בווידאו: גילי ורמוט מוצג במכבי חיפה
בכל שנה זה מפתיע מחדש, הטירוף הזה של היום האחרון של חלון ההעברות. איך שחקנים בינוניים, שמשוחררים מהקבוצות הבינוניות שלהם כי הם אכזבו ואין להן שום צורך בהם, הופכים לסחורה חמה בקבוצות בינוניות אחרות. איך מאמנים לחוצים מצליחים לשכנע את הבעלים שלהם שרכש נוסף יפתור את הבעיות, צריכים רק בלם, קשר וחלוץ. איך סוכנים מהתלים בכולם ומשווקים את הסחורה המקרטעת שלהם, סוחרים בכדורגלנים שהתייבשו על הספסל, מנצלים את המצוקה של הקבוצות, אלה שכבר מספטמבר מפנטזות על ינואר הגדול, על החיזוק המיוחל. איך האוהדים נסחפים באמונה, כאילו בכל ינואר עושים להם איפוס למוח ולזיכרון.
אפשר להסתכל על הצד החיובי של התופעה, כי היום האחרון של החלון בכל זאת ממחיש התרגשות, רעב, תחרותיות, אופטימיות, רצון לשנות, רצון להתרענן, הרבה תקווה, אפילו נאיביות נעימה, אבל מבחינתי הוא כבר שנים מסמל ייאוש, עולב, חאפריות, חפיפניקיות, רק סתימת חורים. רק לדמיין בראש חלק מהדמויות האלה במשרדי ההתאחדות, את הסוכנים והעסקנים מסתערים על הדלפקים והפקידים דקות לפני סגירת החלון, צועקים תרשום לי את ההוא, תרשום לי את ההוא, מהר, מהר, לפני שנסגר החלון, כאילו זה ישנה משהו, רק מזה אפשר לקבל דיכאון.
איזו עסקה בחלון האחרון באמת גורמת לאוהדים להתעודד? להתמלא באמונה? להאמין שהשינוי יגיע? אפילו המעבר של גילי ורמוט לחיפה, לכאורה העסקה הכי משמעותית, מה ההתלהבות הגדולה, משחקן שנראה כבר שנתיים הרבה מעבר לשיאו? ומילא ורמוט, שבאמת יש לו פוטנציאל, מה עם השאר? מה עם פירס? מה הוא כבר עשה בנתניה? רוני לוי כבר לא בונה על צעירים? ומה גל שיש וחמזה בארי יעשו להפועל? מה ההבדל הגדול בינם לאלה שכבר שם? כמה אפשר? ומה מדוניאנין וסה יביאו למכבי תל אביב? זה הפתרון לבעיות של הקבוצה? זה מה שיהפוך את העונה? כולם מפנטזים על הינואר של זהבי ופריצה, אבל ינואר כזה קורה פעם בדור. בדרך כלל מביאים רק פלסטרים במקרה הטוב, שמכסים על הפצע אבל לא נותנים לו להחלים, לא מאפשרים לו לנשום, רק פלסטר על פלסטר על פלסטר, חונקים אותנו.
וכמובן, לפני הכל, המסחרה. זה לא שונה משאר העולם, זה לא שונה משאר הענפים, ועדיין, התופעה הזאת של העסקים ביום האחרון מקצינה את תחושת שכירי החרב. כדורגלנים שקופצים מקבוצה לקבוצה, בשיא הטבעיות, כמו פרפר מבר לבר. איך כולם בהולים להחליף אווירה, להחליף חולצה, מוצגים ב"בית החדש", ישר כבר מחויבים ומרגישים בבית, מודים לקהל הכי טוב בארץ. איך קבוצות יוצאות לקניות, מעמיסות על העגלה, שלוש במאה.
כל שנדרש זה רק פוטושופ מהיר לרשתות החברתיות, פרצוף על רקע סמל המועדון, כיתוב "ברוך הבא" (עדיף באנגלית, כדי לעמעם את הישראליות ולתת תחושה גלובאלית), וזהו, האוהדים אמורים לשכוח מהכל, להתחבר לרכש החדש, לחבק אותו, להתמסר אליו, לחבר לו שיר אוהדים. ואז לפני המשחק הוא יתקרב מעט ליציע השרופים (אין דבר שהם אוהבים יותר משחקנים שנענים לקריאה "בוא לפה"), ימחא כף ויניף לעברם ידיים, ואלה יקראו בשמו באהבה, אתה אחד משלנו, יאללה מלחמה. פשוט לקבוצה הקודמת הוא לא כל כך התחבר. עכשיו הוא כבר מרגיש בבית.
עקרונית אין לנו בעיה שהשבוע הזה מנוגד במהותו לכל המיתוסים על הכדורגל, כבר ויתרנו מזמן על הוזלת הרומנטיקה במשחק, אין בנו נאיביות, הנשמה שלנו סדוקה, התייאשנו, נכנענו, התבדינו. השאלה היא למה כל זה היה חייב לקרות עכשיו, לפני הדרבי. בשביל מה היינו צריכים את זה. או בקיצור, זה לא הזמן הנכון לספר לאוהדים בתל אביב מאילו חומרים בנוי המשחק. לא, לא השבוע. אל תטרידו אותם בשכירי חרב, אל תדברו איתם על חוסר נאמנות וחוסר מחויבות, הם לא יעמדו בזה. אל תזכירו להם שיש בעולם ורמוטים, כאלה שיכולים לעבור מצד לצד יום אחרי הדרבי. אל תזכירו להם שהקבוצה שלהם מלאה בחמזה בארים, שחקנים בינוניים וסבירים, שרק הרגע הגיעו ופתאום צריכים לתפקד כחיילים אמיצים במשחק הגדול מכולם. אל תזכירו להם שהשינוי שהובטח להם מגיע ממדוניאנינים, כאלה שעזבו בזעם ונשבעו שלא יחזרו, ופתאום אמורים להתקבל באהבה ולהושיע. אל תזכירו להם שגם השחקנים כבר לא מתרשמים מרימון עשן באימון, מפריצת אוהדים למתחם, משלטים וצעקות, כי הם "ספורטאים מקצוענים".
זה לא הזמן לעמת את האוהדים עם האמת. אין להם יכולת להכיל אותה. בעיני רוחם השחקנים הם חיילים סקוטים שנלחמים על המולדת, והמאמן הוא מל גיבסון ב"לב אמיץ". בעיני רוחם השחקנים עולים לדשא בדמעות, נשבעים בינם לבין עצמם שהפעם הם לא מפסידים, ויהי מה. השבוע רבבות אוהדי מכבי והפועל לא ישנים בלילות, הבטן שלהם מתהפכת, ולא, זאת לא מטאפורה, בלילה שלפני דרבי יש פעילות מעיים ייחודית, אפשר ממש לשמוע מכיוונם קולות מצוקה. השחקנים מופיעים לאוהדים בחלומות, הם משוחחים איתם, גוערים בהם, הם מתמזגים להם בחיים, בדמיון, כשהם עוצמים עיניים עולים להם בראש מראות מדרבים קודמים, חלקם טראומתיים, חלקם היסטריים, הכל מתבלבל בסערת רגשות, לחץ ופאניקה וציפייה. אלה הימים שבהם שוכחים מהכל, ובחושים מעורפלים עולים למשחק, ופשוט מתנתקים מהמציאות.