המחשבה הראשונית באשר לאופן שבו ייכתב הטור הבוקר נדדה למקומות מוכרים. משהו בסגנון נו, אז מסתבר שסוף סוף מצאנו את הרף התחתון שמתחתיו מכבי לא עוברת. בינתיים. היורוליג גדול עליה. היורוקאפ גדול עליה. וגם לא מעט משחקי ליגה גדולים עליה. אבל מסתבר שמשחק גמר גביע, בבית, מול יריבה כמו מכבי אשדוד, מהווה רף שעליו יכולים הצהובים לדלג. איכשהו. בינתיים.
העניין הוא שהמחשבה הזו עברה בי עוד לפני שראיתי את המשחק. בשל נסיבות די נדירות, נאלצתי לצפות במשחק גמר גביע המדינה לאחר שכבר הסתיים. וככל שנקפו הדקות בשעון המשחק, השתנתה המחשבה. כי אין צורך גם הפעם לפרט את תחלואי וכשלי המועדון הזה, ברמת הנהלה, מאמן או שחקנים. לפחות לערב אחד, צריך לקבל בהשלמה ולהבין ש-it is what it is, בכל הנוגע למחזיקת הגביע החדשה-ישנה, רמתה ומידת כשרונה. ואם כך הם פני הדברים ונקודת ההתייחסות היא כאל עוד קבוצת צמרת בשלולית ותו לא, אז היו לא מעט דברים שהציגה מכבי תל אביב אמש, מהם ניתן היה להתרשם וליהנות.
אבל קצת לפני, בואו נדבר קצת על מאצ'אפים. שני המאמנים העלו בחמישייה גארד אחד שמהווה נטל הגנתי. טבק ניסה להחביא את רוצ'סטי כשהציב אותו על ווילי וורקמן. שרף ניסה להסתיר את אייזיאה סוואן כשנתן לו את מילסאפ. במשחק המחבואים הזה ניצחה מכבי תל אביב, כי מילסאפ הצליח לייצר 4 נקודות מהירות (2 מהן, אגב, על שולדבראנד).
חוץ מהמחבואים, מכבי הצליחה לנצח גם בקרב האס ההגנתי. המהלך ההגנתי שצביקה שרף תכנן מהפתיחה היה להציב את וורקמן הארוך על מקל + פתרונות אגרסיביים בפיק אנד רול. גם לטבק היה מהלך כזה, עם מילסאפ על דיאנטה גארט שהמשיך ביכולת התקפית נוראית (בהמשך לתצוגת האימים בחצי הגמר). גם בגלל האגרסיביות של מילסאפ. מהצד השני, מקל הסתדר בקלות עם וורקמן במהלכי פיק אנד רול. במיוחד כשמכבי הריצה, פעם אחר פעם, חסימת גארד לגבוה עוד לפני החסימה למקל. המשמעות? אייזיאה סוואן מעורב במהלך ההגנתי. המשמעות? סל קל למכבי תל אביב.
מבין המאצ'אפים במהלך המשחק, כנראה שהבעייתי במיוחד עבור אשדוד היה דווין סמית', במיוחד בהרכב הסמול בול של מכבי, כשהוא בעמדה 4. כשהיא מודעת (יותר מדי) למצבו הבריאותי הרופף, התייחסה גם אליו כאל הפראייר. כלומר, זה שאפשר לנסות ולהסתדר מולו עם שומר לא טוב. אז אייזיאה סוואן שמר קצת על שחקן המיליון דולר של מכבי, רק כדי לחטוף ממנו פוסט אפ כואב + ריבאונד התקפה כואב עוד יותר בסוף הרבע השלישי. אז יהונתן שולדבראנד שמר גם הוא קצת על סמית', ואיך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
דיברנו על תרגיל הפיק אנד רול שמכבי הריצה פעם אחר פעם? את המשחק היא הכריעה באמצעות תרגיל אחר, שאף הוא מתחיל מפיק אנד רול לגל מקל, וממשיך בחסימת פלייר (לצד החלש) של יוגב אוחיון לדווין סמית'. בפעם הראשונה זה נגמר בשלשה מהפינה שהעלתה לשבע הפרש. בפעם השנייה, עם אותו התרגיל בדיוק, למרות שהוא נתקע וברח לזוויות רצויות פחות, קיבל סמית' את הכדור באמצע, מחוץ לקשת ה-3, בדרך לחדירה קצרה, ג'אמפ על רגל אחת, 9 הפרש ושבת שלום.
כשהיא מגבילה עצמה לפרק זמן מצומצם ביותר של אזורית וכשהיא מונעת מעצמה, בחלקים משמעותיים של המשחק, הרכבים (כולל הרכבי סמול בול משלה) שבהם הציוות של סמית' יהיה הגיוני וסטנדרטי יותר (סולומון? וורקמן?), חשפה עצמה אשדוד להתעלות הירואית, וויליס רידית, של האיש שעד לא מזמן כונה הפרנצ'ייז פלייר של הצהובים.
על סמית' נאמרו ונכתבו לא מעט דברים קשים בעונה האחרונה. במיוחד נשמעה התהייה אם במצבו הרפואי הנוכחי, פעלה מכבי בחוכמה עת השליכה לעברו חבילות של כסף בחוזה ארוך טווח. וכשמכבי נראית כפי שהיא נראית העונה, כשסמית' נפקד או נוכח-נפקד ממשחקים רבים, מדובר בתהייה סבירה. ואז מגיע משחק כמו גמר הגביע.
ויכול להיות, מעבר לכל שאר תכונותיו וזכויותיו, שלסמית' עוד מעלה אחת משמעותית. בדור הנוכחי והסתמי של הצהובים, כשמעטים כל כך חוו על בשרם ומבינים את המשמעות של להיות שחקן של מכבי פאקינג תל אביב, סמית' יכול להיות זה שמסייע להעביר הלאה, לדור הבא, את התורה שבעל פה.
רבות דובר על השתלטותו של גל מקל על עמדת הרכז בקבוצה של טבק. עזבו עמדת הרכז, השתלטותו על הקבוצה. ולאור היכולת והתוצאות מאז שהגיע, היו שטענו שבעל הבית החדש הפר עוד את שאריות האיזון טרם בואו. אז נכון לעכשיו, המהלך של דייויד פדרמן כבר שווה לפחות גביע אחד. מקל החזיק את מכבי עם הראש מעל למים במהלך כל המשחק בכלל וברגעים הקשים בפרט. ובגזרה המקומית לפחות, תצטרך כל קבוצה ששואפת למנוע דאבל מהצהובים למצוא את הדרך לגבור על הנחישות והקשיחות של מקל, אוחיון, איתי שגב, אמבקווה ואולי גם דווין סמית' ובריאן רנדל. באירופה הסחורה הזאת לא מרשימה אף אחד. אצלנו, במולדת, לא יהיה פשוט לעבור אותה במאבק על האליפות.
אבל, ויש כאן את האבל ההכרחי, צריכים לציין את מה שחייב להיות מובן מאליו: גם אם תצליח מכבי לזכות בדאבל מקומי, לא יהיה בכך כדי לשנות את העובדה שעונת 2015/16 היא עונה כושלת ונוראית, לדיראון עולם.
מכבי אשדוד הציגה לראווה תכונות שהפכו מוכרות. בצד החיובי, נחישות ויכולת לחזור למשחק גם ממצבים שנראים אבודים. החבורה של שרף, מסתבר, מעולם לא מרימה ידיים, וזו מעלה שראויה לכל הערכה. מהצד השני, חזינו שוב בפריכותה של ההגנה הדרומית ובתלות המוחלטת של ההתקפה ביכולת של שלושה שחקנים לייצר גולים בעצמם, יש מאין.
אז צ'ארלס תומאס המשיך את השבוע המרשים שלו, בתצוגת ורסטיליות התקפית שתעשיר את קופתו בהרבה הרבה דולרים החל מהעונה הבאה. אבל בדקות הקריטיות של המשחק (למשל במצב של 64:67), כשאשדוד הייתה חייבת למצוא את הדרך להשליך לעברו את הכדורים פנימה, מתוך התקפה מסודרת, במיקום ובטיימינג נכון, היא פשוט לא הייתה מאומנת או מסודרת מספיק כדי לספק את הסחורה. זוויות התקפיות לא נכונות ותזמון בעייתי אפשרו לשומרים נחותים מתומאס, דוגמת פניני, להסתדר איכשהו ולשמור על הממלכה.
אייזיאה סוואן, לפחות התקפית, הזכיר מדי פעם עד כמה הוא וירטואוז. מצד שני, כשמשקללים את הנחיתות ההגנתית שלו אל מול ההופעה החיוורת יחסית, מבינים מדוע מדובר כאן בשחקן קלאסי לקבוצות בעלות שאיפות נמוכות. ודיאנטה גארט ירצה לשכוח את השבוע האחרון ומהר.
כאן המקום שבו אמורים להגיד איך שאשדוד פספסה הזדמנות בלתי חוזרת לגביע. שעונה כל כך חלשה של מכבי לא תחזור שנית ושאם השנה לא, אימתי. העניין הוא שטקסטים כאלו אנחנו כותבים כבר (כמעט) מדי עונה. ובכל פעם שנדמה שמכבי תל אביב הגיעה לשפל המדרגה, מסתבר שעדיין אפשר יותר נמוך.
עזבו הזדמנות בלתי חוזרת. מכבי אשדוד עברה טורניר גביע מכובד, ללא ספק. הבעיה היא שמהר מאוד היא תגלה שהמחמאות על המקום השני לא מחזיקות יותר מדי זמן. כמו הרבה קבוצות קטנות בעבר, שמצאו עצמן במעמד הגמר והפסידו, גם ההופעה של אשדוד מול מכבי תל אביב אמש תהפוך עד מהרה לאנקדוטה קטנה וחסרת משמעות.
