בווידאו: אנדרסון ורז'או מדבר על גולדן סטייט, בלאט, קרי ולברון
דקות לפני פתיחת המשחק, האורקל ארינה באוקלנד כבר רבע מלא. מאות ילדים מחכים בקוצר רוח לראות את סטף קרי עולה למגרש. רוטינת החימום שלו הפכה לשיגעון אמיתי וזה כבר חלק מהשואו. באולמות חוץ התופעה מתעצמת, כיוון שהם יודעים שקרי מגיע רק פעם-פעמיים בשנה. הלילה ציפתה לכולם אכזבה. במהלך המשחק נגד אוקלהומה סיטי, קרי נקע את הקרסול. הוא חזר למשחק, וספק אם מישהו ישכח איך הוא סיים אותו. יום למחרת זה כבר היה סיפור אחר, והווריירס שוב הוכיחו כמה נכון הם מנוהלים.
שיאים זה נחמד, אבל יש רק דבר אחד שחשוב, וזה אליפות. למרות שקרי כשיר לשחק, מעדיפים לתת לו עוד יומיים מנוחה, עוד יומיים לחזק את הקרסול. במסיבת העיתונאים שלו שעתיים לפני הפתיחה קר עדיין לא יודע אם קרי ישחק. אבל שעה וחצי לפני הפתיחה, בזמן הרגיל שהוא עולה לחימום שלו, מגיעה ההודעה. קרי בחוץ ורחש האכזבה בקהל מורגש. במקום לעלות לחימום, קרי עובד על חיזוק הקרסול בחדר ההלבשה. זה סימן מצויין, שכן אם הוא כבר עובד על חיזוק, כנראה שאין כאב.
ללא קרי: גולדן סטייט ניצחה 103:109 את אטלנטה בהארכה
קר מחמיא לדריימונד גרין, השיא הבא כבר בדרך: סיכום הלילה
לעמוד הפייסבוק של וואלה! ספורט NBA
השיגעון מסביב לגולדן סטייט ניכר בכל אספקט באולם. בדצמבר 2014 ביקרתי כאן. זו הייתה ממש ההתחלה של הפריחה של הווריירס, והרבה פחות עיתונאים מילאו את חדר העיתונאים. עכשיו חדר העיתונאים מלא ורוחש כל הזמן. כל האתרים שולחים את התותחים הכבדים: מארק שטיין, אדריאן ווג'נרובסקי, מארק ספירס, אית'ן סטראוס ועוד. זה במשחק שמשודר רק בערוץ המקומי. בחמישי נגד אוקלהומה סיטי, זה כבר יהיה קרקס שלם. חלק מהעיתונאים עוקבים אחרי הווריירס גם במסעות החוץ. הרשמים שלהם דומים מדובר בחתיכת תופעה.
למשחקי הבית של חלק גדול מקבוצות הליגה אפשר להשיג כרטיסים במחירי רצפה. 20 דולר, ולשבת בשורה שישית. לא כשהווריירס באים העירה. כשסטף קרי מגיעה מחיר הכרטיס קופץ ל-200 דולר ליציע העליון בסוף. ואנשים קונים, כי הם רוצים לראות את סטף. הוא המלך הרגעי של הליגה. כמו שלברון, קובי ומייקל היו. אז הגיעו האוהדים שרצו שהקבוצה שלהם תנצח את המשחק. עכשיו הם באים עם גופיות של קרי. הם באים לצפות בגדולה, הם רוצים שהווריירס ינצחו.
הלילה (בין שלישי לרביעי) הווריירס חזרו ממסע חוץ ארוך ופגשו את ההוקס. אטלנטה בתקופה לא טובה, אבל עדיין קבוצה טובה, עם שני שחקני פנים מצויינים. במחצית הראשונה זה נראה כאילו הם לא באו להילחם, בחצי השני זה כבר נראה אחרת לגמרי. ההוקס משחקים טוב יותר בשני צדי המגרש, אבל לווריירס יש כלים, ורצון לנצח. אנדרו בוגוט שקולע 50% מהעונשין קולע 3 רצופות, דריימונד גרין מוצא שלשת נס משלו, וקליי תומפסון, למרות יום קליעה רע, מוצא את הרשת כשזה חשוב באמת.
בווריירס לכל שחקן יש תפקיד. אחרי המשחק אנדרסון ורז'או, עבורו היה זה משחק ראשון באורקל במדי הווריירס, מדבר על זה שכולם נוגעים בכדור, כולם מעורבים בהתקפה. "זה טוב לקבוצה ככלל וטוב לשחקנים בפרט. כולם מרגישים חלק ויודעים שאם הם פנויים הם יכולים לזרוק", הוא אומר. זה הייחוד של הווריירס, לכולם יש תפקיד וכולם יודעים מה הם עושים. בלי קרי, דריימונד גרין וקליי תומפסון מובילים את הקבוצה. דריימונד מנהל משחק לכל דבר ועניין. קליי מוציא לפועל.
מי שמחליף את קרי זה שון ליבינגסטון, שחקן שהוא ההפך הגמור מקרי. גבוה מרוב הרכזים בליגה, ולא מסוגל לקלוע שלשה גם אם חייו תלויים בזה. הקבוצה יודעת את זה ולא דורשת את זה ממנו. במקום לצלוף מבחוץ, הוא מספק נקודות בחדירות ופוסט אפים תוך כדי ניצול יתרון הגובה שלו. גם איאן קלארק נכנס לרוטציה. אחרי הרבה זמן שלא שותף הוא היה חלוד, אבל הביטחון שם, והחברים מחפשים אותו לזריקות. מו ספייטס נכנס לצרכי התקפה. בהגנה הוא ישים את הגוף כדי לקחת תוקף, אבל הוא ממש לא אנדרו בוגוט. הוא יקלע את הזריקות שלו, וירד לספסל בלי להתלונן.
גם לקהל יש תפקיד. ברבע הרביעי, לא מעניין אותו אם קרי משחק או לא, הוא בא לדאוג שהקבוצה הביתית תנצח. בעיני הקהל זה שיא גם שלו, לא רק של השחקנים והקבוצה. אם בעבר היה אפשר לראות גופיות של שחקנים יריבים - קובי, לברון - עכשיו יש רק גופיה אחת ששולטת, גופיה מספר 30. גם ברחבי העיר אפשר למצוא אותה כמעט בכל מקום. בחנויות השונות יודעים מה מוכר. בחנות אחת הייתה גם גופיה של לברון. בודדה על המדף.
לסטיב קר אין תלונות על המשחק. מבחינתו הכל היה מושלם. כשמחזיקים במאזן 5:53 אין מתח בחיים. בכניסה לחדר ההלבשה מרגישים את השמחה הרבה שבתוכו. מהמקלחות נשמעות השיחות של השחקנים. סטף נכנס כדי לקחת את התיק שלו, צוחק עם קליי ובורח לפני שמישהו ינסה לדבר איתו. היום תשומת הלב צריכה להיות על החברים. ניצחון שלהם זה ניצחון שלו.
אנדרסון ורז'או מסכים. מה שמיוחד בקבוצה הזו, בחדר ההלבשה הזה, זה שלשחקנים אכפת אחד מהשני. "התאקלמתי יותר מהר ממה שחשבתי. אני כבר ממש אוהב את החברים לקבוצה", הוא מעיד. מהשאלה מה ההבדל בין לשחק ליד סטף ולברון הוא מתחמק. הוא ישמח לספר לנכדים שלו שהוא שיחק ליד שניים מהשחקנים הגדולים שידע המשחק. מבחינתו זה מספיק.
בחמישי הווריירס יכולים להשוות עוד שיא, הפעם של ניצחונות בית רצופים (כולל העונה שעברה). כרגע הם עומדים על 43. קליי חוזה שהדו קרב החוזר עם הת'אנדר יהפוך לקלאסיקה כמו המשחק הקודם. הווריירס שונאים להפסיד ועוד יותר שונאים להפסיד בבית. הלילה, סטף לא היה בשביל לחלץ אותם, אז הם חילצו את עצמם.
