פרדוקס ג'ורדי קרויף: סיכום המחזור על תקרת הזכוכית של מנג'ר מכבי תל אביב

בווידאו: משדר מיוחד באולפן וואלה! NEWS בעקבות הדרבי התל אביבי

היחס של אוהדי מכבי תל אביב לג'ורדי קרויף הוא תופעה מרתקת. הם לא מוכנים לשמוע ביקורת עליו והם יכולים להמתין חודשים על גבי חודשים כדי לראות כיצד טענות נגדו נמסות אל מול הצלחה נוספת של המכונה הצהובה. בין שלל ההישגים אין מקום לביקורת בונה, אין מקום לשיח מועיל, ולראות את העיתונאים טועים בסיקור פועלו של המנג'ר הפך לסוג של תחביב. שלא לומר אובססיה.

ההסבר לפטיש הזה הוא מעט מורכב יותר מאשר אות ההערכה לאיש שבנה את מכבי תל אביב החזקה אי פעם. ההסבר הולך הרבה אחורה, לימים של נמני, לוני, בנין, שניידר. אוהדי מכבי תל אביב סבלו מכל כך הרבה תעתועים, כל כך הרבה קומבינות, שהם צריכים משהו יציב לסגוד לו. הם תמיד מחפשים את ההפך ממה שהיה בימים ההם, ואם זה אומר להוריד את העיניים מהחלקים הפחות יפים של סיפור ההצלחה של קרויף – הם יעשו זאת בשמחה.

מדובר כמובן רק באוהדים, אבל בסגידה הזו מסתתר אולי הפרדוקס של קרויף, שאותו מכבי תל אביב לא מצליחה לפתור. מצד אחד, במלוא הכבוד, נמצא האדם שבנה כאן את המערכת שהבריאה את המועדון והביאה שלוש אליפות, עלייה לליגת האלופות, הצלחה בליגת האירופית וטרבל בלתי נשכח. מצד שני, שיטת העבודה של קרויף מגרדת כל הזמן את התקרה ולא מסוגלת לעבור אותה. אחוז גדול מתוך שחקני הרכש שהוא מביא ממשיכים להיראות כמו אותם נוסעים ברכבת שנוסעת כל הזמן לאותה נקודה: הרבה רעש בהתחלה, וכולם גומרים כמו ניצבים בהצגה של זהבי.

חלון ההעברות האחרון המחיש זאת היטב. קרויף העדיף להביא את מדוניאנין הבעייתי, במקום לחזק את הקבוצה במקומות שהיא באמת פגיעה. משחררים את מיטרוביץ', רק כדי להביא שחקן שלא יתרום יותר ממנו. מדברים על שדרוג וקפיצת כיתה, אבל ממשיכים לעשות עוד מאותו דבר. שזה בסדר. זה עבד. מי לא רוצה להביא את אורלנדו סה לקבוצה שלו. אבל עבור מכבי תל אביב זה עוד חוליה באותה שרשרת.

בין אם מכבי תל אביב תיקח בכל זאת אליפות ובין אם לאו, הרגע שבו הקבוצה תצטרך להתמודד עם הפרדוקס הזה הגיע כבר מזמן. קרויף מסוגל להביא את מכבי תל אביב לגבהים שהיא לא היתה בהם, אבל עד גבול מסוים. ליכולות שלו יש אופק אבל גם גבול ברור שהוא לא מצליח לחצות אותו. מכבי תל אביב חייבת לשאול את עצמה: האם היא מסתפקת בכך, או שהיא מאמינה שהיא מסוגלת להביא יותר.

איזי שירצקי הגיע במוצ"ש לאולפן "שבת ביציע" וסיפק עוד מופע אימים. הוא טינף כמעט את כל מי שהוא דיבר עליו, כאילו כולם ילידים שהוא עושה להם טובה ומסדר להם עבודה בקרית שמונה, הביך את עצמו עם משפטים כמו "מי זה היירו", אבל הדברים החשובים באמת היו דווקא הדברים החיוביים ששירצקי רצה לשדר. אני אחראי, אמר. אני טעיתי, הודה. אני בניתי קבוצה לא טובה. אני החלפתי יותר מדי שחקנים. אני לא פגעתי בשחקני הרכש. אני, ואני ואני.

וזו בדיוק הבעיה של שירצקי. שהוא מבין את הטעויות, אבל לא מבין שהבסיס שלהן נמצא בכמות הכוח שהוא ממשיך להעניק למי שעושה אותן. עירוני קרית שמונה הלכה השנה חמישה צעדים לאחור בכל הנוגע למעמדה בתודעה הציבורית לא בגלל חוסר ההצלחה המקצועית, אלא קודם כל בגלל הכוח הרב ששירצקי מעניק לעצמו. הוא כבר מזמן לא מתבייש לספר שהוא מאמן ומנהל מקצועית את קרית שמונה. המרצע יצא סופית מהשק כששירצקי ניסה לגמד את ברק בכר, בזמן שזה הפנה לו עורף וברח לבאר שבע, ומאז זה רק מתגבר. שירצקי חייב להוכיח שהוא הכי מבין, הכי מבריק וההצלחה של האחרים היא בעיקר בזכותו.

רק שכאן מגיע הכשל הלוגי, והעונה הוא רק מתחדד: ככל שבקרית שמונה מדברים יותר על שירצקי, פחות מכירים בערכה של הקבוצה. ככל ששירצקי יעסוק יותר בפועלו, ככה פועלה של הקבוצה יילך לאיבוד. למרות שאין שום סיכוי שזה יקרה, שירצקי חייב להסתכל על סיפור ג'קי בן זקן, שבשלב מסוים היה סיפור הצלחה אבל גמר כמו סיפור עצוב. קבוצות בהן הבעלים מתייחסים לעצמם בתור חזות הכל לעולם לא מצליחות לפרוץ את תקרת הזכוכית שלהן. טווח הגדילה תמיד יהיה לא מושלם, וכאן מדובר בקבוצה שזכתה באליפות היסטורית. מתי שירצקי יבין שאוהדים ותקשורת נמשכים לכוכבים על המגרש ולא במשרד?

אלירן עטר היה צריך את השער הספציפי הזה כדי להזכיר לרגע את השחקן הענק שהוא בדרך כלל. נכון, הוא החמיץ לפני כן שערים בטוחים, אבל כדי שהבורג יתאים לחור, אלירן עטר היה צריך את השער הכי אלירן עטר כדי למצוא את הביטחון האישי. לקבל כדור בקו שמאל, שתי נגיעות קדימה, חיתוך ימינה, ובעיטה מסובבת לפינה הרחוקה. עטר כבש כל כך הרבה שערים כאלה, אבל העובדה ששכח לעשות זאת אולי הוציאה אותו מאיפוס. לפעמים שחקנים צריכים לקבל את הביטחון מהפעולה הכי ספציפית שלהם. לחזור עליה בהצלחה מחדש רק כדי להרגיש שוב את הקרקע מתחת לרגליים. נקווה בשביל עטר, שכל כך חסר לליגה העונה, שזה נכון.

הרגעים האלה מול מכבי פתח תקוה בהם עטר זרח המחישו משהו חשוב מאוד בנוגע למכבי חיפה. היכולת הנהדרת של בניון היא נס מרגש, סימני החיים של ורמוט הם תקווה חשובה, אבל האיש שבאמת יכול להפוך את מכבי חיפה מקבוצה של 0:1 לקבוצה של 0:4, הוא אלירן עטר. הוא היחיד שיכול להפוך עוד ניצחון סתמי של מכבי חיפה לניצחון עם משמעות אמיתית. כי הוא בסופו של דבר השחקן הגדול היחיד בסגל הזה. גביע? מקום שלישי? אירופה? הכל ברגליים של עטר.

סימני החיים של עטר הופיעו בדיוק עם סימני החיים של איתי שכטר בבית"ר. הגעתם המשותפת למכבי חיפה אולי פגעה קצת בשניהם. לא היה מקום על הבמה לשני הכוכבים, ובסופו של דבר הפרידה טובה לכולם. שכטר מצאה את הקבוצה שתבנה רק עליו. עטר נהנה מפחות תחרות. מכבי חיפה הסירה מעליה המון התעסקות בסיפורים שלא קשורים לכדורגל. ובית"ר מצאה עוד שחקן רעב.

עבור שכטר, יש משהו מאוד מסוכן בכל ההכרזות על הקאמבק שלו. זהו? שני משחקים לא רעים מספיקים בכדורגל הישראלי כדי להכריז על קאמבק? שכטר חייב להיזהר מהחיפזון הזה, במיוחד שכטר. הבעיה המרכזית של שכטר היתה שהוא לקח את ההצלחה כמובנת מאליה אחרי עונת הדאבל. החלוץ הכל כך ישראלי הזה היה בטוח שהוא עשה את שלו.

הגאונות של אלי גוטמן בטיפול בו, היתה בצורה שמאמן הפועל תל אביב כל הזמן אתגר את הילד שמסתחרר די בקלות. הפעם אין את זה לשכטר. הוא חייב להבין שקאמבק לשחקן ברמתו הוא לא משחק סביר מול רעננה, אלא להוביל את בית"ר להישג כלשהו ולספק פלייאוף בלתי נשכח. אם שכטר יאמין כעת לפרשנים, הוא יכול לחזור מהר מאוד לאותה נקודה שבה נמצא לפני חודש. הדברים, אגב, פחות תקפים לגבי המשחק הבא: אליו שכטר יבוא הכי נחוש ורעב שהוא יכול. אבל שום שער ניצחון מול מכבי חיפה לא באמת יבשר על חזרתו לכושר שיא.