עמדה במגרש.

ולמרות כל זאת, גבעוני הוריד אותו השבוע למקום השני. יונתן (ג'ונתן) גבעוני, למי שלא מכיר, הוא האיש שמאחורי האתר המצוין והמוערך DRAFTEXPRESS, שאחראי בין היתר על תחזיות דראפט מוצלחות, עונה אחר עונה. ובתחזית שעודכנה בימים האחרונים, הוקפץ ברנדון אינגרם מדיוק למקום הראשון, אחד מעל מסימונס (ושלושה מעל דראגן בנדר, למי שממש חייב לדעת).

הטריגר הגיע בדמות תבוסה איומה של 71:38 לטקסס A&M בחצי גמר טורניר ה-SEC, ששלחה את הטייגרס הביתה. לא רק ממשחקי החטיבה, אלא בכלל. כי LSU, אולי הקבוצה הכי מסקרנת העונה בכדורסל המכללות, הצליחה שלא לקבל ולו אחד מ-68 הכרטיסים לטורניר המכללות. והחליטה ככל הנראה, מיד לאחר מכן, לוותר על השתתפותה בטורניר הניחומים (ה-NIT) ולקפל הבאסטה. ומשחקן שמיועד להיבחר ראשון בדראפט מצפים לסחוב על גבו את האוניברסיטה שלו לטורניר שממנו נקבעת אלופת המכללות, ולא משנה בכלל איך קוראים לה, מי משחק בה (לצידו) ומיהו מאמנה.

אבל זו לא רק העונה העגומה של הקבוצה שלו. ממשחק למשחק, הולכות ומתרבות התהיות לגבי היכולות ומידת ההתאמה של השחקן בן ה-19. קודם כל, סוגיית הקליעה. חשיבות הקליעה מבחוץ בכדורסל הנוכחי איננה נתונה עוד לויכוח וכל ניסיון של שחקני או מאמני עבר לגלות סימני ערגה לחוקי הזהב של הכדורסל מפעם נראה בעיקר פאתטי. ולסימונס אין. קליעה לא יציבה מחצי מרחק בלשון המעטה ובלתי קיימת לחלוטין מעבר לקשת שלוש הנקודות (של המכללות!). וכל זה לפורוורד שמשווק כמתאים לעמדות 3-4. ואם אין קליעה, אז הציפייה המינימאלית היא ליכולות אתלטיות יוצאות דופן. סימונס, שלא תבינו לא נכון, הוא אתלט נהדר. אבל הוא לא בלייק גריפין או לברון ג'יימס. אפילו לא קרוב.

ואתם יודעים מה? הבעיה החמורה ביותר של הפרופסקט כרגע נראית בכלל אחרת, והיא נוגעת לאופיו. לגישה שלו. יותר מדי דקות של היעדר ריכוז בואכה אפטיות. יותר מדי סימנים של שפת גוף בעייתית. כולל (אבל לא רק) במשחק מול טנסי בו פתח את המשחק מהספסל, בשל "עניינים אקדמיים" עלומים ולא ברורים.

נו, אז אם כבר ענייני התנהגות והתנהלות, אך טבעי שהבחירה המסתמנת של סימונס בסוכנות השחקנים שתייצג אותו היא קלאץ' ספורטס. כן כן. זו של לברון ג'יימס. וזו שאמורה לנעול עבורו את הבחירה הראשונה. כי עם כל הכבוד לעניינים כבדי המשקל שמטרידים את הסקאוטס השונים בכל הנוגע לסימונס, קשה לראות איך בבחירה בין מידת המוכנות לבין גודל הסיפור, יבחר דווקא אינגרם (במיוחד, אגב, מאחר שגם הכוכב מדיוק לוקה במספר חולשות מקבילות לאלו של סימונס). וקשה עוד יותר להאמין שיקום הג'נרל מנג'ר שיסתכן בפספוס מסכן-קריירה, שייזכר לדראון עולם.

אם כבר LSU, אז בואו נדבר על אקס לואיזיאנה סטייט שמניותיו דווקא בעליה. אנתוני רנדולף הוא בעל נתונים גופניים דומים יחסית לאלו של סימונס ואפילו שווק גם הוא (שלא בצדק), עם יציאתו לדראפט 2008, כשחקן שיושב על שתי עמדות הפורוורד. כמו סימונס. אבל מעולם לא נחשב לכישרון בסדרי גודל של בחירה מספר 1 בדראפט. ואחרי כמה עונות שלא הותירו חותם מיוחד ב-NBA, חתם אשתקד בלוקומוטיב קובאן הרוסית – והעביר עונה לא רעה בליגה וביורוקאפ. והעונה הוא הפך את הקבוצה שלו, ביחד עם מלקולם דילייני, למועמדת רצינית למצוא עצמה בפיינל פור של היורוליג.

הכדורסל הרוסי לא ידוע כמופת של חשיבה מקצועית ארוכת טווח, מכל מיני סיבות ולאו דווקא בצדק, אם לוקחים בחשבון את היציבות שמפגינות אימפריות כמו צסק"א וחימקי מוסקבה, למשל. גם הקבוצה מקרסנודאר ראויה לכל מחמאה אפשרית מהבחינה הזאת, כשהיא מצליחה – באופן די שיטתי – לשמר את גרעין הסגל ליותר מעונה אחת. וכיום, כשעל הקווים נמצא גאורגיוס ברצוקאס, אחד המאמנים הטובים ביבשת, היא מציגה לראווה כדורסל חכם, קשוח ויעיל. במקום גו-טו-גאי אחד בולט (דילייני), יש לה שניים מהם לא ניתן להתעלם, כשרנדולף הופך אט אט לשחקן מטרה. גם במצבי אחד על אחד מאזור האלבו (הפינות של קו העונשין), עם ריווח נכון של ארבעת השחקנים האחרים.

ועדיין, למרות שלצידם של דילייני ורנדולף יש שחקנים מצוינים נוספים, כמו ויקטור קלאבר, ברוקהוף (האוסטרלי), סינגלטון, דרייפר וכן הלאה, יתכן בהחלט שההבדל בין נצחון בהצלבה על קוצ'ה לבוראל/ ריאל מדריד/ ברצלונה/ חימקי מוסקבה לבין הדחה כואבת יהיה מאט ג'נינג. כן, ההוא שלא היה מספיק טוב עבור אלופת ישראל. כשהיא מודעת לשתי בעיות קרדינליות בסגל שלה: היעדר עומק ברמה של פיינל פור בכלל ומחסור בכשרון בעמדה מספר 2 בפרט, הלכו הרוסים אל הקלע בעל נסיון היורוליג. שאמור, בעיקר, לסייע ביצירת מרווחים וזוויות חדירה לסל עבור שני הכוכבים של הקבוצה, כשהנוכחות שלו מחוץ לקשת מושכת תשומת לב הגנתית.

עד כה זה נראה בסדר גמור. בשני משחקי היורוליג הראשונים של ג'נינג (צדביטה ואנדולו אפס) הרים ג'נינג 8 שלשות וקלע 4, עם ממוצע 8 נקודות בכ-22 דקות משחק. בעצם, הרבה יותר מבסדר גמור, אם לוקחים בחשבון גם את התרומה ההגנתית. כי מסתבר שהרגליים העצלות שראינו כחלק מהמערך של הפועל ירושלים לא הגיעו לפרקט של ברצוקאס, וג'נינג התאים עצמו מהר מאוד לדרישות הגבוהות בקובאן, אולי קבוצת ההגנה הטובה ביורוליג, לרבות היכולת להתמודד היטב במצבי מיסמאץ' קשים נוכח מדיניות החילופים האוטומטיים הקשוחים שם.

עד שהגיעה פנרבחצ'ה של ז'לקו אוברדוביץ'. בחמישי האחרון הגיעו הטורקים להתארח ברוסיה, במסגרת המאבק על המקום הראשון בבית הקל יותר של הטופ 16. תוצאת המשחק לא אמורה לייצר תחושת החמצה בקרב אלו שלא צפו (55-52 לאורחת), אבל האמינו לי – זה היה אחד המשחקים הטובים ביותר העונה בכדורסל האירופאי. כשהסקור הנמוך, בשום פנים ואופן, איננו נובע מהרצון של מי מהיריבות להאט את קצב המשחק או לשחק כדורסל של השהייה. התוצאה נבעה מהגנות עילית, שלא מאפשרות להרים זריקה קלה. או זריקה בכלל. שלא נותנות לשחקני האחד על אחד של היריבה להיכנס לנתיבים שנוחים לו. ועוד לפני, שמונעות קבלת הכדור במקומות שמתאימים לשחקן ההתקפה. לא רק שאין סל קל, אלא שאין כדור קל, אין כדרור קל ואין מסירה קלה.

וקל גם לא היה למאט ג'נינג. אמנם את מספר הזריקות הקבוע שלו לשלוש הוא הרים (4), אבל כמעט כולן בדרגת קושי גבוהה במיוחד – וללא אף נסיון מוצלח. ואת המשחק הוא סיים עם מדד יעילות 4- (הנמוך בקובאן) בכ-22 דקות. אז נכון ששוב עמד ג'נינג היטב במשימות ההגנתיות שלו (כולל עבודה מופתית לאחר חילופים מול מפלצות אדם דוגמת יאן וסלי) אבל לא בהתקפיות, מאחר שלא רק שלא הצליח להגיע לזריקות נוחות, אלא שלא היה בנוכחות שלו על הפרקט כדי לסייע לדילייני ורנדולף להגיע למצבים נוחים לאחר בידודים ופיק אנד רולים.

ויכול בהחלט להיות ששם בדיוק תקום או תיפול הקבוצה של ברצוקאס, כלומר בתרומה של שחקני המשנה בכלל (ברוקהוף ודרייפר, למשל) ושל ג'נינג בפרט.