בווידאו: חלק מביצועיו הגדולים של דייב מירה
כמעט שבוע חלף, ולאף אחד עדיין אין מושג מדוע דייב מירה בחר לשים קץ לחייו. על פניו, כמעט הכל היה מושלם: עם אישה אוהבת, זוג ילדים שהיו כל חייו, קריירה מיתולוגית שהפכה אותו לאחד הגדולים אי פעם בתחומו, שאיפות עתידיות, כסף, פרסום ומעמד, קשה להבין מדוע אגדת ה-BMX בחר לירות לעצמו בראש חודשיים לפני יום הולדתו ה-42. לאונרד כהן שר על כך שבכל דבר יש חריץ - כך האור נכנס; כנראה שגם אצל דייב מירה היו חריצים, אולם במקרה שלו, דרכם נכנס החושך. חושך שגרם לארצות הברית כולה להזיל דמעה בסוף השבוע החולף, ולנסות להבין מה לעזאזל קרה שם.
הוא נולד ב-1974 בניו יורק, החל לרכוב על אופניים בגיל 4, ממש כשהוריו התגרשו, וכילד ניסה לחקות את הפעלולים של כוכבי BMX דוגמת רון ווילקרסון, דני מקוי ואחרים. לאנס סטונצ'יפר, מבעלי חנות אופניים בצפון סירקיוז, סיפר שמירה הצעיר היה לקוח קבוע בחנות שלו, בעיקר ברמפה שמחוצה לה. "כל ילד עם אופניים ניסה לחקות את הטריקים ההם, ורובם לא הצליחו", אמר ל"ניו יורק טיימס" ב-2001, "דייב הגיע והצליח לעשות את כל הפעלולים שהילדים היו רואים בקלטות וידאו ובמגזינים. כולם תהו: מי זה הילד הזה?" כולם, כולל חברת הארו, שהפכה לספונסרית של מירה בן ה-13, סיפקה לו זוג אופניים וציוד מלא, והחלה להטיס אותו לתחרויות שונות. בגיל 15 הוחתם על ידי חברת האופניים GT, והיה מוכן לבצע את קפיצת המדרגה המתבקשת. "הוא התעלה מעל הסצנה המקומית, הופיע ברוב סרטי ה-BMX של התקופה, והפך גדול יותר מהחיים, כל זה לפני שנתו הראשון בבית הספר התיכון", כתב רוכב האופניים בריאן טוני ל-ESPN. יש להזכיר שמדובר על סוף שנות השמונים-תחילת שנות התשעים - הרבה לפני אינטרנט ויוטיוב ורשתות חברתיות, ובתקופה ההיא צריך היה לעשות משהו מאוד מיוחד כדי להפוך לאגדה, לדמות מיתולוגית.
וזה בדיוק מה שמירה עשה. "אחד הרגעים הכי גדולים שלי הגיע ב-1992, השנה הראשונה שלי כמקצוען", סיפר למגזין "גיר פטרול". "ניצחתי את מאט הופמן, שלא הפסיד שלוש שנים וחצי. הוא נחשב בלתי ניתן לעצירה, וניצחתי אותו פעמיים. הייתי חלק מדור צעיר וזה היה רגע ענק, לא רק עבורי אלא עבור עוד אנשים שהתחילו לחשוב - אוקיי, אפשר להכניע את מאט".
אלא שב-19 בדצמבר, 1993, נדמה היה שהקריירה של אחד הרוכבים המבטיחים ביותר בתבל נמצאת בסיכון ממשי, לאחר שדייב מירה ניסה לחצות כביש, רק כדי לראות כיצד נהג שיכור נכנס בו ברכבו, במהירות של למעלה מ-70 קמ"ש. הנזק: סדק בגולגולת, קריש דם במוח וכתף שבורה. "הרופאים אמרו שאם הייתי שחקן פוטבול לא היו נותנים לי יותר לחזור למגרש, אבל לא נתתי לזה לשלוט לי בגורל", אמר בסרט "Sentenced to Life". לאחר שבועיים של אשפוז בבית החולים אמנם הסכים להצעה של אחד הספונסרים שלו לעבור לקליפורניה, אך ריב גדול עם חברתו גרם לו לפקפק בהכל. "בין פגיעות הראש והצרות עם החברה, פשוט לא הייתי בעניין של אופניים", אמר ל"אלביון". "לא רכבתי חצי שנה, ובמהלך תקופה שכזו אתה מתחיל לשנות את חשיבתך. אם אתה לא עושה משהו לפרק זמן מספיק ארוך, לא ממש תתגעגע אליו... עברתי לדירה עם חבר והתחלתי לשתות הרבה. העליתי 13 ק"ג. הייתי מאוד מבולבל בתקופה ההיא. לא חשבתי שארכב שוב".
הזמן ריפא את הפצעים הפיזיים והנפשיים, ודייב מירה עשה כאחיו ועבר להתגורר בגרינוויל, צפון קרוליינה, העיר שמזוהה יותר מכל עם ענף ה-BMX. היתה בכך אמירה: בזמן שאנשים אחרים היה נותנים לטראומה פיזית או נפשית לנהל את חייהם, דייב מירה החליט לעלות שוב על האופניים ולא להביט לאחור. "אף פעם לא היתה לי תוכנית חלופית", אמר ל"גיר פטרול", "זה היה הכל או כלום מהיום הראשון". באתרו הרשמי כתב משפט שככל הנראה הגדיר טוב עוד יותר את חייו: "זו לא שאלה של מי יותר רוצה לנצח, אלא של מי שלא מפחד להפסיד".
מירה לא פחד להפסיד גם במשחקי ה-X גיימס, שהחלו ב-1995, והביאו לטלוויזיה המיינסטרימית בארצות הברית - כלומר, ל-ESPN - את עולם ספורט האקסטרים בשידור חי, עם שלל מצלמות והתייחסות מקצוענית שהפכה בן רגע את עולם ה-BMX ממשהו מעט נישתי, לתחום עם חותמת איכות. מירה היה שם, בתחרות הראשונה, וכפי שהודה ב"ניו יורק טיימס", "פשוט לא ידענו מה הולך לקרות". מה שקרה היה שדייב מירה הפך לכוכב בקנה מידה עולמי, נער פוסטר של ענף שהולך ותופס פופולריות. חברות נוספות ביקשו להשתמש בקסדה שלו כשטח פרסום, וככל שפרסומו שלו הלך וגבר, כך הלכו גם עסקאות החסות הפכו נוצצות יותר. בורגר קינג התקשרה, AT&T גם כן, וכמוהן גם חברות נעליים וביגוד. כולן רצו חלק מדייב מירה. וכשהשלים את אחד הטריקים המכוננים ביותר של התקופה, במשחקי ה-X גיימס של 2000, כולם כבר הבינו שחבל לנסות; אי אפשר יהיה לעצור אותו.
ב-2004 לקח זהב כפול במשחקים בלוס אנג'לס, וגם מחוץ לרמפות הפופולריות שלו היתה בשיאה. הוא כיכב במשחקי מחשב וספרים ומגזינים, הופיע בטלוויזיה וסרטונים ובפרסומות, ובאותה שנה נבחר לאחר מ-50 הרווקים הלוהטים ביותר על ידי מגזין "פיפל". "אני אוהב להשיג דברים", אמר אז. "כשאני מצליח, אני עובר לקרב הבא, לחיפוש הבא. ככה אני רואה את החיים, זה כמו סדרה של קרבות, של חיפושים. אני כל הזמן מחפש את הדבר הבא. אני בחור אינטנסיבי, כנראה משום שאני מתחרה. אני מאוד קשה עם עצמי אם אני לא מצליח, ואני מאוד מרוצה מעצמי כשאני מנצח. אני לא רוצה להיות טוב מספיק, אני רוצה להיות הכי טוב שיש". בראיון ההוא חשף בפעם הראשונה את הצד המעט יותר אפל שלו - צד אותו לא חשף קודם לכן, אותו גם לא יחשוף מאז והלאה: "אני נהיה עצוב לפעמים. אני נהיה עצוב בגלל דברים טיפשיים, כמו לקרוא עיתונים ולראות מה שקורה בעולם. אני לא אוהב לשמוע על כאב וסבל, בעיקר אצל ילדים ועניים. זה מעציב אותי. אני חושב שאני מרגיש דברים באופן מאוד עמוק".
שנתיים לאחר מכן חווה את התאונה הגדולה השנייה בחייו. זה קרה כאשר התכונן למשחקי ה-X גיימס של 2006, כפי שסיפר למגזין "מנ'ז פיטנס": "עשיתי כמה תרגולים, והתחלתי לדחוק בעצמי. בתרגול האחרון לא הצלחתי לנחות כראוי. כשניסיתי להישען אחורנית הישבן שלי פגע בצמיג האחורי והתרסקתי. למעשה נפלתי מגובה של כמעט חמישה מטר ישר על הראש. אחרי ההתרסקות הייתי בטוח ששברתי את כל הצלעות בצד ימין שלי, ואת עצם החזה. לא יכולתי לנשום, אז גם תמט הריאות חלפה בראשי. ידעתי שמשהו לא בסדר קרה". מה שקרה זה שמירה סבל מחתך קשה בכבד, ונאלץ לקחת מנוחה בת ארבעה חודשים מהאופניים. גם זה לא עצר אותו. "האתגר הכי גדול היה לחזור למאה אחוז מבחינה מנטלית", אמר, "אבל אחרי ארבעה חודשים בחוץ, הייתי שוב מוכן לקחת סיכונים".
למעשה, מלבד ב-2006 - שנת הפציעה הקשה, כאמור - בכל משחקי ב-X גיימס האחרים בהם לקח חלק - מהראשונים ב-1995 ועד 2009 - הגיע לפודיום. בסך הכל זכה ב-24 מדליות - 14 מהן מוזהבות - שיא שנשבר רק ב-2013. אלא שפציעה נוספת, הפעם בסולט לייק סיטי ב-2010, סימנה עבורו את הסוף. "השתתפתי במירוץ אחד אחרון והבנתי שאני צריך להיות נאמן לעצמי", אמר ב-2014. "אם לא אכפת לך אם אתה מסיים ראשון או אחרון, כנראה שאתה לא צריך לעשות את זה. רכבתי בכל יום בחיי ומעולם לא הייתי מסופק, כך שהפרישה העניקה לי מעט הקלה".
ובכל זאת, בור מסוים נפער בחייו של דייב מירה - בור אותו ניסה למלא עם נהיגת ראלי כחלק מהצוות של סובארו, והשתתפות בתחרויות איש הברזל. בראיון האחרון שהעניק בחייו, הסביר מדוע בחר להחליף ענף די אינטנסיבי בענף מאוד מאוד אינטנסיבי: "אני אוהב את כל הקטע הזה של לקום בארבע בבוקר, לאכול קצת, הציפייה. אני מת על החרדה, אני אוהב את הריגוש, אני אוהב קצת פחד. כל מה שהיה לי ב-BMX, יש לי כאן. פשוט אין את המצלמות והאנשים, וכמו שאמרתי, השיפוטיות... אחד הדברים שלא אהבתי בחיים ההם היה שדעות החלו להתגבש, ואתה לא יודע עליהן. יכולתי להיכנס למסעדה, כולם ידעו מי אני ואני לא ידעתי מי הם. זה היה לא הוגן, במובן מסוים".
ב-TMZ פורסם אמש שעל אף נהיגת השטח ותחרויות איש הברזל, דייב מירה מעולם לא הצליח למצוא תחליף לריגוש, למקום שהיה ל-BMX בחייו. "בחודשים שלפני התאבדותו, הוא בילה את זמנו בניסיון להכיר לילדים בגרינוויל ענפי ספורט אקסטרים", נכתב שם. "הבעיה היא שלא הצליח אפילו להתקרב למציאת משהו שיעניק לו את האדרנלין שקיבל ב-BMX. הוא ידע שלעבוד עם ילדים זה חשוב, אבל התשוקה שהרגיש כשהתחרה פשוט לא היתה שם, וזה היה פקטור משמעותי בדיכאון הכבד שלו. נמסר לנו שדייב ניסה לשכנע את עצמו שלעבוד עם ילדים יהיה מספק כמו BMX, ומעת לעת מצב רוחו השתפר. למעשה, נמסר לנו ששעות לפני שירה בעצמו, אכל ארוחת צהריים עם מישהו ודיבר על הבאת מסלול רכיבה מהירה לגרינוויל. החבר איתו שוחחנו אמר שהמוטיב החוזר אצל דייב היה התחושה שהוא אבוד". גם בחשבון האינסטגרם של מירה ניתן לראות, לכאורה, שהכל היה בסדר: הוא פרסם תמונות משפחתיות, שלל תמונות שלו על האופניים מהעבר או של ילדים על אופניים מהווה, ואז, יממה לפני שירה לעצמו כדור בראש, פרסם סדרה מצמררת (בדיעבד) של שלוש תמונות.
הראשונה היתה של שני מתאגרפים, תחת הכיתוב: "להילחם כדי לנצח! לכולנו יש קרבות להילחם. לעולם אל תרימו ידיים. אוהב את כולכם":
השנייה, והמצממרת מכולן, היא תמונה שלו ושל אשתו, תחת הכיתוב: "הסלע שלי! תודה לאל"
השלישית והאחרונה, תמונת ארכיון שלו עצמו, מהבחירה לרוכב הפריסטייל של השנה ב-2001:
ואז, קצת לפני ארבע אחר הצהריים ביום חמישי, מספר ימים לפני יום הנישואים העשירי שלו ושל אשתו, דייב מירה ישב בתוך המכונית שלו, בשביל גישה לבית של אחד מחבריו, ובחר לשים קץ לחייו. במקום מכתב התאבדות, הותיר אחריו שלל סימני שאלה. "זה לא הגיוני שיעשה דבר כזה", אמר אחד מחבריו ל"דיילי מייל". "הוא העריץ את אשתו ושתי בנותיו. כל מי שהכיר אותו יגיד שהוא היה הבעל הכי נאמן ומשוגע על הבנות שלו. הן היו חייו. זה פשוט לא הגיוני".
בחיפוש אחר כל היגיון שהוא, העלה ראש העיר של גרינוויל וחברו של מירה, אלן תומאס, את הסברה לפיה אגדת ה-BMX סבלה מ-CTE - מחלת מוח ניוונית בה עסקנו בעבר, בעיקר בהקשר של שחקני פוטבול, מתאגרפים, ואנשים אחרים שנוהגים לספוג מכות רבות בראשם, ועלולה לגרום לדיכאון, שיטיון, ולבסוף גם להתאבדויות. "מדובר פה בבחור צעיר עם קריירת ספורט די מחוספסת", אמר תומאס, "והוא ספג הרבה פציעות במהלכה. בזמן שאנחנו שומעים על טראומות מוח בפוטבול ובענפי ספורט אחרים, חובה לעצור ולתהות האם היה לזה חלק כאן. אני לא יודע אם זה המקרה, אני מקווה שנוכל לפתור את התעלומה הזו".
דוקטור ג'וליאן ביילס, עליו מבוססת דמותו של אלק בולדווין בסרט ההוליוודי החדש Concussion, שעוסק בפגיעות ראש ב-NFL, אמר ל"ניו יורק דיילי ניוז": "למיטב ידיעתי, CTE עדיין לא התגלה באנשים שעוסקים ב-BMX, אז אני לא יודע אם זה המקרה כאן, אבל הייתי אומר שכל מי שנחשף לפגיעות ראש או זעזועי מוח מרובים, בהחלט נמצא תחת סיכון לפתוח פגיעות מוחיות ולאחר מכאן גם CTE".
בין המספידים הבולטים היו רוכב ה-BMX טי ג'יי לווין, ואגדת הסקייטבורד טוני הוק. אלן תומאס כתב בחשבון הפייסבוק שלו ביום המוות את מה שבוודאי עבר בראשם של כל האנשים שזכו להכיר את דייב מירה: "לעולם אי אפשר לדעת כמה למישהו כואב מבפנים. אני עדיין לא מצליח לעכל את אירועי היום... הלוואי שהייתי יכול לשים לב למשהו - כל דבר, וללכת לדייב, ולכרוך את ידי סביבו, ולהגיד - אחי, יש לך שתי בנות יפהפיות שצריכות אותך. שום דבר לא יותר חשוב יותר. נצליח לפתור את זה".
לרכישת ספרו של נמרוד עופרן, "מגרש השדים"
