בווידאו: הכל שטויות במחווה לדיוויד בלאט
קצב תחלופת המאמנים ב-NBA נהיה גבוה יותר ויותר בשנים האחרונות. רק שבעה מבין 30 המאמנים בליגה כרגע נמצאים בקבוצה שלהם יותר משנתיים וחצי, רק שלושה היו המאמנים הראשיים של הקבוצה שלהם גם בתחילת העשור הזה. אריק ספולסטרה הוא כבר המאמן עם הרצף השני הכי ארוך בקבוצה שלו ב-NBA, אחרי גרג פופוביץ' כמובן. רוב השינויים בעמדת המאמן מתרחשים בקיץ, המנהלים ב-NBA מעדיפים להחתים מאמנים עם הזמן להכין את הקבוצה בהתאם לשיטה שלהם. לא רק שאין ירידות ליגה, עונות חלשות במיוחד דווקא מתוגמלות בבחירת דראפט גבוהה, לכן אין יותר מדי תמריצים לקבוצות שלא מצליחות לפטר מאמן במהלך העונה.
למרות זאת, גם פיטורי מאמנים במהלך העונה מתרחשים בקצב גבוה מהעבר. ג'ף הורנסק, שפוטר אתמול (שני) מפיניקס, הוא המאמן הרביעי שהולך הביתה במהלך עונת 2015/16, כשאנחנו רק מעט לאחר נקודת האמצע של העונה. לאחר ששניים משלושת המאמנים שפוטרו לפניו הגיעו משתיים מארבע הקבוצות שהגיעו לגמרים האיזוריים בפלייאוף האחרון (קווין מקהייל ודיוויד בלאט), הורנסק מפוטר עונה וחצי לאחר שהגיע למקום השני בדירוג מאמני העונה ב-2014, כאשר כמאמן רוקי הפך את הסאנס להפתעת הליגה. המפוטר הנוסף, ליונל הולינס מברוקלין, ניסה לאמן קבוצה נטולת סגל ראוי, תקווה או מוטיבציה, ובעצמו הגיע לגמר האיזורי ב-2013 עם ממפיס.
האם מנהלים כיום חסרי סבלנות יותר מבעבר? לא בטוח. בשנים האחרונות הייתה תחלופה גדולה גם בגזרת המנהלים, צמח דור חדש שמינה דור חדש של מאמנים. הרושם הוא שחלק מהמאמנים האלה כאן כדי להישאר לשנים רבות בקבוצה שלהם: בראד סטיבנס בבוסטון, קווין סניידר ביוטה, מייק בודנהולצר באטלנטה, סטיב קליפורד בשארלוט, טרי סטוטס בפורטלנד וכמובן סטיב קר בגולדן סטייט. הקבוצות האלה נמצאות בעיצומו של תהליך שנראה שיקבל הזדמנות להגיע למיצוי, וזה בלי להזכיר את פילדלפיה שנותנת לברט בראון להפסיד כחלק מתוכנית גדולה שאולי נזכה לראות מתממשת בימי חיינו.
התופעה שאנו עדים לה כרגע היא של חילופי דורות שבאים לידי ביטוי גם בהנהלות וגם על הקווים, דור צעיר שמבוסס פחות על שחקני עבר ויותר על חובבי סטטיסטיקות מורכבות נותן את הטון עכשיו. זו הסיבה המרכזית לתחלופה הגבוהה כרגע ולכן היא גם צפויה להירגע אצל רוב הקבוצות, הדור החדש יקבל את ההזדמנות להטביע חותם. הרושם הוא שהדור הזה דווקא סבלני מאוד, מרגיש בנוח בתהליך בנייה של שנים שמתחיל מלמטה ומטפס לכיוון הצמרת. יוטה היא דוגמא נהדרת לקבוצה שמקפידה לא למהר, מתקדמת צעד אחרי צעד בלי לנסות לקצר תהליכים, מחכה לזמן הנכון לבצע מהלכים גדולים.
הבעיה מתחילה כשיש ציפייה להצלחה מידית. הדור החדש מבין בתהליכים, בבניית סגל, בשכר הלימוד שנדרש משחקנים צעירים, בשימוש בסטטיסטיקות כדי לזהות שחקנים לא מוערכים, בניהול תקרת שכר, בצבירת נכסים. אבל האוויר בפסגה דליל, וכשמגיע השלב בו צריך לחשוב על ניצחונות ועל התקדמות בפלייאוף העסק נהיה מסובך יותר. קליבלנד מצאה את עצמה בונה קבוצה מ-0 ל-100, ברוקלין הזניחה את העתיד בשביל הצלחה עכשווית שהחלון שלה כבר נסגר, יוסטון למדה שיש גבול למה שניתן להגיע עם שחקנים שמתפקדים כמו רובוטים שמצייתים לפקודות סטטיסטיות. בשלושת המקרים למאמן היו קשיים במהלך העונה, אך הבעיות של הקבוצה עמוקות הרבה יותר.
במובן הזה, הבעיה של הורנסק הייתה שהוא הצליח יותר מדי בעונה הראשונה שלו. פיניקס הייתה אמורה להיות עוד אחת מהקבוצות האלה שנבנות לאט, עם מנהל חדש ומבטיח ומאמן בתחילת דרכו, ופתאום מצאה את עצמה נאבקת על מקום בפלייאוף עם סגל שבפתיחת העונה נחשב לאחד החלשים בליגה. כל מה שקרה בשנה וחצי שלאחר מכן הוא תוצר של פיצול האישיות בין קבוצה בתהליך בנייה, עם הרבה צעירים ובחירות דראפט, לקבוצה שרוצה להצליח כאן ועכשיו.
הג'נרל מנג'ר ריאן מקדונו, שעשה הרבה מאוד דברים נכונים בעונה הראשונה שלו בפיניקס, הכניס את הקבוצה לסחרור. הוא פגע באיזון העדין שנוצר בין אריק בלדסו לגוראן דראגיץ' כשהוסיף את איזיאה תומאס כפוינט גארד בכיר שלישי בקבוצה, בסוף הוא ויתר גם על תומאס וגם על דראגיץ' והביא במקומם את ברנדון נייט שמאז יותר פצוע מכשיר. הוא החתים את טייסון צ'נדלר במטרה לשכנע את למרקוס אולדריג' להגיע, כשלמרקוס בחר בספרס הוא נתקע עם צ'נדלר בסיטואציה שלא מתאימה לו ומפריעה להתפתחות של אלכס לן. הוא ויתר על מרכוס מוריס כדי לפנות מקום ללמרקוס, מה שהרגיז את אחיו התאום מרקיף שמאז הוא גורם מפריע בקבוצה, אבל מקדונו התעקש לא לבצע את הטרייד המתבקש על מרקיף.
לאחר הפציעה של אריק בלדסו, הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה שנראה נהדר בחודשיים בהם שיחק, פיניקס הפסיקה לתפקד. אך דווקא זו הייתה הזדמנות מבחינת ההנהלה לאמץ מחדש את זהות הקבוצה בבניה: לחפש טריידים על מרקיף, צ'נדלר ופי ג'יי טאקר תמורת נכסים עתידיים, לתת את הבמה לצעירים לן, דווין בוקר, טי ג'יי וורן וארצ'י גודווין, לסיים עם המאזן השני או השלישי הכי גרוע בליגה ולקוות לבן סימונס בדראפט. במקום זאת, ההנהלה ביצעה צעד משונה במיוחד ופיטרה את שני עוזרי המאמן הבכירים, מייק לונגברדי וג'רי סיצ'טינג, כסוג של מסר להורנסק שזו ההזדמנות האחרונה שלו. לפי הדיווחים, הורנסק לא התאמץ במיוחד לקחת את ההזדמנות, השחקנים הפסיקו להקשיב לו והוא הבין שזמנו קצוב.
בסיטואציה שנוצרה ניתן להבין את הפיטורים של הורנסק. כמו השלושה שפוטרו לפניו העונה, הטענה המרכזית נגדו הייתה שהוא איבד את חדר ההלבשה. וכמו בשלושת המקרים הקודמים, יש בכך אמת. כאשר לברון ג'יימס מתעלם מהתרגיל של המאמן שלו בכדור האחרון ניתן לרחם על המאמן שצריך להתמודד עם כוכב בסדר הגודל הזה, כאשר ארצ'י גודווין עושה את זה ורץ להתרברב על כך בתקשורת זה אומר שלמאמן שלו יש בעיה. גודווין התעלם לחלוטין מהתרגיל שהורנסק תכנן, כדרר עשרים שניות ועלה לשלשה קשה במהלך האחרון מול אטלנטה. אבל הוא קלע את השלשה וזה היה הניצחון היחיד של פיניקס ב-11 המשחקים האחרונים, לכן הוא הרגיש מאוד בנוח לספר שזה היה רעיון שלו.
אך הסיטואציה שהובילה לכך היא כולה באחריות מקדונו, הבעלים רוברט סארבר ושאר ההנהלה. הם עשו כל טעות אפשרית בשנה וחצי האחרונות. הם ממשיכים לטעות, כשהחליטו לראיין את כל העוזרים שנותרו לפני שבחרו בארל ווטסון כמאמן הזמני, צעד שלא יתרום לאווירה בצוות האימון. לא ברור מה הציפיות מהקבוצה כרגע, קבוצה שהסגל הנוכחי שלה, בטח כשברנדון נייט פצוע בנוסף לבלדסו, הוא אחד החלשים והלא מאוזנים בליגה. אם מישהו בפיניקס מצפה ברצינות לחזור לנצח הוא משלה את עצמו.
רבות דובר נגד הטנקינג כשיטה, עלו הרבה טענות נכונות מכל מיני סוגים נגד קבוצות שמחלישות את עצמן בכוונה. אך פיניקס הנוכחית היא קבוצה שזו הדרך היחידה שלה להוציא משהו מהעונה הזאת. ויותר חשוב: זאת הדרך היחידה שלה לגבש מחדש זהות קוהרנטית, להפסיק עם פיצול האישיות שהורס אותה. המחיר של ההרס הזה עד כה הוא ויתור על אחד הכוכבים שלה (דראגיץ'), ויתור על בחירת דראפט אטרקטיבית מאוד של הלייקרס (שעכשיו שייכת לפילדלפיה), תקיעת ההתפתחות של כמה מהצעירים ועכשיו ויתור על מאמן שהעונה הראשונה שלו הייתה מבטיחה במיוחד. יהיה חבל אם קבוצה שעדיין יש לה סביב מה לבנות תמשיך להרוס לעצמה.
