דמוקרטיה זה דרעק. זו, פחות או יותר, תפיסת העולם המתומצתת והמזוקקת של סבא שמואל ז"ל. אם כל אחד עושה מה שהוא רוצה, יש בלאגן. צריך סדר. וצריך מישהו חזק, עם כוח, שיעשה סדר. בכוח. אחלה מניפסט, תסכימו ודאי, בחסות אמא רוסיה.
אם דמוקרטיה = חופש, אז קשה לומר שהכדורסל הישראלי סובל מעודף דמוקרטיה. אצלנו בשלולית, ברוך השם, יש לא מעט רגולציה שהותקנה על מנת לייצר, בהגדרה, הגבלות על הקבוצות. החוק הרוסי למשל, או חוק הצעירים. גם בנושא הזרים קיימת מגבלה (8 רשומים בעונה).
מצד שני, בנושא משמעותי אחד כמעט ואין הגבלה והוא נוגע למועדים. העברות שחקנים בליגת העל יכולות להתבצע כמעט לאורך כל עונת המשחקים. ליתר דיוק, עד ליום 19.4.16. המשמעות היא שהחל מהמחזור הראשון וכלה במחזור ה-29 של ליגת העל, השוק פתוח. לרווחה. והקבוצות שלנו, כידוע, אוהבות שוק. ועל כך בדיוק נדבר היום.
הגיע הזמן, אומרת אמי, להגביל את הקבוצות דווקא בנושא זה. בנושא מועדי העברות. בואו נצמצם את השוק. בואו נתחום את השוק.
כשמדברים על בעיית הזדהות עם הליגה הבכירה, אחד הטיעונים המרכזיים נוגע לכמות הזרים שמגיעה במהלך השנה. ובצדק. קשה מאוד, גם למכורים, גם לעכברים ואפילו לחולדות, לעקוב אחר סגלי הקבוצות לאורך עונה. שחקנים כאן באים והולכים ללא הפסק, ללא טעם וללא ריח. רוצים מספרים? נכון לחודש פברואר 2016, נרשמו 73 זרים בליגת העל. אם נוסיף את ויטור פבראני וסימונס, ששיחקו (שלא לומר כיכבו) במדיה של מכבי תל אביב, את בלינג'ר שהיה חתום בחיפה, וזרים נוספים שהגיעו לסיכומים שונים עם קבוצות שונות (קרית גת ונס ציונה, לצורך העניין), נתקרב ל-80. ורגע, לא סיימנו כאן. על פי פרסומים זרים, לפחות 7 קבוצות עדיין תרות אחרי חיזוקים נוספים. מכבי תל אביב, אילת, ירושלים, ראשון, חולון, נס ציונה והפועל תל אביב. לפחות.
אגב, אם תהיתם מדוע מתמקדים כאן בשוק הזרים ולא מדברים על העברות של ישראלים כשרים משלנו, אז הסיבה איננה נוגעת לרגולציה, אלא לעובדה שבשביל שוק צריך סחורה. ומאחר שאין שחקנים ישראלים, אין גם העברות. וגם (כמעט) ולא יהיו.
כאשר הוקמה מנהלת ליגת העל בכדורסל, המחשבה המרכזית שהנחתה את מקבלי ההחלטות הייתה שהקבוצות יודעות מה טוב להן. בואו נזנח את מוסדות איגוד הכדורסל המאובנים והמדכאים, וניתן לאחרים להחליט. האחרים, אגב, הם בערך אותם האנשים שהחליטו גם באיגוד הכדורסל, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר. בכל מקרה, מנהלת ליגה, שתוקם על פי פרמטריים עסקיים וענייניים, להבדיל מהחלטות פוליטיות תלויות מרכזים, חייבת להיות התשובה.
וכל זה הגיוני, במיוחד אם ניזכר ברקורד העסקי או המקצועי המבריק שיש ללא מעט מהעסקנים שהובילו את המהלך. אה, ולמקרה שמישהו כאן תוהה, הרי שהמשפט האחרון נכתב בציניות. ובכל הנוגע ללוחות זמנים בענייני העברות שחקנים, הוחלט די מהר שאין בהם צורך. מדוע שנכבול את ידינו? שאלו עצמם אנשי המנהלת, וגם ידעו לענות את התשובה הנכונה.
אה, בעניין זה צריך להוסיף עוד נקודה אחת רלוונטית. חלק גדול מעסקני השלולית לא מרוויח משכורת מעמלם, ודאי שלא משכורת עתק. אחת ההנאות המרכזיות שלהם נוגעת לחיפוש המתמיד אחר זרים. לשיחות הטרנס אטלנטיות עם סוכנים שמדברים אנגלית במבטא אמריקאי. לתחרות מול קבוצות אחרות על אותם השחקנים. לכותרות שכל החתמה שכזו מייצרת. הקיצר, עונג גדול. כל זה הרבה יותר נחמד, מיידי וסבבה מאשר תכניות לטווח אחרון, מחשבה קדימה ויצירת תהליך מקצועי. מפסידים? זר על המטוס. מפסידים שוב? עוד אחד. ושוב? זמן לתת גיבוי למאמן ולשלוח אותו הביתה.
אז למה, לכל הרוחות, שימנעו מעצמם את כל הכיף הזה?
וחשוב לשכוח הם, קרי העסקנים, מביאים את הכסף. כלומר, ליתר דיוק, במרבית המקרים הם דואגים לשנורר את התקציבים מהעיריה, אבל אל תהיו קטנוניים. ומי שמביא את הכסף, חייב להיות בעל הדעה. בדיוק כמו ב NBA, לא?
אז זהו. שלא. ה NBA, בניגוד אולי לדימוי הקפיטליסטי שאפשר לכתור לה, היא ליגה רוויית רגולציה בכלל ובנושא מועדי העברות בפרט. העונה, נניח, המועד הרלוונטי לעניין חתימת חוזים ל-10 ימים הוא ה 5 לינואר. ביום 18 לפברואר, למשל, נסגר חלון ההזדמנויות בכל הנוגע לטריידים. אפשר להמשיך, אבל דומני שהנקודה הובנה: חלונות ברורים ותחומים. הכל כדי לייצר ודאות, סדר וסבירות בכל הנוגע לסגלים.
באירופה המצב שונה ובלתי אחיד לחלוטין. ביורוליג וביורוקאפ, כידוע, ישנם חלונות שנפתחים ונסגרים. ביורופקאפ של פיב"א אין. ועל פי פרסומים זרים, מתקיים דיון בעניין זה לקראת העונה הבאה, לקראת ליגת האלופות שממשמשת ובאה. בליגה האדריאטית המועד האחרון להעברות הוא ביום 11 לינואר. ביוון, להבדיל, מותר להעביר עד יום לפתיחת הפלייאוף (אבל קיימת הגבלה על מספר השינויים המותר בסיבוב השני של הליגה).
ותודה לאור שקדי ואהרל'ה ויסברג על העזרה בליקוט הנתונים.
אחד המועמדים לתואר מאמן העונה, רמי הדר, עומת במסגרת אחד הראיונות שהעניק אל מול העובדה שאין לו חלק בבניית הקבוצה. כי בחיפה, באופן מוצהר, ג'ף רוזן מחליט ומנחית את הזרים. במקום לקטר, לערבב או לפזר רמזים של ביקורת מוסווית, כמקובל במחוזותינו, הסביר הדר שהוא לוקח מכל זה דווקא את הצד החיובי. כשלא ניתן להחליף זר בכל רגע נתון, הוא כמאמן נאלץ למצוא פתרונות מקצועיים מתוך הסגל הקיים. מבפנים. או במילים אחרות, נאלץ לעבוד. אשכרה לעבוד. ולאמן.
המציאות שבה מותר לשנות, הרבה וכל הזמן, מייצרת בהכרח שיח בלתי פוסק בין המאמן לבין ההנהלה שלו, סביב איוש השחקנים בסגל. בואו נזרוק את ההוא ונחתים את הזה. אחד לא מספק את הסחורה, השני לא משתלב בסיסטם והשלישי יושב לרביעי את הבלטה.
לא לא לא לא.
יואילו ההנהלות והמאמנים להקדיש זמן, מחשבה ועבודה במהלך הקיץ כדי להחתים שחקנים מתאימים ולא זמניים. שילמדו כיצד לבחור שחקנים, לא רק באמצעות סינון רשימות שחקנים שמונחתות מסוכנים מקומיים או זרים. וידעו שלא ניתן לשנות החלטתם ללא הגבלת זמן. כי לאחר שחלון ההזדמנויות הראשון נסגר (בספטמבר, למשל), הוא נפתח מחדש רק בינואר. וגם אז לתקופה מוגבלת. בדיוק כמו בכדורגל. כי במקרה הזה יש רק מה ללמוד מפיפ"א.
יציבות בסגלי הקבוצות תוכל להתברר כלא פחות מבשורה עבור ליגת העל. תדמיתית כבר אמרנו, שיווקית באופן טבעי. מקצועית, אמרנו שהמאמן יצטרך לייצר פתרונות מבפנים, אבל זה לא כל הסיפור. כאשר מריצים את אותו הסגל משך כמה חודשים, ללא שינוי וללא זרים שנוחתים חדשות לבקרים ופוגעים ברציפות האימונים, לקבוצה סיכוי טוב יותר להתקדם בחומר המקצועי ולהתגבש כקבוצה. וגם כלכלית/ תקציבית. שינויי סגל הם (לרוב) עסק יקר ולא תמיד משתלם.
נאמנות לתהליך קבלת ההחלטות המקורית, זו שמתקבלת בקיץ, תסייע בכל הפרמטרים שחשובים למועדון כדורסל, לליגת הכדורסל ולענף הכדורסל. גם אם המחיר הוא קיצוץ בזכות הבחירה החופשית של המועדונים. גם אם המשמעות היא הקטנת מרווח התמרון וחופש ההחלטה של המועדונים.
כי למקרה ששכחתם, דמוקרטיה זה דרעק.