2:15 לסיום המשחק נגד אוקלהומה סיטי זה מגיע. סטף קרי מקבל חסימה מקליי תומפסון, עושה צעד אחורה וקולע שלשה שמעלה את הווריירס ליתרון 12. בדרך להגנה הוא חוגג עם ריקוד קטן והקהל בטירוף. סטף עשה סטף. בשביל זה הם באו. אפשר לשמוע את האכזבה אחרי כל החטאת שלשה של קרי. הלילה היו לא פחות מעשר כאלה, אבל אחרי התקופה האחרונה, כל פספוס נראה לא אמיתי. "זה לא המלאך שלי, המלאך שלי לא מסוגל להחטיא", צועקת ג'אניס הסדרנית. היא לא רק מסדרת את האנשים במושבים. היא גם אחראית לפרשנויות, ומרבה בדו שיח עם הקהל באיזור שלה. היא חלק מהשואו ודואגת שהכל יהיה מסודר ונקי. גם הדרך שבה מעודדים.
אחרי השלשה ההיא, כל הקהל על הרגליים. הוא צמא לעוד. בשביל זה האוהדים האלה הוציאו בין מאות לאלפי דולר על כרטיס. זו אולי הגדולה האמיתית של סטף, ואולי הסיבה שבגללה הווריירס הם הווריירס. שחקן שקולע 51% מהשדה ו-46% משלוש, שחקן שמתקשה לפספס בקלאץ', לא אמור למסור. אבל קרי נשאר אותו שחקן מדייווידסון, שסיים משחק עם 0 נקודות רק כי זה עזר לקבוצה שלו לנצח. הוא מוצא פעמיים שחקנים אחרים לזריקות חופשיות. רק אז, הוא עושה שוב את הקסם, ריקוד קטן על איבקה, ובום. גם אם אתה לא אוהד של הווריירס, לא תוכל להישאר לשבת בכסא באותו רגע. בכל מקום בסן פרנסיסקו אפשר להריח את הריח החזק של הגראס. זה כבר כמעט חוקי. סטף קרי הוא תחליף אקסטזי, תחליף חוקי. והוא ממכר.
44 ניצחונות רצופים בבית: גולדן סטייט הביסה את הת'אנדר 106:121
גולדן סטייט השוותה עוד שיא: "הפנטזיות הכי פרועות מתגשמות"
בחלק א' של המסע: תופעת סטף קרי ניבטת מכל פינה
בכל מקום באיזור המפרץ תוכלו להבחין באנשים עם חולצות של הווריירס. הם גאים בקבוצה שלהם. האם היו הולכים למשחקים? התשובה הקבועה היא שהם היו הולכים עד לפני ארבע שנים. אז הם היו קונים כרטיס ליציע התחתון ב-15 דולר ומעודדים את הקבוצה שלהם. היום הם לא יכולים להרשות לעצמם כרטיס גם ליציע העליון. רשימת ההמתנה למנויים מזמן עברה את תכולת האולם.
גולדן סטייט הפכה לקבוצה של אוכלי הסושי, ובסן פרנסיסקו לא חסרים כאלה. יחד עם זאת, אף אחד לא מתלונן. הקבוצה הזו היא גאווה מקומית. הם שמחים בהצלחתה, גם אם הם הוזזו הצידה. החלפת הקהל מורגשת גם באולם. אמנם העידוד טוב ממקומות רבים אחרים בליגה, אבל זה לא מה שהיה פה פעם. הם צריכים את הטריגר. הם צריכים שישעשעו אותם. כשהמשחק מנומנם הם ינמנמו ביחד איתו. הטבעות יולידו מחיאות כפיים. שלשות יקפיצו אותו על הרגליים ויהפכו את האורקל לרורקל, במיוחד אם זה מגיע מהמלאך.
הקהל אוהב מאוד את הקבוצה הזו, אבל זה כעין וכאפס לעומת האהבה לסטף. אפילו בוולמארט, הקופאית בת ה-74 מספרת על כמה היא נהנית לצפות בו, וכמה הוא מיוחד. אל תדברו איתה על מייקל, זה לא מעניין אותה. בכלל, כל נושא ההשוואות ההיסטוריות עובר פה מעל הראש. פה נהנים מהמסע. דברו איתם אחרי שהוא ייגמר.
כמו כל קבוצה מנצחת אחרת בהיסטוריה, גם לגולדן סטייט מתחילים לצוץ שונאים. שונאים אותם כי הם טובים מדי. שונאים אותם כי הם הורסים את הליגה. שונאים אותם כי אוהבים אנדרדוגים. גולדן סטייט הפכו לבריון השכונתי שאף אחד לא יכול לעצור, אז כל אוהבי האנדרדוגים למיניהם מחכים עכשיו שיבוא בריון גדול יותר ויעצור אותם.
אבל זו בדיוק האירוניה. השחקנים, האוהדים, אוקלנד שם ממוקם כרגע האולם הביתי, הם היו אנדרדוגים רק אתמול-שלשום. לא מזמן, קרי וגרין היו שחקנים שלא מספיק טובים ל-NBA. קליי היה איטי מדי לשוטינג גארד. בוגוט היה פצוע מדי. האוהדים היו רגילים לקבוצות שמפתיעות. ב-2007, כשהם הפתיעו את דאלאס בפלייאוף, הם היו המרענן הרשמי של הליגה. עכשיו כשהם סוג של מעצמה קטנה, זה מקשה על ההזדהות איתם.
"הפנטזיות הכי פרועות מתגשמות", אמר סטיב קר אחרי המשחק, אחרי שגולדן סטייט השוותה שיא ליגה נוסף עם 44 ניצחונות ביתיים רצופים. מסתבר שכשהפנטזיות הכי פרועות של האנדרדוג מתגשמות, הוא מאבד חלק מהסיבות שבגללן אהבו אותו. לגולדן סטייט אין בעיה להיות הבריון השכונתי. היא אפילו נהנית מזה.
