בווידאו: סטף קרי מדבר אחרי ההצגה מול אוקלהומה סיטי
מאז ששבנו מפגרת האולסטאר, אנו עדים לסופרנובה של הופעות אישיות שייכנסו לפנתאון. סטפן קרי כמובן מקים גלקסיה משלו, ובמקביל כמה מהצעירים המבטיחים מתחילים לקיים, עם משחקים גדולים מאנתוני דייויס, דמיאן לילארד ואחרים. המשחק מתפתח ככל שהזמן עובר, בדומה לכל ספורט מקצועני, ומעניין לראות את הנתיב של האבולוציה הזו במבט על הסקורר של היום לעומת הסקורר של פעם. ניקח את ההופעות של קרי, דייויס ולילארד, ונבדוק מה שונה ודומה בין מה שהם עושים לעומת ספקי הנקודות של שנות ה-90 ותחילת המילניום.
אם נסמן את שתי האליפויות שלקחו הבד-בויז מדטרויט בסוף שנות ה-80 כנקודת קיצון, ניתן לראות כיצד ה-NBA החליטה באופן שיטתי להעלים גישה פיזית כל-כך לשחק את המשחק. החוקים מצביעים על רצון מובהק להבדיל את הכדורסל המקצועני מליגות הפוטבול (ה-NFL) וההוקי (ה-NHL). ההיגיון מאחורי ההחלטות היה ברור פחות היאבקות, יותר אמנות.
תחילה היה זה חוק ההנד-צ'קינג שבוטל אסור להחזיק שחקן יריב, החל מעונת 1994/95. שלוש שנים לאחר מכן, נאסר על המגן גם להניח מרפק על שחקן שמחזיק בכדור עם פניו לסל. דוק ריברס מודה בצחוק שזה השלב שבו הוא הבין שאין לו מקום בליגה כשחקן, וזו הסיבה שפרש. בשנת 2001, כשהלייקרס של קובי ושאקיל בשיאם עשו בליגה כל שעלה על רוחם, הוכנס החוק המאפשר שמירה אזורית. לשינויים האלה, בנוסף לשינויים בכל הקשור לפרשנות חוק המשיכה, יש אפקט מאוד מוחשי בכיוון שאליו הלך המשחק המקצועני, שכן הם נתנו להתקפה יתרונות מובנים מחד, והכריחו אותה להפוך למתוחכמת יותר מאידך.
במידה מסוימת, מייקל ג'ורדן פרח בתקופה שלא תגמלה את סגנון המשחק המרהיב שלו. הכישרון של מי שנחשב בחוגים מסוימים לספורטאי הטוב בהיסטוריה היה ברור לכל מהרגע שמישהו הניח כדור בידיו. ג'ורדן השתלט על תואר מלכות הסלים בעונתו השלישית, ושמר עליו עד שפרש לראשונה ב-1993. אך לפני שהגיע לפסגה, פלייאוף אחר פלייאוף, ג'ורדן סבל מנחת זרועם של הפיסטונס, במובן הכי מוחשי של הביטוי.
כשג'ורדן ניצל את הפגרה לקראת עונת 1990/91 בשביל להתחזק ולהעלות את המסה שלו, הוא עשה זאת בדיוק מהסיבה הזו הוא הרגיש שהמגנים של דטרויט פשוט לא נתנו לו לזוז, באקלים חוקי שאפשר להם לעשות את זה. כיום, ממרומי כסאו כבעליה של שארלוט הורנטס, ג'ורדן מנצל כל הזדמנות כדי לספר כיצד היה חוגג תחת החוקים של היום. קשה לחלוק עליו במובן הזה. אך כשלוקחים בחשבון חלק מההתבטאויות שלו ושל שחקני עבר דוגמת אוסקר רוברטסון ואייזאה תומאס, ניתן לזהות צרות-אופקים שמונעת מהם להעריך את ההתפתחות של המשחק, שלמרבה הפלא המשיך להתקיים גם אחרי שפרשו.
אחרי שהגדול מכולם תלה את הנעליים, בפעם השנייה, דור שלם שגדל עליו ניסה לחקות אותו, ברמות שונות של הצלחה. בין עונת 2001/02 לעונת 2008/09, בכל עונה היו לפחות 22 שחקנים עם ממוצע של 20 נקודות למשחק. המספר צנח משמעותית מאותה נקודה ובעונת 2012/13 הגיע לשפל של 11 שחקנים בלבד. בשלוש השנים האחרונות אנו עדים לרנסנס, והשנה, נכון ליום רביעי ישנם 25 שחקנים שעונים להגדרה. כיצד קלעי הנקודות של היום שונים מאלו בדורות שלפניהם? אחרי מה שניתן להגיד כהפתעת העונה עם הניצחון של הלייקרס על הווריירס, הבה ניקח את קרי ונציב אותו מול קובי בריאנט של לפני עשור, כשעוד היה בשיא סקורריותו.
הניסיונות למצוא זוויות טריות לנתח את פועלו של ה-MVP הפכו לבזבוז זמן, נדלג עליהם ברשותכם, וניגש ישירות לדרך שבה הוא השיג את שיא השלשות החדש לעונה שלמה עוד לפני שהספקנו להיפרד מחודש פברואר. באותו משחק מול אוקלהומה סיטי, שהפך לאגדה עוד בטרם נגמר, קרי השווה גם את שיא השלשות במשחק בודד, ותריסר השלשות שתפר עומדות בגאון לצד קובי בריאנט (עונת 2002/03) ודוניאל מארשל (2004/05). למרות שנזקק להארכה בניגוד לבריאנט ומארשל, אחוז ההצלחה שלו היה טוב משלהם (16 זריקות, לעומת 18 ו-19 בהתאמה), ודרגת הקושי כמובן הפרה את כל חוקי הפיזיקה בזה אחר זה.
בעונת 2005/06 היו לא פחות מ-28 שחקנים עם ממוצע של 20 נקודות לערב. קובי דאה על כנפי משחק ה-81 נקודות שלו וצוות מסייע שמתאים יותר לליגה הלבנונית כדי להתפוצץ על הליגה עם 35.4 נקודות לערב ב-41 דקות בממוצע. כדי להשוות תנאים מול קרי, שמשחק רק 34 דקות למשחק בחסות העליונות של הלוחמים, ניקח את הנתונים של השניים ל-36 דקות. קובי קולע 31.1 נקודות, לעומת 32.5 של קרי. הממבה הגיע לקו 9 פעמים בממוצע, לעומת 5.7 של סטף. הנשק העיקרי של קרי הוא כמובן הקליעה מחוץ לקשת הוא זורק 11.7 שלשות ל-36 דקות, אותן הוא קובר ב-47 אחוזי הצלחה. בריאנט זרק 5.7 שלשות ב-34.7%. כמעט מיותר לציין מדובר בשחקנים שונים בתכלית, שמשיגים את הנקודות שלהם באופן שונה.
אבל כשאנחנו מחפשים שחקן עם אור ירוק כמו של קרי גרסת 2016, אל לנו לחפש רחוק יותר מקובי מודל 2006, שאחוז השימוש שלו עמד על 38.7% (קרי מחוויר לידו עם 32.7%). ההבדלים בין השניים רבים מכדי למנות, אך די בעובדה שקרי מפציץ מעל לפי שתיים יותר שלשות מבריאנט פר דקה כדי להבין לאן נושבת הרוח.
המגנים של קרי חייבים להתמודד עם הזריזות שלו בזריזות משלהם, תמו הימים שבהם ניתן היה פשוט להחזיק שחקן איפה שאתה רוצה שהוא יעמוד (אל תגלו לכריס פול, שמנצל את מעמדו כדי לעשות 25-35 עבירות במשחק, והשופטים נאלמים פעם אחר פעם). בין אם אתם בעד ובין אם לא, תופעת קרי צומחת באטמוספירה שנוצרה במיוחד עבורה.
קרי, כאמור, לא לבדו במערכה. על פניו, הופעת הענק של אנתוני דייויס מול דטרויט, 59 נקודות אותן הוא תיבל ב-20 כדורים חוזרים, מחזירה אותנו למקורות ביג-מן דומיננטי שסוחב סגל מחריד עם יותר ממחצית מסך הנקודות של הקבוצה בדרך לניצחון דחוק. יש אמת בכך, אך מבט נוסף חושף את הדרך שבה דייויס השיג את הנקודות שלו לא עוד פוסט-אפים תחת הסל שחולבים את השעון, אלא משחק מאוד זורם, חסכני בכדרור, שנובע בעיקר משליטה מוחלטת ברזי הפיק-אנ-רול והפיק-אנ-פופ. לילארד מוביל את פורטלנד לעונה מפתיעה תחת המאמן טרי סטוטס, ומעניש את הליגה כולה על שלא נבחר למשחק האולסטאר, ולא בפעם הראשונה. מאז ששבו מהפגרה, הרכז של הבלייזרס לוהט עם 33.5 נקודות בממוצע, ומשחק אחד בשביל הנכדים. 51 הנקודות ששפך על הווריירס של קרי הנחילו לאלופה את ההפסד הכי גדול שלהם מתוך שישה.
באופן אירוני מעט, חביב תנועת הסטטיסטיקות המתקדמות, ג'יימס הארדן, הוא אולי הדבר הכי קרוב לשוטינג-גארד מהזן הישן. הארדן מגיע לקו בקצב רצחני, ותמיד יעדיף שלשה על פני זריקה מחצי מרחק, אך מה שנותן לו טעם של פעם הוא העובדה שהוא המנוע של הרוקטס. הכל עובר דרכו, כמעט בכל פוזשן. בין אם זה דרך בידודים, ובין אם דרך חסימות שמסדרים לו ארבעת האחרים או שהארדן ייצור את זה, או שזה לא יקרה. אחרי פתיחת עונה פרובלמטית בלשון המעטה, הארדן חזר לכושר שאפיין אותו בעונה שעברה עם כמה משחקים נפלאים, האחרון שבהם כלל 40 נקודות ו-14 אסיסטים בניצחון על טורונטו השבוע, והממוצעים שלו העונה עומדים על 29 נקודות ו-7.1 אסיסטים למשחק.
אך המשחקים האלה, כמו משחקים גדולים של קמבה ווקר, ג'ימי באטלר ואחרים, מגיעים באופן אחר ממה שהתרגלנו מג'ורדן, קובי, ודומיהם. העונה, היו 19 משחקים בהם שחקן קלע 45 נקודות או יותר. בממוצע, אחוז הנקודות שקלע אותו שחקן מסך נקודות הקבוצה היה 40.6%. נשוב לעונת 2005/06, בה היו 31 משחקים של 45 נקודות או יותר, והשחקן קלע בממוצע 45.7 אחוזים מסך הנקודות של קבוצתו באותם ערבים. הקבוצות של השחקן "החם" ניצחו 16 משחקים מתוך 31, 51.6 אחוזי הצלחה. זאת לעומת 16 ניצחונות מתוך 19 העונה, 84.2 אחוזי הצלחה.
הסקורר המודרני, אם כן, עושה את הנקודות שלו באופן הרבה יותר הרמוני להתקפת הקבוצה שלו, לעומת מה שהיה יותר אילוץ מחוסר ברירה בעשור הקודם. פחות בידודים ופוסט-אפים כמוצא אחרון, יותר מסירות והרבה יותר שלשות. קצב המשחק מאמיר, ובמשחקים שבהם קבוצה מתחממת, שחקן יכול לתפוס יום מבלי לייבש את ההתקפה, בעוד ובעבר ברירת המחדל הייתה לשים את הכדור בידיים של הכוכב ולתת לו לעבוד. בנוסף, השימוש בקשת השלוש הפך מגחמה של אנשי האנליטיקס לנשק שכל קבוצה צריכה שיהיה לה, וקשה להאמין שהגענו לקצה של הטרנד. בהקשר הזה, תהיו בטוחים שסטיב קר ייקח בחפץ לב ירידה קלה באחוזי הקליעה של הכוכב שלו בתמורה לעלייה ל-15 זריקות שלוש ל-36 דקות. להזכירכם, מדובר באותו מאמן שבמשחק מול הת'אנדר החליט שעלייה מכדרור לזריקת ניצחון מ-11 מטר נותנת לו סיכוי טוב יותר לנצח את המשחק מאשר לקחת פסק-זמן ולסדר תרגיל.
הלוחמים מובילים את המהלך, כמובן, אבל הם לא צצו משום-מקום. לפניהם היו פיניקס של סטיב נאש, סן אנטוניו הנצחית, ובפרט גרסת האליפות של 2014, כמו גם קבוצותיו של דון נלסון בגולדן סטייט ודאלאס, בין רבים אחרים. מה שמבדיל את הווריירס ומעלה אותם לדרגת מובילי טרנד הוא העובדה שהם מצוינים ברמה היסטורית, זה הכול. השינויים בחוקים, התפתחות המורכבות של ההגנה הקבוצתית כתוצאה מכך, והתפתחות המורכבות של משחק ההתקפה כתוצאה מכך, הם נקודות הציון של מה שאנו עדים לו כעת כך נראית אבולוציה.
*כל הנתונים בכתבה נכונים ליום רביעי
