במקום לנזוף, תבקשו מהם סליחה: האשמים האמיתיים בקריסת מכבי תל אביב

בווידאו: צפו במשדר באולפן וואלה! NEWS בעקבות המשחק

לאחר התבוסה ההיסטורית, המבישה, המשפילה והלא ממש מפתיעה מול מכבי חיפה, דווח כי במכבי תל אביב לא מתכוונים לעבור על כך לסדר היום. ולכן, יזמנו לשיחות את המאמן והשחקנים. ואכן, מסקרן מאוד לנחש מה יאמר בפגישה הזאת.

האם יטיחו בפניו של טיילור רוצ'סטי שאיך יכול להיות שהוא לא מצליח להוביל את הקבוצה ולשמור קצת, אחרי ששום דבר ברזומה או בקריירה שלו יכלו לרמז, באופן ברמזון קטנטון, שאולי זה יקרה דווקא במכבי? האם ידרשו מבריאן רנדל, יוגב אוחיון ודווין סמית' הסברים לכך שדווקא העונה הזאת (והעונה הקודמת וכן הלאה) הם מעיזים להיפצע?

האם ישאלו את דראגן בנדר כיצד יכול להיות ששחקן שמוחתם במכבי, בהגדרה, כדי שתהווה עבורו תחנת השבחה ומעבר בדרך ל NBA, איננו מגלה ולו שמץ של איכפתיות לגבי אף פרמטר במשחק, למעט כאלו שיבליטו אותו ורק אותו? או אולי יבקרו את סדריק סימונס על כך שהעז להגיע לצהובים שלא בכושר משחק? רגע, ומה לגבי מי שבנה את הקבוצה הזאת? מה לגבי ניקולה וויצ'יץ', אבי אבן, דני פדרמן וכו'? אה, רגע, הם לא בצד המזומן. הם בצד המזמן. הם בצד שדורש את ההסברים.

אם נניח את הציניות בצד, לשניה, אז הדבר היחידי שאנשי מכבי צריכים לומר לשחקניהם ולמאמנם הוא מילה אחת. סליחה. ואם לא במילה אחת, אז סליחה שהכנסנו אתכם לסיטואציה אליה אתם פשוט לא שייכים. אנחנו מתנצלים שהעמסנו עליכם שק ציפיות שאיננו מתקשר, בשום דרך שהיא, עם רמת הכישרון שלכם. אנחנו מבקשים מחילה על שחשבנו, בטפשותנו/ יהירותינו/ עוורונינו, שיש משהו ביכולות, ברזומה או בביוגרפיה שלכם שמלמד על איזשהי מידת התאמה לקבוצה שפעם הייתה אימפריה עצומה.

וכחלק בלתי נפרד מההודאה הזו בכישלונם, צריכים במכבי להחליט מי יהיה זה שישלם את המחיר. אם יחליטו שם שז'אן טבק הוא זה אשר צריך ללכת הביתה, אף אחד לא יוכל לטעון דבר כנגדם. זה יהיה מהלך סביר, אולי אפילו כזה שיוכל לשפר במעט את מצבה של מכבי העונה, אבל בשום פנים ואופן לא מהלך שישפר את מצבו של המועדון. של המותג. או של מה שנותר ממנו.

מהלך סביר הרבה יותר יתרחש לו יחליטו שם שיש שחקן או שחקנים שצריכים לקבל כרטיס טיסה לכיוון אחד בלבד. גם במחיר של ויתור על העונה הזאת. גם במחיר של אבדן התארים אשר עדיין נותרו על השולחן. הדרך לשיקום הכבוד האבוד של הצהובים איננה עוברת דרך זכיה בגביע המדינה על חשבונה של מכבי ראשון או מכבי אשדוד. הדרך לשיקום הגאווה שאיננה עוד עוברת דרך הצבת סטנדרט ורף מינימאלי של שחקנים שלובשים את הגופייה המחייבת.

נחתכת ממכבי אשדוד ומעולם לא הצלחת באירופה? לא שיחקת משחק רשמי 14 חודשים? אתה פרוספקט קרואטי שיוכל לתת תוצרת רק בעתיד? אתה לא יכול לשחק במכבי תל אביב. נקודה. ולא, אנחנו לא מדברים כאן רק על מילסאפ, סימונס ובנדר. כי יש לפחות עוד 2-3 שחקנים שאינם עונים על הרף התחתון.

סביר להניח מכבי תל אביב תזכה בשבוע הבא בגביע המדינה. ויש לה עדיין סיכויים טובים לזכות באליפות השלולית ואפילו להתקדם במפעל האירופאי ההוא שמשוחק בימי רביעי. ואם חלק מהדברים הללו יקרו, עוד יהיה שם מי שימשיך לספר לעצמו סיפורים. ולקהל. ולתקשורת. וזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות שם. כי כדי שיהיה שם סיכוי לשינוי אמיתי, מכבי חייבת להמשיך ולהתרסק השנה. עד עפר. מה שהיה עד כה לא מספיק. היא צריכה להמשיך ולבזות עצמה, מדחי לדחלה, עד שלא תישאר כל ברירה אחרת למעט שינויים קיצוניים ודרמטיים. מבית. לא רק ברמת המזומנים לשיחה, אלא יותר ברמת אלה שאמורים לזמן.

והאמת? למה בכלל צריך להמתין עד סיום העונה? איך יכול להיות, למען השם, ששורת הכישלונות עד כה לא הובילה להצגתו לראווה של ראש ערוף (מטפורית כמובן, למען הסר כל ספק) בכיכר ההיכל? איך יכול להיות שלא היה שם ולו אחד, עד כה, שאמר את המילים המובנות מאליהן – אני לוקח אחריות ומתפטר? או לחילופין – אני לוקח אחריות ומפטר? בכל ארגון שמכבד עצמו, בטח ובטח בחברה תאגידית ששואפת להגיון עסקי, היה מתכנס בשלב הזה הדירקטוריון ומחליט על שינויים פרסונליים בשדרת הניהול הבכירה. מרמת המנכ"ל ומטה. מאחר שהדברים הללו אינם מתרחשים במכבי, המסקנה המתבקשת היחידה – וההגיונות – היא שמכבי תל אביב איננו ארגון שמכבד את עצמו.

וכל זה לא אמור להוריד, אפילו בקצת, מההישג העצום של מכבי חיפה. קבוצה ששולטת פעמיים ברציפות מול מכבי תל אביב, שמביסה פעמיים ברצף את הפועל ירושלים (בחוץ) היא קבוצה שראויה לכל מחמאה אפשרית. הכלים המקצועיים שקיבל רמי הדר מהבוס שלו רחוקים מלהיות אופטימליים, אין ספק. יש בחיפה מספר זרים שלא היו מוחתמים בשום קבוצה אחרת בליגה הזאת, אבל אצלו הם הצליחו להתגבש לכדי קבוצה אחת, לוחמת ומיוחדת. שמשחקת כדורסל הגיוני ומנותק לחלוטין מהנרטיב של האלטרנטיבה הישראלית למשחק הכדורסל. שמצליחה למזער ולהשכיח את החסרונות המובנים של השחקנים (וגם של המאמן עצמו).

קבוצה עם קונספט, עניין שאיננו חריג במיוחד בליגות מערביות, היא מצרך נדיר עד בלתי קיים אצלנו. ובעוד שכל מאמן אצלנו מברבר עצמו לדעת עם קלישאות של דרך, כיוון וגדילה, בחיפה מבצעים. החל מהאימון הראשון בפרי סיזן. פתרונות הגנתיים פשוטים אך מדויקים וקונסיסטנטיים שמבוצעים היטב מדי אימון ומשחק. שיטה התקפית שלא מנסה להמציא את הגלגל, אלא בסך הכל להתאים את היכולות הקיימות לסיסטם מתאים. ובעיקר מחויבות, לכידות, אגרסיביות ודבקות. ולא ברמת הסיסמה, אלא יותר ברמת הפצצה לפרצוף של השחקנים בצד השני.

הדרך להבראת הכדורסל הישראלי עוברת בהחלפת הקונספט שמנחה את מינויים של מרבית מאמני ארצנו הקטנטונת, באופן שבו יהיו לנו מקסימום רמי הדרים ומינימום גונבי דעת שרוצים להוכיח שהם גאונים טקטיים.