חודש מרץ זה הזמן בו רוב חובבי הכדורסל בארה"ב מגבירים את העניין במכללות, אך מי שנשאר לעקוב אחרי ה-NBA מקבל תקופה מותחת ומרתקת של מאבקי מיקום לקראת הפלייאוף. השנה המאבק המסקרן יותר הוא במזרח. ניתן למתוח את רשימת הקבוצות שיכולות למצוא את עצמן בתוך ומחוץ לפלייאוף עד ל-11, וההפרש בין המקום החמישי לעשירי עומד על פחות מארבעה משחקים.
מכל התסריטים האפשריים, המעניין ביותר הוא זה שבו שיקגו מוצאת את עצמה מחוץ לפלייאוף. לאחר ארבעה הפסדים רצופים, הבולס נפלו לקראת סוף השבוע למקום העשירי במזרח, לפני שניצחון על יוסטון בשבת העלה אותם למקום השמיני. זה לא המקום בו היינו אמורים לפגוש את הקבוצה שנחשבה לזו שצריכה לתת את הפייט המשמעותי ביותר לקליבלנד במזרח. במצב הנוכחי, ישמחו בשיקגו אם את הפייט הזה הם ינסו לתת בסיבוב הראשון.
שלשום: באטלר חזר, הבולס שבו למקום השמיני במזרח
הפתעה גדולה: הלייקרס הדהימו את גולדן סטייט
הווריירס המומים: "אסור שזה יקרה שוב"
את ההידרדרות האחרונה ניתן לייחס קודם כל למצב הבריאותי של הקבוצה. ג'ימי באטלר, הכוכב הבלתי מעורער של הבולס כיום, החמיץ 12 משחקים בחודש האחרון לפני שחזר מול יוסטון, שיקגו ניצחה רק ארבעה מהם. הוא הצטרף בפציעה שלו לג'ואקים נואה שגמר את העונה ולניקולה מירוטיץ' שהחמיץ 16 משחקים לפני שחזר מוקדם מהצפוי. מייק דאנליבי החל את העונה רק לפני חודש ודרק רוז תמיד מחמיץ פה ושם משחקים. מעט קבוצות סבלו מפציעות יותר משיקגו השנה.
אבל התירוץ עובד רק עד שנזכרים בכך שהקבוצה הזאת סבלה מפציעות גם בשנים קודמות, ושזה לא הפריע לטום ת'יבודו להוביל אותה למקום גבוה במזרח שנה אחרי שנה. הוא עשה זאת ללא רוז, לפני שבאטלר ביצע את קפיצת המדרגה וללא שחקן פנים התקפי בקליבר של פאו גאסול. ג'ון פקסון וגאר פורמן, מקבלי ההחלטות המרכזיים בהנהלה, בנו סגל רחב מהרגיל שאמור היה להתמודד עם פציעות טוב יותר משנים קודמות, לא לקרוס ברגע שבאטלר מחמיץ מספר שבועות (כפי שקורה לו כל עונה). לפני פתיחת העונה זה נראה כמו הסגל המוכשר ביותר שהיה לבולס מאז ימי מייקל ג'ורדן.
מה שמוביל אותנו להחלטה הגדולה ביותר שפקסון ופורמן קיבלו בקיץ: לפטר את ת'יבודו ולמנות במקומו את פרד הויברג. זה היה מהלך שהתקבל בתחושה טובה ברחבי הליגה. ת'יבודו איבד גם את השחקנים וגם את ההנהלה, נדמה היה שהגישה האינטנסיבית שלו מיצתה את עצמה במועדון. הוא הגיע להישגים יפים בעונה הרגילה, התמודד עם קשיים באופן מעורר הערכה והוכיח שהוא אחד ממאמני ההגנה החשובים של המילניום הנוכחי, אך הרוטציות הקצרות שלו, חוסר היכולת לבנות התקפה ראויה וניהול המשחק שלו בפלייאוף יצרו לו תדמית של מאמן שיכול לקחת קבוצה רק עד גבול מסוים.
בשיקגו רצו מישהו שייקח את הקבוצה צעד נוסף קדימה מעבר למה שת'יבודו היה מסוגל. הויברג הוא שחקן NBA בעברו שאת שיא הקריירה שלו עשה בשיקגו שאחרי ג'ורדן, הוא גם עבר בהנהלה של מינסוטה והצליח בכמה שנים כמאמן של קולג' לא גדול. נדמה שיותר מהכל, הויברג מזכיר את סטיב קר. במראה, בתפקיד מומחה השלשות שהיה לו ב-NBA, באופי הנינוח. פקסון ופורמן פנטזו על קר משלהם, מאמן צעיר וחדשני שיבנה שיטה התקפית שתנצל את היכולות הייחודיות של הסגל המוכשר שהם בנו ויוביל את הקבוצה רחוק יותר מכפי שניתן היה לדמיין תחת ת'יבודו.
בינתיים, במקום צעד קדימה הויברג לקח את הבולס צעד או שניים אחורה. הוא לא המאמן החדש היחיד שלא עומד בציפיות של להיות סטיב קר הבא: אלווין ג'נטרי מתקשה בניו אורלינס, בילי דונובן לא ממש מצליח לגרום להתקפה של OKC להיראות שונה. השדרוג המיידי שקר הוביל בגולדן סטייט ימשיך להיות מושא הפנטזיה של מנהלים שממנים מאמנים חדשים, אך מהקשיים של הויברג ודונובן ניתן ללמוד שבדרך כלל לא פשוט לשנות סגנון ואופי של קבוצה שהתרגלה לסגנון מסוים. ברגע שנוצרת דינמיקה מסוימת, השחקנים חוזרים אליה כל פעם שהם מתקשים.
כך, למרות שהויברג הגיע עם מטרה לשדרג את ההתקפה, למרות שהסגל שלו עמוס בשחקנים התקפיים איכותיים, הקבוצה שלו מדורגת במקום ה-26 בליגה ביעילות התקפית. ההגנה, שהייתה אמורה להיחלש, ממשיכה להיות זו שמחזיקה את הקבוצה. כרגע ההגנה של שיקגו מדורגת במקום ה-11 בליגה, לפני הפציעה של באטלר זו הייתה מההגנות הטובות ב-NBA.
הנתונים מראים שאלמנטים רבים מההגנה של ת'יבודו נשמרו: שיקגו שומרת את היריבות על אחוזים נמוכים מאוד מהשדה, מובילה אותן לזרוק מחצי מרחק יותר מכל קבוצה בליגה, מצופפת את הצבע וממעטת לכפות איבודים. ההגנה השנה פחות טובה משנות השיא של ת'יבודו משתי סיבות מרכזיות. השנייה היא שחומר השחקנים כולל כמה שחקני הגנה בעייתיים. לגאסול יש נוכחות בצבע, אבל הוא כבד ומתקשה מאוד בהגנה על פיק נ' רול. שחקנים כמו מירוטיץ', דאנליבי ודאג מקדרמוט הם חורים בהגנה, וכששניים מהם משחקים ביחד זו בעיה. כמו לא מעט קבוצות בליגה, שיקגו צריכה לבחור בין הרכבים הגנתיים להתקפיים, אין לה מספיק שחקנים שעושים גם וגם.
הסיבה החשובה יותר לירידה ביכולת ההגנתית היא שהטירוף של ת'יבודו הלך לאיבוד, גם בגלל שהוא כבר לא נמצא וגם בגלל שנואה, הגילום שלו על הפרקט, פצוע. שיקגו עושה את הדברים הרגילים שהיא עושה, רק ללא האקסטרה. בהפסד בשבוע שעבר לאורלנדו הייתה דוגמא מצוינת: במהלך הרבע הראשון הייתה התקפה בה למשך 20 שניות ההגנה עבדה נהדר, הצבע היה אטום והרוטציה מנעה מקלעים טובים זריקות. אורלנדו הניעה כדור עד שהוא הגיע, עם כארבע שניות על שעון הזריקות, לאלפריד פייטון בפינה. דרק רוז לא ממש יצא אליו ואפשר לו לזרוק שלשה. על הנייר, החלטה נכונה: פייטון הוא קלע חוץ גרוע וניתן להניח שבהכנה למשחק דובר על כך שלא צריך לצאת לזריקות שלו מבחוץ. אבל זה היה מצב של סוף שעון, ורוז, שהיה לו זמן לנוע לעברו, יכול היה בקלות להכריח אותו לקחת זריקה קשה. אצל ת'יבודו לא היו קורים דברים כאלה, בסוף שעון כל שחקן שלו, כולל רוז, היה מתנפל על שחקן פנוי. פייטון קלע את השלשה, שעזרה לאורלנדו לפתוח פער עליו שמרה עד לסיום.
הדוגמא הזו ממחישה את הבעיה המרכזית של שיקגו. הקבוצה עושה דברים נכונים בשני הצדדים, אבל משחקת ברכות ולא מסיימת מהלכים. את הקשר בין הרכות של הקבוצה לאופי הנינוח של הויברג ביצע לא אחר מאשר באטלר. כבר לפני חודשיים, כשהמאזן של הבולס היה הרבה יותר טוב, באטלר ביקר את מאמנו באופן ישיר. הוא טען שהויברג צריך להיות קשוח יותר עם השחקנים במקרים בהם זה נדרש, כולל איתו. נדיר מאוד לשמוע ביקורת כל כך ישירה של כוכב על מאמנו, לא על מהלך מסוים אלא ביקורת כללית על התנהלותו. עם כל הציטוטים והרמיזות של לברון ג'יימס כלפיי דיוויד בלאט, לביקורת ישירה כזו הוא לא הגיע (וניתן לדמיין את התגובה אם הוא היה אומר משהו דומה). הביקורת על הקשיחות הייתה מעניינת במיוחד כשזוכרים שהויברג החליף את ת'יבודו.
רכות, לעומת מה שניתן לחשוב, באה לידי ביטוי גם בהתקפה. הויברג משתמש בשיטה מורכבת שכוללת חסימות רבות רחוק מהכדור, הוא מנסה לנצל את יכולת המסירה של שחקני הפנים שלו ואת כמות קלעי החוץ הטובים סביב הכוכבים, אבל כדי ששיטה כזאת תעבוד צריך שחקנים שנעים, חוסמים ומוסרים עם מחויבות. יותר מדי פעמים כל המהלכים מתבצעים על סרק ובסופו של דבר הקבוצה מגיעה לזריקה קשה.
מבחינה סטטיסטית, הבעיה בהתקפה של הבולס היא שהקבוצה של הויברג מגיעה לזריקות לא חכמות וקולעת אותן באחוזים לא טובים. היא מדורגת חמישית מהסוף בזריקות עונשין ל-100 פוזשנים ושביעית מהסוף בזריקות לשלוש, זורקת יותר מדי מחצי מרחק וכשכבר מגיעה לאיזור הטבעת קולעת שם באחוזים הרעים בליגה. כל הנתונים האלה משאירים את שיקגו עם אחוז קליעה משוקלל השני הכי גרוע בליגה.
אחת הסיבות לכך היא ששלושת כוכבי הקבוצה באטלר, גאסול ורוז, אוהבים לזרוק מחצי מרחק. שני הגארדים מנסים להגיע לטבעת, אבל רוז כבר לא אתלט כפי שהיה לפני הפציעות ובאטלר פעמים רבות נכנס לתוך יער בתקווה לסחוט עבירות. למרות החסרונות ההתקפיים שלהם, עם שלושה שחקנים כאלה התקפה של קבוצה חייבת להיראות הרבה יותר טוב. אולי זה מקרה בו יהיה נכון יותר מבחינת הויברג לפשט את העניינים, להסתמך על הפיק נ' רול בין רוז לגאסול, בו הספרדי מתגלגל החוצה ורוז חודר. שניהם יודעים גם לקלוע וגם למסור בסיטואציה הזאת ויש ביניהם דינמיקה טובה. את באטלר אפשר להשאיר לבידודים בפוסט מול שומרים נמוכים ולדעת שהוא ישיג את הנקודות שלו בכל מקרה.
בשורה התחתונה, ההימור הבטוח הוא עדיין ששיקגו תהיה בפלייאוף. לוח המשחקים שנותר לה יחסית נוח, החזרה של באטלר ומירוטיץ' אמורה לשפר את הקבוצה בשני הצדדים. אבל בשיקגו שאפו להרבה יותר מזה, ובהתאם להתפתחויות בחודשים הקרובים יצטרכו לשאול את עצמם כמה זמן הם מוכנים לתת להויברג להתחבר לשחקנים שלו.
