פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        משחק הצבעים: 50 שנה לאחד ממשחקי הכדורסל החשובים בהיסטוריה

        כשטקסס ווסטרן הקטנטנה והשחורה הכניעה את קנטאקי הלבנה, היא ניצחה גם את מחסום הצבע בארה"ב. המדור של נמרוד עופרן עם סיפור ספורט גדול מהחיים שהשפיע על כולם – מג'ורדן ועד אובמה

        משחק הצבעים: 50 שנה לאחד ממשחקי הכדורסל החשובים בהיסטוריה

        מייקל ג'ורדן לא היה הופך למייקל ג'ורדן. מג'יק ג'ונסון לא היה הופך למג'יק ג'ונסון. לברון ג'יימס לא היה הופך ללברון ג'יימס. לאורך השנים הועלו עוד ועוד סברות למה היה קורה אילו אם המשחק ההוא לא היה מסתיים כפי שהסתיים, אם הספורט האמריקאי לא היה פונה שמאלה במקום ימינה באחת הצמתים המכוננות בתולדותיו. לאורך השנים נטען, לא פעם, כי מדובר באחת ההפתעות הגדולות אי פעם, במשחק הכדורסל החשוב ביותר בהיסטוריה, ולמשחק הזה ימלאו ביום שבת חמישים שנה. זמן לא רע לחזור אחורה, ולבדוק כיצד חמישה שחקנים שחורים שברו את החלום של חמישה שחקנים לבנים, ועל דרך ניפצו לאלף חתיכות את מחסום הצבע בספורט האמריקאי.


        עוד לפני המשחק ההוא, שהוליד את סרט הספורט "Glory Road", פרצה טקסס ווסטרן דרך כשהיתה ב-1955 למכללה הראשונה בטקסס שפותחת את דלתותיה לתלמידים שחורים. לכאורה, העולם החל להשתנות בשנים ההן: ב-1954 קבע בית המשפט העליון כי הפרדה גזענית כבר אינה חוקית, אך ארצות הברית היתה כל כך מפולגת וגזענית, עד שבשטח דברים זזו - אם בכלל - בקצב איטי עד בלתי נראה. הדברים הללו היו נכונים עוד יותר למדינות הדרום, שהתקשו לקבל את העולם החדש והמוזר הזה, בו שחורים ולבנים שווים, וגם חוק זכויות האזרח, שנחתם ב-1964 כנגד ההפרדה הגזענית, התקשה לשנות זאת. מתחת לפני השטח דברים החלו לבעבע, אך שבר כל כך גדול יכול להתאחות רק לאורך זמן, דרך שרשרת של מאורעות וסמלים.

        במספר מדינות בארצות הברית, הספורט בכל זאת היווה מעין מיקרוקוסמוס של כיצד צריך העולם החדש להיראות: שחורים ולבנים שיתפו פעולה וב-1955, למשל, מכללת סן פרנסיסקו זכתה באליפות ה-NCAA עם ארבעה שחקנים שחורים בסגלה. ב-1962 זכתה מכללת סינסינטי בתואר הנכסף עם ארבעה שחקני חמישייה שחורים, ובשנה שלאחר מכן עשתה מכללת לויולה את אותו הדבר. פחות או יותר בנקודת הזמן ההיא שחקני המכללות הטובים ביותר בארצות הברית בלי ספק היו שחורים (ווילט צ'מברליין, ביל ראסל, אוסקר רוברטסון וקיי.סי ג'ונס), ובלי ספק גם שיחקו אך ורק במכללות מהצפון ומהמערב. המהפכה עדיין לא הגיעה לדרום. בדרום, רוב קבוצות הספורט היו מורכבות משחקנים לבנים בלבד. ובארצות הברית כולה, כפי שנכתב ב-"סט. פטרסבורג טיימס", "מאמנים רבים האמינו שהם זקוקים לשחקן לבן אחד או שניים על הפרקט כל הזמן כדי לשמור על המשמעת". פרי וואלאס, שהפך ב-1967 לספורטאי הראשון במחוז הדרום מזרחי, הרחיב את הנקודה הכל כך גזענית הזו כשאמר ל-ESPN: "היה סגנון מסוים שהלבנים ציפו מהשחורים. הם קראו לזה כדורסל-כושים (Nigger Ball). הלבנים חשבו שאם תשים חמישה שחורים ביחד על הפרקט, הם ישובו בדרך כלשהי לדחפים שלהם כילידים".

        כך היה עם קנטאקי ומאמנה, אדולף רופ. אף שנשיא המכללה ג'ון אוסוולד ניסה לשכנע את רופ להבין לאן נושבת הרוח ולהתחיל לגייס שחקנים שחורים לקבוצה, המאמן סירב. באוטוביוגרפיה של הארי לנקסטר, כתב עוזר מאמן קנטאקי שאחרי אחת הפגישות של רופ ואוסוולד, פנה אליו מאמנו ואמר לו: "הארי, הבן זונה הזה מצווה עלי להביא לפה כמה כושים. מה אעשה?" התשובה, פחות או יותר, היתה: כלום. עיתונאי "ניו יורק דיילי ניוז" מייק לופיקה כתב שרופ היה סורק את תוצאות משחקי התיכונים בארצות הברית, מזהה את הקלעים הבולטים, ואז מתקשר לעיתון כדי לברר באיזה צבע עור הם. כששמע שקוני הוקינס למשל שחור, זעם, ולפני שניתק שאל: "אתם לא יכולים לשים ליד השמות שלהם כוכבית?"

        בטקסס ווסטרן, כאמור, הסיפור היה אחר: עוד לפני המאמן האגדי דון הסקינס גייסה קבוצת הכדורסל של המכללה שחקנים שחורים לשורותיה, וכשזה הגיע ב-1961, הוא ירש שלושה שחקנים שחורים מקודמו בתפקיד נולן ריצ'רדסון. לאורך השנים יגיד הסקינס שוב ושוב שלא ניסה לקבוע תקדים היסטורי ומכונן; הוא פשוט נתן לשחקנים הטובים ביותר לשחק. ובשלהי 1966, חמשת השחקנים הטובים ביותר של מכללת טקסס ווסטרן היו שחורים. "העובדה שהוא עשה משהו היסטורי לרגע לא חלפה במוחו", אמר ל-ESPN עוזרו מו אייבה. "לעזאזל, הוא היה משבץ בחמישייה חמישה נערים ממאדים אם הם היו שחקניו הטובים ביותר".

        מאמן מכללת קנטאקי לשעבר אדולף רופ (AP)
        לא היה חובב גדול של שחקנים אפרו-אמריקאיים. אדולף רופ (צילום: AP)

        את כל מה שדון הסקינס השיג בחייו ובאותה עונה בלתי נשכחת הוא השיג בעבודה קשה - שלו, ושל השחקנים שלו. "האימונים איתו היו מהגיהינום", אמר ל-USA טודיי ג'רי ארמסטרונג, קלעי העונשין המצטיין של המכללה באותה עונה. "זה הגיע לנקודה בה רצית לפרוש מדי יום. זה הגיע לנקודה בה לעתים שנאת אותו". אבל זה גם הגיע לנקודה בה כל שחקניו של הסקינס היו מוכנים לחצות נהרות עבורו, ואת העונה הסדירה ב-1966 סיימה טקסס ווסטרן עם מאזן של 23 ניצחונות לצד הפסד בודד - לסיאטל, במשחק האחרון של העונה הסדירה, משחק בו שחקנה בובי ג'ו היל חדר לסל וחטף חתיכת בומבה, שכמובן לא נשרקה כעבירה. היחס לה זכתה מכללתו של הסקינס מהשופטים במשחקי חוץ לא היה מלבב במיוחד, ובכל זאת, עדיין היה עדיף על היחס לו זכו מהקהל המארח, שהשמיע כלפיהם קללות גזעניות ודאג להזכיר להם בכל פעם מחדש מי הבוס. שום דבר לא הלך בקלות לטקסס ווסטרן בטורניר ה-NCAA: לאחר שעברו את אוקלהומה סיטי בסיבוב הראשון נדרשו להארכה כדי להדיח גם את סינסינטי ולשתי הארכות כדי לנצח את קנזס, אך כל מכשול אותו עברו רק גרם להם להאמין שהם מסוגלים לעשות משהו גדול באמת. עצם ההגעה לחצי הגמר היוותה את הישג השיא של המכללה בטורניר ה-NCAA, ולאחר 78:85 לא פשוט על יוטה, היתה טקסס ווסטרן מיינרס רחוקה ניצחון אחד בלבד מחריטת שמה בספרי ההיסטוריה בטוש ענק ושחור.

        ככל שקבוצתו הצליחה יותר, כך כאבי הראשון של דון הסקינס התגברו. לפני הגמר מול קנטאקי ממש סבל, והשחקנים הרגישו זאת: באחד האימונים האחרונים היה עצבני במיוחד, ואפילו ספסל את אחד מכוכביו, בובי ג'ו היל. בדיעבד מדובר כאמור באחד ממשחקי הכדורסל החשובים אי פעם, אך באותה תקופה טורניר המכללות לא היה מה שהוא היום, והגמר, שנערך ב-19 במרץ בקול פילד האוס שבמרילנד, לא ייצר כמעט שום באז. למעשה, המשחק נקבע ל-22:00 - לא ממש פריים טיים - והועבר בשידור חוזר רק במספר מדינות בארצות הברית, ולא על ידי אחת הרשתות הגדולות. "המיינרס, שלא ממש דואגים להגנה אלא מנסים לשים את הכדור בטבעת כמה שאפשר, יהוו אתגר די גדול לקנטאקי", כתב ג'יימס ג'קסון ב"בולטימור סאן", ואז הוסיף משפט שלא ברור אם היה גזעני, או רק גזעני בדיעבד: "הם יכולים לעשות יותר דברים עם כדורסל מקוף ביער פתוח". מעט כלי התקשורת שכן סיקרו את המשחק שמו, שלא במפתיע, את שתי היריבות בשני צדדים שונים של הסקאלה: ווסטרן טקסס השחורה היא קבוצה פרועה ולא מאמונת כלל, קנטאקי הלבנה מאומנת לעילא ולעילא, ממושמעת, הגנתית, בקושי עושה טעויות.

        למעשה, ההיפך היה נכון. גארי וויליאמס, שחקן מרילנד באותה תקופה, אמר ב-2006 למייקל ווילבון מ"וושינגטון פוסט": "טקסס ווסטרן התקיפה טובה יותר מקנטאקי ושמרה טוב יותר. היו התקפות בהן טקסס ווסטרן מסרה עשר פעמים לפני שזרקה. זה היה יפה... אני חושב על זה שאנשים שלימדו את המשחק חשבו ששחקנים שחורים לא מספיק חכמים כדי לשחק היטב. כל מאמן שהיה לי כשהייתי צעיר היה אומר - תקשיב, אתה משחק נגד שחקן שחור היום. אתה צריך לבצע הטעיית קליעה, כי הוא אוטומטית יקפוץ באוויר ויעשה עליך עבירה. אבל בלילה ההוא, כשראית את טקסס ווסטרן משחקת, אם היו לך סטריאוטיפים בראשך על כדורסל והיית באולם, זה שינה את מה שחשבת, את הצורה בה הרגשת. לעתים מאוד רחוקות אירוע אחד, שלוקח פחות משעתיים, יכול להשפיע על אנשים בצורה כה דרמטית".

        חמשת שחקניו הטובים ביותר של הסקינס, שגם עלו בחמישייה, היו בובי ג'ו היל, אורסטן ארטיס, דייויד לאטין, ווילי וורסלי והארי פלורנוי. 14 אלף הצופים שמילאו את האולם היו ברובם אוהדי קנטאקי, ברובם לבנים, חלקם הניפו דגלי קונפדרציות ביציעים. "מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים במקום אחד עד אותו רגע", כתב לאטין בספרו, "Slam Dunk to Glory". "כולם היו לבנים: האוהדים, השופטים, העיתונאים. אפילו נהגי האוטובוס היו לבנים, ומוכר הנקניקיות. לבנים, לבנים, לבנים".

        קנטאקי, המדורגת ראשונה בטורניר, שיחקה בסגנון שהזכיר ראן אנד גאן, ובסגל שלה לא היה אף שחקן גבוה מ-1.95 מ'. הסקינס הגיב ועלה עם שלושה גארדים, במטרה להאט את קצב המשחק ולנצח אותו דרך ההגנה, שליטה בריבאונד והורדת אחוזי הקליעה של היריבה. אחד הדברים היחידים שאמר לדייב לאטין, הסנטר שלו, היה פשוט - תטביע בהזדמנות הראשונה שיש לך. תעביר מסר. זה בדיוק מה שקרה: כבר בהתקפה הראשונה של המיינרס, סיפק לאטין הטבעה מהדהדת על הראש של פאט ריילי, שלימים יהפוך לאחד המאמנים המצליחים בתולדות ה-NBA. "הוא אמר - קח את זה, לבנבן", נזכר ריילי בפני ESPN. "זה היה משחק אלים. לא היו קרבות, אבל הם היו נואשים ויותר מחויבים ועם מוטיבציה גדולה יותר מאיתנו". טקסס ווסטרן העיקשת עלתה ליתרון 9:10 בפתיחה, ולמעשה, שמרה עליו עד הסיום. עוד קודם לכן, במחצית, בחדר ההלבשה, אדולף רופ לא ידע את נפשו מרוב זעם. מילא להפסיד, אבל לחמישה שחקנים שחורים? ומילא אם היה מדובר בכל מכללה אחרת - אבל שקנטאקי הכל כך דרומית ומסוגרת תפסיד לחמישה שחקנים שחורים? "אתם חייבים לנצח את הכושים האלה!" צרח רופ על שחקניו, כך לפי העיתונאי האגדי פרנק דפורד, שנכח בחדר ההלבשה. "עברה בי צמרמורת", אמר דפורד ל"שיקגו טריביון" ב-1997. "עמדתי בחלק האחורי של החדר והסתכלתי על השחקנים. כולם השפילו ראש. הם הובכו. זה ללא ספק עבר את הקו. הוא שנא שחורים. הוא היה גזען מתוסכל".

        שחקניו ומקורביו של רופ יעידו כי לא באמת היה גזען; כי בסך הכל היה קורבן של התקופה. כך או כך, נאום המוטיבציה הזה לא ממש עבד: קנטאקי הצליחה לצמק את הפער לנקודה, פעמיים, אך לא יותר. ולכל אורך המשחק, דון הסקינס הקפיד לשחק אך ורק עם שבעת שחקניו השחורים - ארבעת הלבנים והשחקן ממוצא לטיני נותרו על הספסל, אף שחלקם שיחק בשלבים מוקדמים יותר של הטורניר. אחד מהם, ג'רי ארמסטרונג, הודה ברבות השנים שחש תסכול מכך שלא לקח חלק בערב ההיסטורי, אך נאלץ להודות: "אני מניח שהמשחק ההוא היה גדול יותר מהחיים". בסיום המשחק ההוא הראה לוח התוצאות על הפתעה גדולה - 65:72 לטקסס ווסטרן הקטנטנה, שמאז פחות או יותר הודחה בסיבוב הראשון או השני של כל טורניר NCAA אליו הצליחה להעפיל.

        אבל לא כולם רצו לקחת חלק בהיסטוריה. 250 אוהדי טקסס ווסטרן חגגו ביציעים, ספסל הקבוצה המנצחת חגג על הפרקט, אך מעבר לזה - יוק. אף עיתונאי לא ניגש לדבר עם אלופת המכללות החדשה; אנשי האולם לא סיפקו למנצחת סולם כדי לגזור את הרשתות, אז שחקני המיינרס עמדו אחד על כתפיו של האחר; בניגוד לכל אלופה אחרת, הסקינס ושחקניו לא הוזמנו לתכניתו של אד סאליבן; לקנטאקי בכל זאת היו שני נציגים בנבחרת הטורניר, ולאלופה הטריה רק אחד (בובי ג'ו היל, שקלע 20 בגמר); ובאופן כללי היתה תחושת הדחקה, ניסיון להקטין את המאורע ככל שאפשר, עד כדי כך שבאותם רגעים, גם שחקני טקסס ווסטרן עצמם לא חשבו שמדובר בביג דיל. בסך הכל עוד ניצחון במשחק כדורסל. "אהיה כן", אמר לאטין ל"פוקס ספורטס", "אחרי המשחק אחיו של בובי ג'ו היל אמר לו שזה היה משחק מיוחד בצורה בלתי רגילה, כי זו היתה הפעם הראשונה שחמישה שחקנים שחורים ניצחו חמישה שחקנים לבנים. עד שהוא אמר את זה, אפילו לא חשבנו על זה. חשבנו רק על הניצחון. רק אחרי שנה אנשים התחילו לכתוב על זה. העיתונאים ישבו בצד הפרקט, ולא ידעו מה לכתוב. הם לא האמינו. אף אחד לא הגיע לדבר איתנו בחדר ההלבשה".

        מאמן טקסס ווסטרן דון הסקינס (AP)
        הבינו את המשמעות רק בדיעבד. שחקני טקסס ווסטרן והקסינס חוגגים (צילום: AP)

        כאמור, רק ברבות השנים הבינו כל המעורבים במשחק והאנשים שהיו אמורים לסקר אותו בצורה אובייקטיבית כמה גדול בעצם היה. "יותר מהכל, האליפות של 1966 היתה גרסה קבוצתית של מה שג'סי אוונס עשה באולימפיאדה ב-1936. היא לא שברה קירות או מחסומים כמו שהכניעה שלטון", נכתב ב-ESPN. השלטון היה לבן, ומאותו רגע ואילך, הוא היה לבן פחות: מ-1966 ועד 1985, ממוצע השחורים בקבוצת ספורט במכללות זינק מ-2.9 ל-5.7. ולא מדובר כאן רק על פלטפורמה שמאפשרת לאתלטים שחורים להצטיין בספורט ולהשיג קריירה מקצוענית, כי אם קודם כל בהשגת השכלה מסובסדת (דבר שקרה עם ארבעה משבעת שחקני טקסס ווסטרן, שהשיגו תואר אך לא ממש המשיכו הלאה ולקריירת כדורסל ארוכה ומשגשגת). גם מכללות הדרום החלו לשלב שחורים בקבוצות הספורט שלהן, ולאט לאט מחסום הצבע החל להיסדק. אפילו רופ גייס שחקן שחור - טום פיין, ב-1970 (אם כי אחרי שעזב בחלוף שנתיים, קנטאקי שבה להיות לבנה), אך המשחק ההוא המשיך לרדוף אותו. "הוא נשא את הזיכרון הזה לקבר", כתב הביוגרף שלו, ראסל רייס. גם כשגסס ולבסוף מת מסרטן ב-1977, המשיך רופ לדבר על ההפסד ההוא ולהמציא תירוצים. עוד קודם לכן, כשניהל ב-1972 את משחקו האחרון בקריירה בת 1,066 משחקים, הפסיד עם החמישייה הכל-לבנה שלו לחמישייה כל-שחורה של פלורידה סטייט. "אף אחד לא יזכור אותו בלי לזכור אותנו, ויש בכך צדק", אמר ל-ESPN שחקן טקסס ווסטרן הארי פלורנוי.

        הסקינס, לעומת זאת, קיבל איומים על חייו בשנה שאחרי האליפות ההיסטורית על שהעז, כאדם לבן, לתת במה כל כך נרחבת לאדם השחור. הוא המשיך לאמן את טקסס ווסטרן (שהפכה ל-UTEP) עד 1999 (מאזן: 353:719), בין היתר שחקנים כגון נייט ארצ'יבלד, טים הארדוויי ואנטוניו דייויס. "לא משנה לאן אני נוסע, אנשים באים ומודים לי על ששמתי חמישה שחקנים שחורים בחמישייה", כתב בספרו, "Glory Road" (ששוחרר בצוותא עם הסרט). "אני אהיה איפשהו, עשורים אחרי המשחק ההוא, ולפתע, אדם שחור ירצה ללחוץ לי את היד ולהודות לי כי אחרי המשחק ב-1966, בתי ספר בכל המדינה החלו לשלב שחורים והוא קיבל מלגה בגלל זה. זה העיף לי את המוח. זה היה מדהים. כל מה שרציתי זה לנצח את המשחק, בהחלט לא ציפיתי להפוך לפורץ דרך או לשנות את העולם". למעשה, זמן לא רב לפני שנכנס להיכל התהילה ב-1997 התראיין על ידי פרנק פיצטפריק ואמר: "אהיה כן איתך, די נמאס לי לדבר על הדבר הזה. לעתים אני מעדיף שהיינו מסיימים במקום השני". אבל ברוב הזמן הסקינס היה אדיב, וקיבל כמות אהבה והערצה בלתי רגילה - בפרט כשהלך לעולמו ב-2007, מספר חודשים לפני שקבוצתו המיתולוגית נכנסה גם היא להיכל התהילה. "מעולם לא הערכתי והערצתי מאמן יותר מדון", אמר בובי נייט. "מעולם לא היה מישהו כמוהו, ולעולם גם לא יהיה".

        בחודש שעבר, לרגל יום השנה ה-50 למשחק המיתולוגי, הצטרף גם ברק אובמה למברכים: "הם לא ידעו זאת באותו רגע, אבל התרומה שלהם במאבק לזכויות האזרח היתה חשובה כמו כל דבר אחר. ההתקדמות שלנו לא תלויה רק במרטין לותר קינג אלא גם בג'קי רובינסון, לא רק ברוזה פארקס אלא גם באריתה פרנקלין. לא רק שמות גדולים, אלא אמריקאים רגילים שעושים את תפקידם בחייהם ומהווים דוגמא. זה מה שאנחנו מכבדים היום, חבורה של אמריקאים ששרכו נעליים וקידמו את אמריקה".

        אבל המילים היפות ביותר היו שייכות דווקא למישהו מהצד המפסיד - פאט ריילי, שאמר לדייויד לאטין, כך על פי CBSSPORTS: "כשהפסדנו במשחק זה כנראה היה היום הגרוע בחיי, אבל הרגשתי שהקבוצה הנכונה ניצחה".

        מאמן טקסס ווסטרן דון הסקינס (AP)
        לא רצה, אבל הצליח לשנות את העולם. דון הסקינס חוגג עם שחקניו אליפות היסטורית (צילום: AP)

        לרכישת ספרו של נמרוד עופרן, "מגרש השדים"