פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        חינוך מיוחד: עשור ליום בו ג'ייסון מקלוויין הדהים את ארה"ב

        אף אחד לא נתן לג'ייסון מקלוויין סיכוי. הוא אובחן כאוטיסט. אמרו שלא יילך. את המילה הראשונה הוציא מפיו בגיל 5, ואפילו במאפיה סירבו להעניק לו ראיון עבודה. אלא ש-20 נקודות ב-4 דקות שינו הכל וכבשו מדינה שלמה. המדור של נמרוד עופרן

        חינוך מיוחד: עשור ליום בו ג'ייסון מקלוויין הדהים את ארה"ב

        בווידאו: כתבה על ג'ייסון מקלוויין, כולל ביצועיו במשחק ההוא

        גם אם רק היה משלים את מרתון בוסטון, היה זה סיפור אנושי על תעצומות נפש, על חוסר מוכנות לוותר, על הסמליות - בדיוק שנה אחרי הפיצוצים ב-2013, והנה, בחור צעיר ואוטיסט חוצה את קו הסיום הרבה לפני הזמן שחשב שיקבע, כדי להוכיח שאם אתה רוצה משהו מספיק חזק, אין סיכוי שלא תוכל לרוץ ולהשיג אותו. "יש פה 36 אלף, ואני רץ עם הטובים בעולם", אמר בסיום, "אני מרגיש שאני שייך לכאן. זה מדהים מה אפשר לעשות אם רק רוצים. אם לא תחלום את זה, לא תוכל להגשים את זה".

        אבל סיפורו של ג'ייסון מקלוויין מדהים ועוצמתי יותר משום שבעברו רגע ספורטיבי נדיר וטהור עוד יותר - רגע שהתרחש לפני עשר שנים פחות יום, רגע שבדרך כלל שמור לחלומות ולסיפורי אגדות בלבד.


        הוא אובחן כאוטיסט בגיל שנתיים וחצי. הרופאים שטיפלו בו העריכו תחילה כי הוא חירש משום שהתקשה להגיב למספר צלילים, ולאחר מכן בישרו חגיגית להוריו כי קיים סיכוי גבוה שלא יוכל ללמוד ללכת. "כשהילד שלך מאובחן כסובל מאוטיזם חמור, את רק רוצה שהוא ידבר", סיפרה אימו ל"טודיי שואו". "את רק רוצה שהוא יגיד מילה אחת, כי ברגע שילד אוטיסט אומר את המילה הראשונה, את על המסלול הנכון". המילה הראשונה הגיעה רק בגיל חמש, ובעוד ההליכה לא התבררה כבעיה בפרבר הקטן של רוצ'סטר, ניו יורק, כל מה שקשור במילים ואינטראקציות חברתיות אכן היה סבוך. "לעתים הוא מדבר קצת חזק מדי, צוחק למשך פרקי זמן ארוכים מדי או לא מצליח לקרוא שפת גוף של אנשים", אמרה ב-2006 מורתו לחינוך מיוחד ל-ESPN, אך עוד קודם לכן, כדי בכלל להגיע לנקודה הזו, היה זקוק ג'ייסון מקלוויין למעין מקום מפלט, מקום שיקבל אותו כמו שהוא, שלא ישפוט, שלא יצחק, שלא יחשוב או יגיד דבר על הפער שבין מה שקורה, מה שאמור לקרות ומה שקורה אצל ילדים אחרים.

        המקום הזה היה ספורט, ובפרט כדורסל. "הייתי הולך לזרוק כדי לשחרר קיטור אם אמא שלי כעסה עלי או אם עשיתי משהו לא בסדר", אמר ל"בליצ'ר ריפורט", וסיפר שהיה היוצא מהכלל בעירו, "לא רק בגלל שאני אוטיסט, אלא גם משום שלא הייתי מהילדים שמשחקים לקרוס או הוקי. אני אוהב כדורסל, כי זה ספורט שונה ואני שונה מכולם". "בכל חייו, מאז שהיה צעיר הוא היה בחינוך מיוחד, אבל בספורט הוא תמיד היה רגיל", אמר אביו לרשת WGRZ. הספורט גם הפך את ההשתלבות החברתית שלו בבתי הספר השונים לרכה יותר. למשך ארבע שנים ניסה להתקבל לקבוצת הכדורסל של בית הספר התיכון גריס את'ינה, ובעוד שלא צלח את המבחנים, לא הסכים להרים ידיים. "ידעתי שאני שחקן גדול", אמר ל"בליצ'ר ריפורט", "אבל לא הייתי בטוח אם אחרים חשבו זאת, ולא ידעתי כמה טוב אהיה על הפרקט, עם החבר'ה האחרים. ידעתי לצלוף משלוש, מחצי מגרש, ביד אחת כשהיד השנייה מאחורי הגב, עם עיניים סגורות". הנחישות הזו גרמה לכך שבמקום לשלוח אותו הביתה, מאמנו בתיכונים ג'ים ג'ונסון בחר למנות אותו למנהל הקבוצה, ואפשר למקלוויין להישאר קרוב למתרחש. מדי יום היה הנער השאפתן זורק מאות זריקות, אף שהובהר לו שוב ושוב שהוא מנהל בלבד, ולא שחקן. מאמנו אמר ל"דיילי מסנג'ר" שהמנהל שלו לא החמיץ ולו אימון בודד. "הוא שמח לעשות את זה", אמר, "הוא עוזר לכולם, וכולם בקבוצה אוהבים אותו".

        ואילו, אופיו של מקלוויין, ההתמדה שלו והעובדה שהתחבב כמעט על כל מי שנקרה בדרכו, הובילה לכך שבמשחק הבית האחרון של העונה, בחר מאמנו של מקלוויין לכלול אותו בסגל למשחק מול תיכון ספנספורט, ב-15 בפברואר, 2006. התכנית היתה לשתף את הנער הפופולרי לקראת סיום, רק אם גריס את'ינה תוביל בפער משמעותי, וביציעים לא היו מוכנים לקבל מצב בו מקלוויין לא ייקח חלק במשחק: מספר אוהדים הניפו שלטים ועליהם כינויו של הנער בגובה 175 ס"מ ובמשקל 63 ק"ג - "Jmac" - בצוותא עם פרצופו, מודבק על מקלות ארטיקים. הכל היה מוכן לרגע מהאגדות, רגע שבדרך כלל לא קורה בעולם האמיתי, רגע ממנו ג'ייסון מקלוויין לא פחד - אפילו לא לשנייה. "הוא מעולם לא פחד מדבר, או ממה שאנשים יגידו", אמר אביו ל"אינדיפנדנט" הבריטי. ואז, ארבע דקות לסיום, כשקבוצתו הוליכה בפער דו-ספרתי, ממש כמו בתכנית המקורית, סימן המאמן ג'ים ג'ונסון למנהל הקבוצה להיכנס לפרקט.

        הגיעה העת לעשות היסטוריה.

        ג'ייסון מקלוויין (AP)
        בכדורסל הוא היה כמו כולם. ג'ייסון מקלוויין (צילום: AP)

        אחרי שנים של הבאת מים ומגבות לשחקנים, מסירת כדורים באימון, תפעול לוח התוצאות ולא מעט עבודה שחורה, הרגע הגדול של ג'ייסון מקלוויין הגיע, ותחילה, היה נראה כי לא יעמוד בלחץ; כי כל ההייפ והבילט-אפ הזה הוא לחינם; כי כל הציפיות יתרסקו ישר על הפרקט. הזריקה הראשונה שלו היתה איירבול מהדהד מהפינה. השנייה, ממרחק קרוב יותר, פגעה בטבעת ויצאה החוצה. אך ג'ייסון מקלוויין, שלא הרים ידיים כל חייו, ממש לא התכוון להרים ידיים כעת. "העניין עם ג'ייסון הוא שהוא לא מפחד מדבר. לא אכפת לו מה אנשים חושבים עליו, הוא אדם בשם עצמו", אמר אביו ל-ESPN.

        הביטחון העצמי של מנהל הקבוצה תמיד היה גבוה, חבריו תמיד תמכו בו, ולפרקים נדמה היה כי הם רוצים בהצלחתו עוד יותר ממנו. הכדורים המשיכו להגיע אליו, והוא המשיך לזרוק - אלא שהפעם, לשם שינוי, הוא גם קלע. וקלע. וקלע. זה התחיל עם שלשה מוצלחת, נמשך עם שלושה נוספת, ואז אחת נוספת, ואז עוד אחת, ובסך הכל, היו לו שש שלשות - כמעט שבע, אלא שבאחת הזריקות המוצלחות דרך על הקו. וכל כדור שליטף את הרשת גרם לספסל קבוצתו לקפוץ, למעודדות לקפוץ, לקהל לקפוץ. כל סל היה כמו גול, כמו נס. כשקלע את השלשה האחרונה שלו, ממש בסמוך לבאזר, הסתער עליו פחות או יותר כל אדם שנכח באולם באותו ערב - תחילה השחקנים, ולאחר מכן הקהל. ג'ייסון מקלוויין הונף באוויר כמו גביע.

        "ברגע שהזריקה הראשונה נכנסה ואז השנייה, התחלתי להתחמם. הייתי לוהט כמו אקדח", אמר בסיום ערב נדיר גם עבור נערים בריאים, גם עבור הכדורסלנים הגדולים בהיסטוריה, ערב אותו סיים עם 20 נקודות בארבע דקות בלבד. ובכל זאת, לטענתו הדבר ששימח אותו יותר מכל היה הניצחון של קבוצתו - ניצחון מוחץ של 43:79, לא מעט בזכות תצוגת התכלית שלו בדקות הסיום. "היינו צריכים לנצח כדי לסיים במקום הראשון במחוז שלנו", אמר ל-ESPN. "אז עבורי הרגע המכונן היה הניצחון, וזה שהייתי חלק ממנו. הסל הרגיש לי גדול, והרגשתי שאני קולע שלשות כאילו היו זריקות עונשין. פשוט הייתי רגוע".

        "רגוע" לא היתה המילה בה ניתן לתאר את התגובות של הסובבים את מקלוויין. "היו לי הרבה רגעים מאושרים בקריירת האימון שלי. אימנתי הרבה ילדים נפלאים, אבל מעולם לא חוויתי כזה ריגוש", אמר מאמנו בסיום. "רציתי לתת לו את המשחק הזה כמתנה, אבל עכשיו הוא זה שהעניק לי מתנה, שאקח איתי עד שארית ימי חיי". ל-ESPN אמר ג'ונסון: "הוא היה יד ימיני, הוא כאן מדי יום, ורק לאפשר לו להתלבש למשחק היה מספיק אמוציונלי עבורי. זה שהוא נכנס ועשה מה שעשה ברגע הזה זה בהחלט יותר ממה שציפיתי. הייתי מפורק רגשית". לבאר גוף, מחבריו של מקלוויין לקבוצה, הוסיף: "הוא ילד מגניב. לפני שבועיים הוא החמיץ אימון, משום שהיה חולה. אנחנו מרגישים אחרת כשהוא לא סביבנו. הוא מביא חיים והומור לקבוצה". ואימו של ג'ייסון, דבי מקלוויין, אמרה ל-CBS ככל הנראה את הדברים המרגשים ביותר: "זו הפעם הראשונה שג'ייסון הצליח במשהו ויכול להיות גאה בעצמו. אני מסתכלת על אוטיזם כעל חומת ברלין, והוא שבר אותה".

        ג'ייסון מקלוויין (AP)
        משחק בלתי נשכח, גם בסטנדרטים של שחקנים מקצוענים. מקלוויין (צילום: AP)

        מקלווויין, משפחתו, הסובבים - כולם הבינו שחזו במשהו יוצא דופן, אך כולם גם האמינו שזה ייעצר שם, יום בלתי נשכח שאי אפשר לשחזר, וזהו זה, בחזרה לשגרה. כולם טעו, ובגדול: ההקלטה המגורענת של הופעתו ההירואית התפשטה כאש בשדה קוצים, ולאחר שהקליפ הועלה ליוטיוב והפך ויראלי, סיפורו של ג'ייסון מקלוויין כבש את ESPN, את CNN, את ה"טודיי שואו", את "בוקר טוב אמריקה", והנער האוטיסט ביקר גם בתכניותם של אופרה ווינפרי ולארי קינג. אבל זה לא נעצר שם: כחודש לאחר המשחק, נפגש מקלוויין עם ג'ורג' בוש בשדה תעופה בניו יורק. "אני יכול לקרוא לך ג'יי-מאק?" התלוצץ נשיא ארצות הברית, הודה שגם הוא הזיל דמעה כשחזה בתקציר המשחק, ואמר: "המדינה שלנו מרותקת מסיפור מדהים על מגרש הכדורסל, שנגע בלבבות ברחבי המדינה". בטקס פרסי ה-ESPY ב-2006, המשחק האגדי של מקלוויין הוכתר כ"רגע השנה בספורט" - מעל משחק 81 הנקודות של קובי בריאנט מול טורונטו. בטקס הנוצץ זכה לפגוש כמה מהגיבורים שלו (כמו גם את ג'סיקה סימפסון), ולאחר מכן ביקר גם בפיינל פור המכללות של אותה שנה ובגמר ה-NBA, ויחסיו הקרובים עם פייטון מאנינג סידרו לו עבודה זמנית כאחראי הציוד של אינדיאנופליס קולטס במהלך הקיץ.

        עוד קודם לכן, פחות מחודש אחרי המשחק ההוא, החלה משפחת מקלוויין לקבל שיחות טלפון מהוליווד, ובכולן שאלה זהה: האם ניתן יהיה להפוך את סיפורו של ג'ייסון לסרט? בסך הכל 25 חברות שונות פנו, כולל וורנר בראדרס ו-וולט דיסני, ובאפריל 2006 פורסם כי חברת קולומביה היא זו שניצחה בקרב על הזכויות, כשליסה זיסקין, שהיתה מעורבת בסדרת סרטי "אקס-מן", הוחתמה כמפיקה. אלווין סרג'נט, תסריטאי אמריקאי וותיק שהחל לעבוד בשנות החמישים והיה מעורב בסרטי "ספיירמן", אמור היה לשמש כתסריאטי. גם מג'יק ג'ונסון צורף לפרויקט, הגיע לווסצ'סטר כדי להיפגש עם ג'ייסון מקלוויין, ואמר לו: "לא הייתי יכול לעשות מה שעשית". מקלוויין השיב: "כן, בטח שכן!" ואגדת הלייקרס צחק: "לא, אני לא קלעי". עד כתיבת שורות אלה הסרט לא הופק ושוחחר לאוויר העולם, אך הוריו של מקלוויין קיבלו את מבוקשם - אחרי 17 שנים קשות מבחינה כלכלית, סוף סוף הגיע קצת נחת. "הדאגה העיקרית שלי למשך חייו של ג'ייסון היתה להשיג לו גב כלכלי", אמרה אימו ל-ESPN. "בגלל שלא תהיה לו עבודה מדהימה, והוא לא יילך לקולג' או אפילו יקבל תעודה מבית הספר התיכון, הסרט ייתן לו קצת גב כלכלי וזה הכי חשוב. מה אם ההורים שלו ימותו? איך הוא יתמודד לבד? זה מוריד קצת מהעול שיש עלינו".

        אלא שמעבר למפורסמי ארצות הברית שהתרגשו עם ג'ייסון מקלוויין, בוודאי מיותר לציין שלההופעה שלו היתה חשיבות גדולה הרבה יותר: להראות שגם לאוטיסטים יש מקום עם נערים רגילים - בספורט, ובכלל. "יש אלפי ילדים כמו ג'ייסון, שסוחבים את הרשת בקבוצות כדורגל, אחראים על סטטיסטיקות בקבוצות בייסבול, מנגנים בתוף בלהקת בית הספר. מה שקרה צריך להזכיר לכולם לתת לילדים הללו צ'אנס מתי שרק אפשר", אמרה ל-ESPN הפרופסורית לפסיכיאטריה קת'רין לורד. "אחד הדברים שאנחנו כל הזמן מנסים להבין הוא איך לשים את הילדים האוטיסטים עם ילדים אחרים, במצבים חיוביים. הסיפור של ג'ייסון מהווה דוגמא כל כך טובה של התמדה שמשתלמת. זה נותן מוטיבציה להורים שטוענים שזה קשה מדי, שלא רוצים להעביר את הילדים שלהם את הדברים הללו. כעת אפשר להגיד להם - תראו, יש מקום בו זה עבד. לא רק בגלל שג'ייסון קלע סלים גדולים, אלא משום שכל הקבוצה ובית הספר קיבלו אותו". דוקטור סוזן היימן, שעבדה במרכז למידה ברוצ'סטר, הוסיפה: "יש אלפי משפחות ברחבי המדינה ששומעות שבנם בן השלוש אוטיסט. הן מסתכלות על ג'ייסון עם דמעות בעיניים. התקווה וההבטחה שרגע כזה מספק – אי אפשר לשים על זה מחיר".

        ג'ייסון מקלוויין נפגש עם ג'ורג' בוש (AP)
        הפך בין רגע לסלב. מקלוויין עם ג'ורג' בוש (צילום: AP)

        לא פחות מרשימה מכל מה שקרה היתה העובדה שאחרי הכל - גדוד המפורסמים שרצה ממנו חלק, הכתבות בטלוויזיה, ההצעות לסרטים וספרים - ג'ייסון מקלוויין בחר לשוב לחייו הרגילים באופן כמעט מיידי. שבועיים אחרי המשחק ההוא, שמח לחזור לשבת על הספסל בחליפה, שמח לשוב לתפקידו הקודם, שמח לעשות מה שצריך כדי לעזור לקבוצתו להמשיך לנצח, שמח לשחק רק פעמיים בשבוע, במשחקים מזדמנים באולם מקומי, ולא כחלק ממסגרת מסודרת. "חיי השתנו - הפכתי מילד רגיל עם אוטיזם לגיבור", אמר ל"טודיי שואו". בו בזמן שהיווה השראה לעשרות אלפי נערים דומים לו בארצות הברית, הקפיד ג'ייסון מקלוויין שלא לנוח על זרי הדפנה, ולמעשה, לא לנוח כלל: הוא עבד בשלוש עבודות שונות - במאפייה מקומית ("לפני שכל זה קרה הם לא אפשרו לי לעבוד אצלם. עכשיו הם אפילו לא ראיינו אותי, פשוט הציעו לי את העבודה", אמר ל"בליצ'ר ריפורט"), במסעדה מקומית, וכמדריך במחנה כדורסל לילדים. "בעבודה או אם אני יוצא לאכול עם המשפחה, אנשים באים ומבקשים ממני חתימה", אמר ל"בליצ'ר ריפורט". "כולם רוצים להיות חברים שלי".

        לאחר שהגופיה עם המספר 52 שלבש באותו משחק הופרשה על ידי קבוצת התיכונים, המשיך להיות מקלוויין חלק מהצוות המקצועי של ג'ים ג'ונסון - בדרך כלל כעוזר מאמן ולא כמנהל. כדורסל נותר בגדר האהבה הגדולה של חייו, וחלומו הגדול ביותר הוא עדיין להפוך למאמן ראשי בקולג'ים. "הדבר הכי גדול בלהיות עוזר מאמן הוא לגעת בחיים של אנשים ולהדריך שחקנים לא רק על הפרקט, אלא לדחוף אותם להצליח גם מחוצה לו", אמר ל-ESPN, וכשנשאל כמה חשוב לו להשתמש בפלטפורמה הזאת כדי להגביר את המודעות כלפי אוטיזם, השיב: "זה מאוד חשוב. לאנשים עם נכויות מגיעה ההזדמנות להצליח... זה כמו לנסות לשחק כדורסל מושלם. צריך לשכוח מכל הטעויות ולעבור הלאה להתקפה הבאה, כי הדבר הכי חשוב הוא תמיד ההתקפה הבאה. בחיים, אתה תעבור כמה אתגרים וקשיים, אבל אי אפשר לחשוב על הזמנים העצובים. חייבים להתמקד במשימה הבאה ולעבוד קשה ולעשות את הטוב ביותר שלך".

        מקלוויין עצמו עשה בדיוק את זה. ב-2012 ו-2013 השתתף במרתון רוצ'סטר, והשיג תוצאות שסייעו לו להעפיל למרתון בוסטון, אחד המירוצים החשובים בתבל. "זה היה שבוע מאוד מלחיץ", אמר ל"פוקס ספורטס" לקראת השתתפותו במרתון בוסטון ב-2014, "כשקיבלתי את המיילים שבישרו לי שהתקבלתי, התחלתי לבכות. המטרה שלי היא לרדת משלוש שעות ועשר דקות. הדבר הכי חשוב עבורי הוא פשוט לסיים את המירוץ". בוודאי לא תופתעו לשמוע שג'ייסון מקלוויין לא רק עמד במטרה שלו - הוא שיפר את התוצאה המיועדת, ועוד איך שיפר, כשחצה את קו הסיום בזמן של 2:57.05 שעות, וסיים במקום ה-1,791 מתוך 36 אלף רצים שנעמדו שלוש שעות קודם לכן על קו הזינוק.

        "הספורט מאוד דומה לחיים", אמר ב-2012 ל"NBC פילדלפיה". "לא פעם אתה צריך לעבור משוכות כדי להצליח. המסר שלי הוא שלעתים חלומות מתגשמים, אז לעולם אל תוותרו על החלומות שלכם".

        צפו במקלוויין מדבר אחרי מרתון בוסטון

        לרכישת ספרו של נמרוד עופרן, "מגרש השדים"

        האזינו: הפודיום, פרק 12: עם טוכמן, על המחזור ה-23 בליגת העל וטלנובלת הרדיוסים