בווידאו: חלק מביצועיו של לוץ פננשטיל ברחבי העולם
בשלב מסוים הוא היה כדורגלן רגיל, כמו כל כדורגלן אחר, חשב על מה שכדורגלנים רגילים חושבים, התנהג כמו כדורגלנים רגילים. אלא שדבר גרר דבר, והקריירה והחיים החלו למשוך את לוץ פננשטיל בכיוונים אחרים, בכיוונים מנוגדים ומוזרים, והוא לא התלונן או התנגד. "באמת שלא תכננתי לשחק בכל כך הרבה מועדונים", אמר ל-BBC על הקריירה שלו, שכללה 25 קבוצות ב-13 מדינות שונות. "אלה היו הנסיבות. מאמן פוטר, מועדון פשט רגל, אלף דברים לא כל כך נחמדים קרו בקריירה שלי".
ובו בזמן, אלף דברים כן נחמדים קרו בקריירה של השוער המיוחד, שנכנס לספר השיאים של גינס ככדורגלן היחיד ששיחק בשש יבשות שונות. וללוץ פננשטיל יש סיפורים מפה ועד הודעה חדשה - סיפורים שיכולים לאכלס, ובכן, שש יבשות שונות.
חייו בקלות היו יכולים להתפתח בצורה אחרת לגמרי. בילדותו היה נחשב לכישרון גדול - גדול כל כך שנמנה על סגל נבחרת הנערים של גרמניה, וקיבל בגיל 19 הצעה להצטרף לבאיירן מינכן. רוב הנערים היו עושים הכל כדי לקבל שיחת טלפון מקבוצת הפאר הבווארית. רוב הנערים היו קופצים על ההצעה, ולא, למשל, דוחים אותה כדי לשחק בליגה המלזית, אבל לוץ פננשטיל לא היה רוב הנערים. "אני לא מתחרט על זה", אמר ל"גרדיאן". "לבאיירן יש היסטוריה פנטסטית וכמובן שמדובר באחד המועדונים הגדולים בעולם, אבל לא רציתי רק להיות מחליף לאוליבר קאן. כשההזדמנות המלזית הגיעה, החלטתי לקפוץ עליה, אבל התכנית היתה לשחק כמה משחקים ואז לחזור לגרמניה. כמה שטעיתי! מעולם לא ציפיתי שאשחק בכל כך הרבה מקומות. האם הייתי מחליף את הכל? אם הייתם מבטיחים לי 400 משחקים בקבוצת צמרת בגרמניה, כמה אליפויות וגביעים והופעות בנבחרת, אז כן. אבל צריך להיות ריאלי. האם הייתי מגיע לרמה של אוליבר קאן או יינס להמאן? כנראה שהייתי משמש כשוער מחליף איפשהו, משחק מדי פעם כשהשוער הראשון נפצע. האם הייתי מחליף את הקריירה שלי בשביל זה? בשום אופן לא".
התחנה הבאה היתה מפתיעה גם כן, ומסעירה הרבה יותר: ווימבלדון מודל 1994/95, עדיין אחת הקבוצות הפרועות בתולדות הכדורגל האנגלי, שזכתה לכינוי "Crazy Gang" על אופי משחקה ואופי שחקניה מסוף שנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים. "התאמנתי ברמה הכי גבוהה בגרמניה, ולפתע מצאתי את עצמי במתחם האימונים של ווימבלדון, שהיה מורכב מחמישה מגרשים, שתי סככות ומחסן", אמר ל-BBC. "מיד הבנתי שיש משהו מאוד מיוחד בחדר ההלבשה. הם הראו לי את משמעות הקרייזי גאנג. הם התאמנו חזק, שיחקו חזק וחגגו חזק. כולם היו משוגעים בדרכם, אבל היתה מכונית אחת שהיתה מגיעה מלוטון שהיתה המשוגעת ביותר - היו בה את מיק הארפורד, ויני ג'ונס וגארי בליסט. היינו עושים כל מיני דברים - גוזרים את האצבעות מהכפפות, שמים משחה לכאבים בתחתונים של שחקנים, משתינים בבקבוקי שמפו. זה היה נורמלי. שחקן אחד קנה ריינג' רובר ב-90 אלף ליש"ט. יום אחד, כשהיה במקלחת, אחד השחקנים לקח לו את המפתחות ומילא את הרכב בבוץ. זה היה נראה כאילו השתתף בראלי דקאר. אחר כך, הוא תמיד הקפיד לחנות מחוץ למתחם האימונים".
קבלת הפנים שלו היתה חמה, או, למען האמת, קרה, כפי שסיפר ל"דיילי מייל": "יומיים או שלושה אחרי שהגעתי יצאתי לריצה בפארק ולפתע מישהו נתן הוראה, והשחקנים תפסו אותי והפשיטו אותי והייתי עירום לגמרי בנובמבר בקור המקפיא. הם לקחו לי את כל הבגדים והנעליים וברחו. נשארתי לשכב בבור ולא ידעתי מה לעשות, ואז הייתי צריך לרוץ בחזרה 4.8 ק"מ עם שום דבר עלי מול המון נשים שהוציאו את הכלבים שלהן. זה מצחיק עכשיו, אבל בזמנו זה לא היה מצחיק". אבל זו היתה ווימבלדון ההיא. "אם אתה בחור גרמני עם שיער ארוך לא היה פשוט להשתלב", אמר ל"אינדיפנדנט". "היית מקבל מרפקים בפרצוף שלוש פעמים מדי אימון, ואז מיק הארפורד בא ואומר לך - קום כבר, יא מזדיין. הארפורד ובליסט היו לוקחים אותי לברים ואומרים לי להגיד לבחורות - Hello, I'm Lutz from Germany you little cunts. הם אמרו לי שזה אומר יקירות".
ל"סאן" סיפר לאחרונה שלמרות כל המתיחות - למרות הפעם ההיא שהשתכר, ולא הצליח להתנגד כשחבריו העלו אותו באמצע הלילה על רכבת למידלסברו וגרמו לו להחמיץ את האימון שלמחרת - הוא עדיין מסתכל בחיוך על הימים ההם; פחות בגלל המעשים, ויותר בגלל האחווה: "אני זוכר בוקר אחד שנכנסתי וראיתי את גארי בליסט אוכל ארוחת בוקר אנגלית מלאה, עם חמישה טוסטים, 20 דקות לפני האימון, בזמן שאני אכלתי מוזלי ופירות. וכמובן שהיתה את תרבות השתייה. מעולם לא ראיתי מישהו שותה כמו גארי, הוא היה כמו גמל. אבל זה לא היה רק האלכוהול, ללכת לפאב היה חלק מהשגרה. היינו נפגשים אחרי העבודה, כמו שעושים במקצועות אחרים. אני חושב שזה חסר לקבוצות מודרניות. כיום כל אחד הולך לבד הביתה כדי לשחק בפלייסטיישן שלו, או להוציא את הכלב".
על כר הדשא, פננשטיל כלל לא זכה להזדמנויות באנגליה: הוא לא שותף ולו במשחק רשמי אחד של ווימבלדון, או של נוטינגהאם פורסט, אליה עבר בקיץ של 1995. מאלופת אירופה לשעבר הושאל לאורלנדו פיירטס הדרום אפריקאית, ושב סוף סוף לקבל דקות. היתה זו תקופה לא מוצלחת במיוחד לשהות ביוהנסבורג, ולשוער הגרמני - כמו למרבית השחקנים, בפרט הזרים - הומלץ שלא להסתובב ברחובות בלילה. ובכל זאת, ערב אחד פננשטיל עזב את בית המלון שלו כדי לרכוש בקבוק מים במכולת הקרובה, ובדרכו חזרה למלון לא יכול היה להתבלבל בתחושה של החפץ הכר שהוצמד לו לצוואר. אקדח. השוער התכונן להגיש לשודד את ארנקו, אך לפתע, לאחר שפננשטיל הוריד את כובעו ונתן דרור לשיערו הארוך, הבין השודד על מי הוא מאיים. במקום לירות לו בו בראש או לקחת את הארנק של שוער אורלנדו פיירטס, הזמין אותו הפושע הפוטנציאלי לכוס בירה.
בכלל, עושה רושם כאילו מכל מדינה וקבוצה, ללוץ פננשטיל יש סיפור לספר. כדי להגיע לסיפור הזוועות הגדול ביותר שלו צריך לדלג קדימה שלוש שנים - אחרי ביקורים בפינלנד ובבוואריה, כשנחת ב-2000 בליגה הסינגפורית. ההתחלה היתה לא רעה, אלא שאז, נתקל שוער גיילנג יונייטד באזרח מקומי ששאל אותו מה לדעתו יקרה בסוף השבוע הקרוב. פננשטיל הגיב כפי שכל שחקן של כל קבוצה בוודאי מגיב כששואלים אותו שאלה שכזו: הוא אמר שקבוצתו תנצח, אלא מה, וקבוצתו אכן ניצחה. הסיפור הזה חזר על עצמו שלוש פעמים - שלוש פעמים נשאל מה יקרה בסוף השבוע, שלוש פעמים אמר שקבוצתו תנצח. קבוצתו ניצחה פעמיים, ופעם אחת סיימה בתיקו. זו, לפחות, גרסתו; הגרסה של רשויות החוק בסינגפור היתה שהשוער הגרמני מכר שלושה משחקים תמורת כ-13 אלף דולר. העובדה כי שותפו לדירה מירקו יורלי האוסטרלי הודה בכך שמכר משחקים רק הפכה את מלחמתו של פננשטיל על חפותו לקשה עוד יותר. כששאל ב-4 בינואר 2001 את השופט איך יכול להיות שהוא מכר משחקים בו קבוצתו כלל לא הפסידה, נאמר לו: "פשוט מאוד, שיחקת טוב יותר מבדרך כלל". כן. מה שקראתם. "הם בעצם זרקו אותי לכלא על שניצחתי לקבוצה שלי משחקים", אמר ל"אינדיאן אקספרס". המחאות לא הועילו, וכך גם ההתעקשות של פננשטיל על כך שהופכים את השחקנים הזרים בסינגפור לשעירים לעזאזל, ומפילים עליהם את הרעות החולות של הכדורגל במדינה. פננשטיל נמצא אשם, ואת 101 הימים הבאים בילה במאסר.
ושם, חווה לוץ פננישטל את הימים הגרועים בחייו - ימים כל כך גרועים, עד שחשב לא פעם על התאבדות. ימים ספורים קודם לכן עוד שימש כדוגמן של ארמאני בסינגפור, ככוכב של תכנית טלוויזיה מקומית, וכעת, לפתע, נאלץ לחלוק תא מאסר קטן עם רוצחים וסוחרי סמים ואנסים. "לא היתה מיטה, לא היתה אסלה, לא היה נייר טואלט או מברשת שיניים", אמר ל-CNN. "אנשים הוצאו להורג, אנשים נתלו. בארוחת הבוקר לא אומרים לך בוקר טוב, אלא דופקים לך אגרוף בפרצוף. הייתי צריך לשרוד בקרקס הזה, אלה היו 101 ימים שהרגישו כמו 25 שנה". רק בדיעבד, הצליח השוער לקבוע שהתקופה האיומה ההיא אולי עשתה לו רק טוב. "זה היה מזעזע ועדיין יש לי סיוטים על הימים ההם", אמר ל-BBC. "זה גורם לך להעריך מחדש את החיים שהיו לך קודם לכן. מהר מאוד הבנתי שכדורגל זה לא הכל. זה גרם לי להעריך מה באמת חשוב בחיים. כדורגלנים נוסעים לאימונים במכוניות היקרות שלהם ולובשים בגדים יקרים, ללא אף דאגה בעולם. במובן הזה, הכלא גרם לי להתבגר במהירות. המצב לא יכול להיות הרבה יותר גרוע ממאסר לא הוגן 9,500 ק"מ מהבית".
עם הגישה החדשה הזו לחיים ולא הרבה יותר - לטענתו, כשיצא מהכלא היו לו רק זוג כפכפים, מכנסיים קצרים, חולצה קצרה ו"שק מלא בחובות" - לוץ פננשטיל יצא לדרך חדשה, ואין הרבה מקומות טובים יותר לצאת בהם לדרך חדשה מבניו זילנד. השוער הצטרף לדנדין, ובאחת המדינות היפות בתבל הרשה לעצמו להניח לרגע את מקל הנדודים. כהרגלו, גם בניו זילנד היה מעורב בשני רגעים הזויים למדי: תחילה, נגנבו לו מהבית 2,500 יורו, פלייסטיישן, משקפי שמש וכמה בגדים. אדם נורמלי בוודאי היה פונה למשטרה, אבל לוץ פננישל הוא לא אדם נורמלי. השוער ירד לרחוב, ומצא את השודד די בקלות - בעיקר משום שהשודד המדובר לבש את הגופיה של פננישטל, מכנסיו וכובע המצחיה שלו. "אילצתי אותו להוריד הכל ולהחזיר לי פריט-פריט. אנשים חשבו שאני האיש הרע!", אמר ל-Stuff הניו זילנדי.
זמן מה לאחר מכן, עבר פננשטיל עצמו לתפקיד השודד, אך מטרת הגניבה שלו היתה מעט פחות גשמית. למשך כל התקופה שלו בניו זילנד, השתוקק לפינגווין. לילה אחד, התגנב למושבת פינגווינים לא רחוקה, לבוש כולו בשחור, עם כפפות השוער שלו, הכניס את החיה השחורה-לבנה לתיק הגב שלו, ושחרר אותה זמן מה לאחר מכן באבמטיה שלו. "הוא לא היה מרוצה, והוא היה ממש מסריח", אמר ל-CNN. "נשיא המועדון הגיע אלי לארוחת צהריים, וראה את הפינגווין. הוא אמר שזה מסוכן מאוד, ויכולים לגרש אותי מהמדינה". הפינגווין שוחרר, ופננשטיל שב לקדנציה שנייה באנגליה, והפעם לקבוצה שתאמה את יכולותיו - בראדפורד פארק אווניו החצי-מקצוענית.
וכך, פחות משנתיים אחרי שרצה למות בתוך כלא בסינגפור, לוץ פננשטיל כמעט מת על כר הדשא באנגליה: זה קרה כאשר שחקן הרוגייט טאון קלייטון דונלדסון התנגש לו בחזה, וגרם לו לאבד הכרה. רופא הקבוצה החל לבצע בו החייאה, רק כדי לפנות לספסל ולהצהיר: "הוא פאקינג מת!" ואכן, באותם רגעים, באותן שלוש פעמים בהן השוער הגרמני איבד את נשימתו, הוא היה הרבה יותר קרוב למוות מאשר לחיים. "זה לא היה כמו קליידסקופ - לא היו צבעים, הכל היה שחור ולבן", אמר ל-CNN על הרגעים בהם חייו חלפו לנגד עיניו. "ראיתי יהלומים שחורים ולבנים והכל היה מאוד שקט. הרגשתי כאילו אני מרחף וזה לא היה מפחיד כלל". כשהתעורר מתרדמת בחלוף מספר ימים, היה עסוק בעיקר בכעס עצמי - כיצד הרשה לעצמו כמעט-למות כשקבוצתו צריכה אותו? - ותכנן לשוב למגרשים תוך שבוע.
"קצת פחדתי למשך יום או יומיים, אבל הכדורגל היה הכל עבורי", אמר ל"יאהו". "אם הייתי מחכה יותר מדי זמן והייתי שומע הרבה על הפציעה - כשוער אתה לא יכול לשחק עם הפחד הזה, אתה צריך להשתמש בכל הגוף שלך. אז חשבתי שאחזור כמה שיותר מהר. יש משפט בגרמנית שאם אתה עושה סקי ונופל ונפצע, אתה צריך לשוב למדרון, אז דאגתי לשוב תוך שבוע. כשעליתי לכר הדשא היה לי שבר מאמץ בחזה וכמה חבלות, קצת פחדתי בשלוש או ארבע הדקות הראשונות, אבל אחרי ההצלה הראשונה, הכל חזר להיות נורמלי".
כן. בחייו של לוץ פננשטיל, לחזור לשחק כדורגל שבוע אחרי שכמעט החזרת את נשמתך לבורא, זה נורמלי לחלוטין.
כמו שהפציעה הקשה לא עצרה את פננשטיל מלתלות את הנעליים, כך היא גם לא עצרה אותו מלפתוח שוב את המזוודה ואז לפרוק, לארוז ולפרוק. הוא שיחק בתאילנד ובסרי לנקה, חלק חדרי הלבשה עם ג'וקים, עבר לארמניה ואלבניה, שם לא היו אסלות מתפקדות, נדד לנמיביה וברזיל וכמעט לכל איזור אפשרי על הגלובוס. החל מ-2009 החל לשמש גם כמאמן שוערים ועוזר מאמן במספר קבוצות בהן שיחק, וב-2011 תלה סופית את הנעליים. מאז ועד היום, חייו מוקדשים לשתי משימות עיקריות: עבודתו כסקאוט בהופנהיים, ופעילותו בקבוצת גלובל יונייטד, אותה סייע לייסד - מעין ארגון צדקה שנודד ברחבי התבל ושואף לשפר את העולם. כדורגלני-על כגון זיקו, לותר מתיאוס, יארי ליטמאנן ואחרים לקחו חלק בפרויקט שבין היתר שיקם כפרים בפקיסטן וגייס כספים למלחמה באיידס בנמיביה. לאחר שהתגורר למשך שבוע באיגלו כדי להעלות את המודעות לשינויי האקלים והסביבה בעולם, אחד החלומות הגדולים שעוד נותרו לפננשטיל הוא לקיים משחק צדקה באנטרטיקה, וסביר להניח שגם זה יקרה מתישהו.
ולא, כמובן שהוא לא מתחרט. עם אישה מאוזבקיסטן ודרכון שעוד רגע מתפקע, לוץ פננשטיל לא מתחרט לרגע. "אני בר מזל, כי אם הייתי מסכים להצעת החוזה מבאיירן, אני לא יודע כיצד חיי היו נראים", אמר ל"אינדיפנדנט". "הכל כאילו כתוב מראש. אם הייתי חותם בבאיירן, הייתי המחליף של אוליבר קאן למשך חמש או שש שנים והייתי מרוויח כסף סביר. אחר כך הייתי הולך לקבוצה אחרת, לליגה השנייה בגרמניה. הייתי מסיים את הקריירה בליגה השלישית, היתה לי אישה גרמניה, בית גרמני, והייתי עובד כמאמן שוערים או מאמן ראשי איפשהו. האם הייתי מחליף את כל החוויות שהיו לי והמסע בעולם בשביל זה? לא, לא הייתי מחליף".
