שתי עולות חדשות התמודדו אתמול (ראשון) בנסיבות שונות מאוד מול קבוצות פאר פייבוריטיות. שתיהן לובשות צהוב, שתיהן באו במטרה מוצהרת להפתיע. התוצאות היו שונות. ווטפורד הדיחה את ארסנל מהגביע במשחק החוץ ברבע הגמר, תוך שהיא מנחילה לתותחנים, אשר זכו בתואר בשנתיים הקודמות, הפסד ראשון במפעל מאז 2013. לאס פלמאס נכנעה באופן דרמטי במשחק ליגה ביתי לריאל מדריד. האוהד הנייטרלי חובב הסנסציות אמור לכאורה לשמוח על חגיגת הצרעות בלונדון ולהתאכזב משער הניצחון המאוחר של הבלאנקוס, אך בפועל לפחות אצלי רק צד אחד של המשוואה נכון. זה לא טריוויאלי עבור מתבונן מהצד, אבל יש הבדל עצום בין ווטפורד ללאס פלמאס. הן מייצגות עולמות הפוכים.
בכדורגל המודרני, הנשלט על ידי הכסף שהורג זהות מקומית ונאמנות לסמל, לאס פלמאס היא שמורה מופלאה. זה קורה, בין היתר, כי היא רחוקה פיזית מספרד. 1,760 קילומטרים ממדריד, ליתר דיוק. כוכבי ריאל נאלצו לטוס שלוש שעות למשחק החוץ, וזה לא דבר של מה בכך. הכישרונות הבולטים שצומחים באיים הקנאריים עוזבים בכל מקרה. קחו, למשל, את דויד סילבה שהצטרף לוולנסיה כבר כשהיה בן 14, או חסה שעשה את דרכו לריאל באותו גיל. אלא שכל היתר נוטים להישאר ולהתפתח באקדמיה המקומית המצוינת, וגם אלה שנוטשים משתוקקים לחזור יום אחד הביתה, כי את האווירה של האי הם לא מוצאים בשום מקום אחר. גם אהבת אוהדי לאס פלמאס נשארת לנצח. חסה קיבל אתמול תשואות כאשר נכנס כמחליף בדקות הסיום.
במקביל, המועדון נותן חשיבות עליונה לטיפוח הכדורגלנים המקומיים. הרי אפשר היה לפרוס רשת סקאוטים ולהביא זרים צעירים במחיר מציאה, מה גם שאפריקה קרובה במיוחד. ואולם, עבור לאס פלמאס השחקנים המקומיים, בעלי הזהות המיוחדת, הם העיקר. יש להם מנטליות דומה, קו מחשבה דומה, סגנון דומה. ביותר ממובן אחד, לאס פלמאס היא סוג של נבחרת המחוז, החלק המזרחי של האיים הקנאריים. מחזקים אותה פה ושם, כי יש כמיליון תושבים בלבד בצד הזה. את החבר'ה מהצד המערבי, השייכים למחוז סנטה קרוס דה טנריפה, אסור לקחת, ואף אחד גם לא ישחרר אותם. ובכל זאת, בעולם מושלם יהיו בהרכב 11 שחקנים מקומיים.
זידאן הובס ב-2001
בניגוד לעבר, המדיניות הזו לא מביאה הצלחה מסחררת בעשורים האחרונים, וקל לראות את זה. בין 1954 ל-1988 הייתה לאס פלמאס חברת קבע בליגה הבכירה, למעט שש עונות. ב-1969 היא אפילו הייתה סגנית האלופה. מאז 1988 היא תמיד בליגות הנמוכות, למעט שנתיים עליזות בתחילת המילניום. הביקור הקודם של ריאל באי היה, אם כך, באוקטובר 2001, וזינדין זידאן כבש אז שער מרהיב בבעיטה חופשית, אבל ירד מנוצח 4:2.
רובן קסטרו, חלוץ מקומי בן 20 ללא אף הופעה בהרכב הפותח, נכנס אז כמחליף, כבש את שני השערים הראשונים בקריירה והכניע את הגלאקטיקוס. את החגיגות אי אפשר היה להפסיק, אבל לאס פלמאס ירדה, ובחלוף שנתיים עזב קסטרו כדי לחפש את מזלו בספרד "האמיתית". בשש השנים האחרונות הוא אליל אוהדי בטיס. העונה, בגיל 34, יש לו 14 כיבושים יותר ממחצית מהיבול של הקבוצה כולה. הוא מרגיש טוב באנדלוסיה, אבל חולם כמו כולם לשוב, ובאי יקבלו אותו בזרועות פתוחות אם וכאשר זה יקרה. הם עדיין אוהבים אותו.
ואלרון על הספסל
ללאס פלמאס אפשר לחזור תמיד. חואן קרלוס ואלרון, אחד השחקנים האלגנטיים שספרד ידעה אי פעם, עשה זאת ב-2013 בגיל 38, לא פחות מ-16 שנה אחרי שעזב. בעונתו הראשונה הוא היה שחקן הרכב, אבל העלייה נמנעה באופן דרמטי בפלייאוף, כאשר הקהל פרץ למגרש מוקדם מדי, לפני שריקת הסיום בקרב מול קורדובה. אחרי שהצליחו לחדש את ההתמודדות, האנדלוסים השוו, ולכן ואלרון המתין שנה נוספת. אשתקד הוא כבר מיעט לשחק, והעונה בקושי דורך על הדשא, אך עדיין משמש מנהיג וסמל.
ואלרון, אוטוטו בן 41, תפס את מקומו על הספסל גם אתמול. לצידו ישבו ארבעה שחקנים מקומיים, ובהרכב היו חמישה נוספים. בסך הכול 10 שחקני בית, ילידי גראן קנאריה (ועוד אחד על הספסל של ריאל). הצעיר שבהם, נילי בן ה-22, פתח בפעם השנייה בחייו בהרכב. הבכורה הייתה בשבוע שעבר, כאשר לאס פלמאס הרסה לוויאריאל רצף של 14 משחקים ללא הפסד וגברה עליה 0:1 בחוץ. כעת הוא התייצב למפגש מול ריאל וחלם לשחזר את המופע ההוא של רובן קסטרו. את ההזדמנות הגדולה שלו, לקראת סיום המחצית השנייה, נילי דווקא החמיץ, אבל בשורה התחתונה הוא היה מצוין, כמו כל חבריו. לאס פלמאס הייתה ראויה לניצחון.
"לגרום לברצלונה לרוץ אחרינו"
לאס פלמאס הייתה ראויה לנקודות גם לפני שלושה שבועות כאשר אירחה את ברצלונה. "זה לא יהיה פשוט, אבל נשתדל לקחת מהם את הכדור ולהכריח אותם לרוץ אחרינו", הצהיר המאמן קיקה סטיין לפני המפגש מול בלאוגרנה, והתוכנית שלו עבדה נהדר. אחוזי החזקת הכדור היו שווים בין לאס פלמאס לברצלונה, והמארחת בעטה לשער יותר מהקטלונים. מעטות הקבוצות שמסוגלות לשלוט בקצב המשך במשך דקות ארוכות נגד ברצלונה, אבל הצהובים עשו את זה. ההחמצות הרבות גרמו בסופו של דבר להפסד 2:1, אבל הצופים גם האוהדים הנייטרלים מול הטלוויזיה קיבלו תמורה מלאה ושמחו עד הגג.
את המתכון הזה מיישמת לאס פלמאס במשך כל העונה. היא מדורגת חמישית בליגה בממוצע החזקת כדור אחרי בארסה, ריאל ושתי הקבוצות הקטנות המחויבות לנושא סלטה ויגו וראיו וייקאנו. היא גם שלישית אחרי בארסה וריאל באחוזי דיוק במסירות. המשחק שלה נאה לעין, והיא לא משנה אותו מול אף יריבה. השאיפה היא להכתיב את התנאים, ואתמול זה הצליח, במיוחד במחצית השנייה. מומו בן ה-33 להט באגף השמאלי ובישל באמנות. חונתן ויירה ניהל את הקישור ביד רמה, ונילי הרגיש כמו שחקן ותיק. כל הדורות התחברו, רק חבל שוואלרון לא שותף.
לו רק הייתה החבורה מהאי מדייקת יותר מול השער, היא הייתה מנצחת. לו הייתה שומרת טוב יותר בכדורי קרן ולא סופגת שני שערים פשוטים במיוחד, היא הייתה מנצחת. למעשה, הגיע לה לקחת שש נקודות משתי הגדולות. היא נותרה עם אפס, אבל בין לבין השיגה שלושה ניצחונות רצופים ועלתה מעל הקו האדום. אם היא תרד בסופו של דבר, יהיה זה עוול בקנה מידה עצום. אין קבוצה ראויה ליותר מלאס פלמאס, והשמורה הזו צריכה להישאר בליגה הבכירה לשנים ארוכות. זה הכדורגל האותנטי ביותר.
ווטפורד זנחה את מורשת ג'ון בארנס
ומה עם ווטפורד? פעם גם היא הייתה מועדון אותנטי, שגידל את שחקנים מופלאים כמו ג'ון בארנס ולות'ר בליסט. כעולה חדשה, היא סיימה במקום השני ב-1983 והעפילה לגמר הגביע שנה לאחר מכן. היה לה אז סגל בריטי טהור, ללא שחקן זר אחד. ותראו מה קרה לה מאז רכשה אותה משפחת פוצו האיטלקית בקיץ 2012.
המשפחה, ששולטת גם באודינזה ובגרנאדה, הפכה את ווטפורד לסוג של אודינזה ב', אם כי אוהדי הצרעות אוהבים כיום לקרוא לאודינזה ווטפורד ב'. הכל בעיני המתבונן. כך או כך, מווטפורד האותנטית לא נותר זכר. אתמול היו על המגרש ניגרי, אוסטרי, רומני, קמרוני, הולנדי, שווייצרי, צרפתי ואלג'יראי. שווייצרי נוסף ומרוקאי שותפו כמחליפים על ידי המאמן הספרדי שהותיר ללא שימוש ברזילאי, בלגי ושני ספרדים.
כל אחד מהשחקנים האלה בנפרד ראוי לאהדה ולסימפטיה. חלקם הגדול נותנים עונה אדירה, ולא כדאי לשכוח גם ארבעה בריטים ששותפו אתמול. אחד מהם, טרוי דיני, חלוץ שראוי להערכה גדולה במיוחד, גם בישל את שני השערים. ובכל זאת, כמכלול הם משדרים את הדבר הלא נכון. ווטפורד הנוכחית היא לא סינדרלה חביבה, אלא סמל לרוע בכדורגל המודרני שהורס את השורשים של המשחק ומאיים על עתידו. ללאס פלמאס צריך להחזיק אצבעות. לווטפורד אי אפשר לאחל הצלחה בלב שלם.
