למה אסור שמכבי תל אביב תעפיל לשמינית היורוקאפ

הלוואי שמכבי תל אביב תפסיד בשבוע הבא לניז'ני נובגורוד ותודח מהיורוקאפ יחד עם הפועל ירושלים. אני רוצה שמכבי תעוף לא כי יש לי משהו נגדה. להפך: עוד משחקים ברמה האירופית הגבוהה (אוקיי, אז הבינונית) פירושם עוד כמה משחקי כדורסל ברמה גבוהה יחסית, ואין דבר שאני אוהב יותר בעולם. למרות הזווית האישית והאנוכית, כדאי שמכבי תסיים את דרכה האירופית כבר עכשיו כדי שנבין שזה מה ששוה הכדורסל הישראלי כרגע – בית ה-32 ביורוקאפ. בקושי. כל מה שמעבר לכך הוא בועה.

במשך שנים מכבי עצמה הייתה הבועה הזאת. בעוד הענף דשדש במי אפסיים, כשהקבוצות הישראליות עשו בושות באירופה או סתם העדיפו לא לשחק במפעלים ביבשת, בשעה שהנבחרת התבוססה בבינוניות של שולי אליפות אירופה וכשהנבחרות הצעירות הלכו מדחי אל דחי, יכול היה אוהד הכדורסל הישראלי לברוח לאסקפיזם הצהוב. בשנים הרעות, הם עפו ברבע גמר היורוליג; בשנים הטובות הם העפילו לפיינל פור או לקחו את הגביע. לפעמים מכבי הצליחה לעשות זאת בזכות תקציב גבוה, לעתים בשל ניהול מוצלח ולפרקים נבנתה על מאמנים מעולים. איכשהו, היא הצליחה לכסות על המצוקות של הענף.

אלא שהעונה התברר שמכבי כבר איננה נהנית מאותם יתרונות יחסיים שהפרידו אותה מהכדורסל הישראלי. בעיית היסוד של כל הקבוצות המקומיות, וגם של מכבי, היא איכות השחקנים הישראלים. אין עוד מדינת כדורסל בכירה שסובלת ממחסור כה חמור בכישרון. כשקבוצה רוסית, ספרדית, יוונית, איטלקית ואפילו גרמנית או צרפתית בונה לעצמה סגל, היא יכולה לקחת בחשבון בסיס של שחקנים מקומיים, שישחקו בשורותיה מספר שנים ויחסכו לראשיה את הצורך לבנות מחדש מדי קיץ. במידה שלא עומדים לרשותה שחקנים כאלה, זה קורה מפני שבכירי השחקנים המקומיים משחקים בקבוצות NBA או ביריבות אירופאיות עשירות יותר. יש חריגים, כמו לבורל קוצ'ה הספרדית, שמתבססת על סגל זר, אבל קל יותר לבנות כזה בלב אירופה, במיקום קורץ לרכש מצרפת, למשל. קאזאן, שמשחקת בבית של מכבי תל אביב ביורוקאפ, היא על טהרת הזרים, אבל נהנית מתקציב גבוה שמאפשר לה להביא שחקני חיזוק מצוינים – וגם היא חריגה בנוף של הקבוצות הרוסיות הבכירות, כולל צסק"א, שרובן נהנות מסגל מקומי סביר.

אם זורקים לרגע לפח את התקינות הפוליטית ומתעלמים מאזרחותם של טיילור רוצ'סטי, סילבן לנדסברג ודיאור פישר, שלא למדו כדורסל בעמק יזרעאל, נתניה או אשקלון, מבינים את חומרת המצב. נכון למחזור מספר 4 בבית ה-32 ביורוקאפ, מדורגות מכבי תל אביב והפועל ירושלים במקומות השביעי והשישי, בהתאמה, מתוך שמונה הקבוצות בבתים שלהן ביורוקאפ בתרומת הנקודות של ילידי המדינה. ההובלה של לובליאנה, קבוצה שהיא כמעט על טהרת הסלובנים, ברורה מאליה, אבל גם קבוצות עם לא מעט זרים, כמו שטרסבורג וסראטוב מדורגות לפני מכבי וירושלים, כמו גם גראן קנריה, שאף אחד משחקניה הספרדים לא מוכר כאן. הכישלון של גל מקל בכוכב האדום בלגרד והיכולת האפרורית שלו בניז'ני נובגורוד אשתקד מוכיחים שעם כל הכבוד לעבר ה-NBA, גם הוא לא שחקן דומיננטי ברמות הגבוהות באירופה. הפועל ירושלים חגגה את הארכת החוזה של ליאור אליהו, אבל ממוצע הנקודות שלו בשלב ה-32 ביורוקאפ עומד על 7.5 עלובות. הוא אולי מספק לה יתרון כלשהו במאבק המקומי מול מכבי, אבל לא רלוונטי ביבשת. חמור מכך: פרט לשון דאוסן, קשה לחשוב על שחקן ישראלי שיוכל לשנות את התמונה באופן משמעותי. אם הצבעתם על עוז בלייזר, למשל, כדאי שתבחנו את אחוזי הקליעה הלא מרשימים שלו במכבי חיפה. המצב גרוע עכשיו, אך הוא רק עומד להחמיר.

יש מספר דרכים לחפות על היעדר כישרונות מקומיים: תקציב גבוה, ניהול מעולה, מאמנים מצוינים. גם מכבי תל אביב וגם הפועל ירושלים, כל אחת בדרג שלה, לא נהנות מהסעיף הראשון. מובן שבעזרת התקציב הגבוה יותר של מכבי תל אביב אפשר לעשות יותר מאסופת השחקנים המביכה שנחתה שם העונה, מה שמביא אותנו לניהול. בעבר הייתה מכבי אות ומופת לניהול חד, יעיל ואגרסיבי, שבא לידי ביטוי גם בבחירת שחקנים לא רעה בכלל. האגדה מספרת גם ששחקנים העדיפו לשחק בשורותיה בשכר נמוך יותר מאשר ביריבות האירופאיות, בשל התנאים הנוחים והמקצוענות. כל זה מאחורינו. מכבי תל אביב הנוכחית, בין אם מנהיג אותה פדרמן האב או פדרמן הבן, בין אם ניקולה וויצ'יץ' מחליט את מי להחתים ובין אם הוא רק מכריע למי להחליף נורה, משדרת חוסר אונים וחוסר הבנה. התנהלותה בעונות האחרונות, לרבות זו שבה זכתה במקרה ביורוליג, לא מעידה שמדובר בסטייה זמנית מהמסלול. לכך האנשים האלו מסוגלים, והם לא עומדים לפנות את מקומם.

אז שחקנים אין, תקציבים עצומים חסרים והניהול לוקה בחסר. נותרו המאמנים. לפי התפיסה המקומית, המאמנים הישראלים הם הטובים באירופה, פחות או יותר. תחבולנים, טקטיקנים, למדנים, אסטרטגים, גמישים, לא מקובעים, לא מרובעים. ייתכן שהקביעה הזאת נכונה לשני אנשים, שניהם לא מועסקים כרגע בענף – דיוויד בלאט ופיני גרשון. שניהם גם לא יחזרו לאמן כנראה כדורסל בישראל בקרוב, איש איש וסיבותיו (גרשון מעדיף ניהול מקצועי, לפי השמועות). לגבי השאר, חרוצים ומעמיקים ככל שיהיו, תפיסת העליונות הישראלית פשוט לא עומדת במבחן המציאות. גיא גודס ודני פרנקו לא הוכיחו עדיפות כלשהו על עמיתיהם האירופאים. מאמנים מושמצים כחואן פלאסה ואאיטו עשו להם בית ספר השנה. אם אין די בכך, הכישלון הצפוי של ז'אן טבק יוביל ככל הנראה לפסילה קטגורית ומטופשת של מאמנים זרים בעשור הקרוב, כפי שקרה מאז הפעם הקודמת שדרך כאן מאמן זר, נוון ספאחיה. אולי ארז אדלשטיין ישנה את התמונה העגומה, אך גם הוא טרם הוכיח את עצמו ברמות הגבוהות של היורוליג. כל השאר ימשיכו להתנדנד בין ניצחונות להפסדים, בלי להקנות לקבוצתם סגנון משחק מובחן – וכך גם נראית ליגת העל בכדורסל, אולי הרנדומלית ביותר באירופה.

בעונה הקרובה הבועה תשוב להתנפח, כשמכבי תשחק ביורוליג החדשה והמובטחת. גם אז, אם לא ישתנה משהו בסיסי בניהול, אם לא תחתים שחקנים זרים יקרים ואם לא תמציא יש מאין מאמן מבריק, אין סיבה להאמין שמשהו דרמטי ישתנה. גם ירושלים תצטרך לבנות קבוצה מאפס, כי אליהו, הלפרין ואפילו שון דאוסן, אם יחתום במקרה, לא מספיקים כדי להוביל אותה רחוק במפעל אירופי. כדאי להפנים: הכדורסל הישראלי נראה בדיוק כמו קבוצות הייצוג הבכירות שלו בעונת 2015/16, כלומר רע. אם נמשיך להדחיק ולהתעלם, אין כל סיכוי שהוא יחלים.