בטריבונה: במשחק בין בית"ר לסכנין, העניין שוב לא היה על הדשא

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

הכי טוב: דן איינבינדר

פחות טוב: ויאם עמאשה

זה היה נראה מוזר. האוטובוס עמד שם, בכביש הגישה לאיצטדיון המושבה, וכעשרות אוהדים נדחקו אל מחוץ לחלון שליד הנהג. הם החזיקו בשטרות, ניסו לדחוף אותם לידיו של הנהג, ואתה לא מבין למה אנשים שכבר ירדו מהאוטובוס נזכרים עכשיו לשלם. ועוד יותר מכך - מדוע הם להוטים כל כך לשלם על הנסיעה הזו.

אבל זה לא היה האוטובוס שהביא את אותם אוהדי סכנין. זו היתה קופת כרטיסים.

התור גדל מעשרות למאות. זה הלך ככה: הם נכנסו מהדלת הקדמית, קנו את הכרטיס מבחור שעמד בין הכיסאות, וירדו דרך הדלת האחורית.

כרגיל - אוהדי החוץ במפגש שבין בית"ר לסכנין זכו ליחס שמעליב חיות. ושוב הם שילמו על זה כסף. "זו הפעם הראשונה שאני מגיע", אמר לי אחד האוהדים, שנלחם על מקומו בתור. "וזו גם הפעם האחרונה", הוסיף. נקווה שהוא דובר אמת, ונקווה שאוהדי סכנין יפסיקו להגיע למשחקי בית של בית"ר, ושאוהדי בית"ר ימאסו בצחנת המסע מפארק אוסטרליה ויוותרו לאלתר על משחקי חוץ בדוחא. נקווה שהאוהדים יתחילו לקבל שכל, יחרימו, יחסכו כסף וידאגו לשנות את היחס אליהם. כי כדורגל טוב הם לא רואים, אז לפחות מגיע להם יחס טוב יותר, וברור מאליו שהמוסדות הרלוונטיים - התאחדות, מנהלת, משטרה, משרד הספורט - לא ידאגו להם. הם אף פעם לא דאגו להם כמו שצריך.

הם, הרי, אף פעם לא עמדו בתור צפוף ומסוכן, מחוץ לאוטובוס שהוא בעצם קופת כרטיסים.

"יאללה, בואו נרים את תל אביב!", צווח הכרוז של בית"ר ירושלים. כנראה נרדם בשיעורי גיאוגרפיה, או שבשבילו תל אביב זו חתיכת בועה. בינתיים, בפתח תקוה, מרכז העניין במפגש בית"ר-סכנין היה, כרגיל, בטריבונה. אוהדי סכנין הניפו דגלים שהרבה אנשים לא אוהבים שמניפים, שרו שירים שהרבה אנשים לא אוהבים ששרים, והשליכו אבוקות שכמעט פגעו במאבטח ובקוון. אוהדי בית"ר, מנגד, חיברו כמה מילים רעות ללחנים טובים, וחגגו על חשבון כל האקסים והיריבים הספורטיביים והפוליטיים. הגדיל להבריק הילד שהתלווה לעליית הקבוצות למגרש, והיה צריך ללבוש מדי סכנין. במהלך ההמנון המאולתר (הביצוע היה גרוע, אגב) הוא דאג להעלות את חולצת סכנין אל מעל לפופיק, וחשף חולצת בית"ר מתחת. טרמפיסט.

מתוך 90 דקות של כדורגל רק על שתי שניות אפשר לכתוב הביתה. כשעומר אצילי העביר את הכדור לצד השני של המגרש, וקנדיל תפס אוויר, ודן איינבינדר היה צריך למתוח את האיברים כדי לבשל נ-ה-ד-ר ללידור כהן. "בורכתי ברגליים ארוכות", אמר המבשל, שחגג יותר מהכובש - סימן היכר לאסיסט נפלא. מיד לאחר הגול דרש הכרוז, שוב, "להרים את תל אביב", והמקרה - כמו הסיכוי למשחק קצבי - נראה אבוד.

זה היה משחק מאוד משעמם, משעמם עד כדי חרופ, ושריקת הסיום של זיו אדלר כאילו העבירה את כולנו לממד מקביל. כי השחקנים של בית"ר קפצו מעבר לעננים והאוהדים היו הרבה מעליהם. זו באמת היתה שמחה שמזמן לא נראתה, וכנראה שבממד המקביל ההוא התקיים משחק אחר לגמרי.

אבל אפשר להבין את אנשי בית"ר וגם את אוהדיה. זה היה משחק שבא אחרי שני הפסדים - בליגה ובגביע - וזה בכל זאת היה משחק נגד סכנין. זו היתה הפעם הראשונה זה עשור שבית"ר משלימה דאבל על יריבתה המושבעת - ופעם ראשונה אי פעם שהירושלמים מנצחים את סכנין בשני משחקי ליגה עוקבים.

והאיצטדיון עבר משקט לרעש, מסנוז לקרוז. סלובו דראפיץ' שמח מאוד. במעיל של קוטפי אבוקדו הוא הסביר כמה חשוב היה לו הניצחון, ובבית"ר התגאו על עבודת סקאוטינג איכותית שלא הותירה לסכנין אפילו להגיע למצב. סלובו גם הבין את פקק הלחץ שהשתחרר אצל אוהדי בית"ר. "הייתי פעם אוהד בנוביסאד", אמר לוואלה ספורט בסיום. "כשלא הלך לקבוצה, גם אני הייתי משתולל ועושה בעיות. אני מבין מה עובר על אוהדים בתקופות קשות. הלחץ שהיה בזמן האחרון הוא לחץ שנבע מתחושת אחריות - לחץ של 'האם כל כך הרבה אנשים ילכו הביתה שמחים או עצובים'. זה מועדון שגדול יותר מכולנו".

כשיצא מהאיצטדיון חיכו לו אוהדי בית"ר צעירים. כל אחד ביקש תמונה. "איזה לוק יש לו!", החמיא אוהד - שאולי התלהב ממעיל קוטף האבוקדו. "אני תמיד רוצה את ההערכה אבל אני לא רודף אחריה", אמר מאמן הקבוצה שבמקום הראשון בליגת העל השנייה - כדבריו.

אבל בית"ר שלו, למרות ההתבנקרות במקום השלישי, לא במצב קליל. די ברור שהטופ הוא המקום השלישי, די ברור שאירופה היא לא יעד סקסי - כולם זוכרים מה קרה בבלגיה - וכשהגביע הלך, מה נשאר? "זו לא תהיה חוכמה לכוון רק לסיים במקום השלישי", הסביר דראפיץ'. "אנחנו צריכים להשתפר, להיות אטרקטיביים יותר ונושכים יותר, להיות קבוצה שממקסמת תהליך בנייה ולא סתם מסיימת במקום השלישי. הערב אני פשוט שמח. הניצחון הזה נותן לי הרגשה שקשה לשבור את הקבוצה הזאת. יש קבוצות שאחרי שבוע כזה היו מתפרקות הלילה".

הטעות של קנדיל קיבלה אמש משמעות עמוסה יותר. הרי דווח שסוגיית השוער היתה מרכזית מאוד בהחלטה להיפרד מאלי כהן. אותו אלי כהן שהביא לקבוצה 36% הצלחה. מאז ששלחו את כהן הביתה - מה אתם יודעים - סכנין עם 27%. יוסי אבוקסיס התאונן על ההתקפה שלו, והוא צודק. סכנין לא הגיעה למצב רלוונטי אחד, ואבוקסיס צדק כשאמר שגם בית"ר כמעט ולא הגיעה לדבר.

ככה זה - כשמדברים כל כך הרבה על אוהדים, הם הופכים למרכז העניינים. לא בכדי הרבה משחקים בין בית"ר לסכנין משעממים מאוד, לא מתעלים לרמת השנאה שהמפגש הזה יוצר.

"בואו נרעיד להם את האיצטדיון קצת", המשיך הכרוז לשחרר הזיות לתוך המיקרפון, ואני שואל - להם? לתל-אביבים? לפתח-תקוואים? לשמאלנים? למכביסטים? לאדומים? לערבים? לגוש-דנים? לארגון הכלל-ארצי של מורי הגיאוגרפיה?

אבל זה מה יש. המפגש הזה רווי בשנאה, בשטנה, בבורות, בקיפוח, בכאוס, בדם, באש.

ולרוב, לא בכדורגל.

וכך, במשך שעה וחצי מינוס שתי שניות, מירב העניין לא היה על הדשא אלא בטריבונה. תוציאו את האבוקות והשירים הרעים וריבוי השוטרים, ואין בזיכרון אפילו אירוע אחד זולת איינבינדר. ולא היה קשר בין מה שקרה על הדשא לבין מה שקרה ביציעים. כאילו מדובר בשתי מחלקות נפרדות, כאילו אלה לא באו בשביל אלה. במשך שעה וחצי מינוס שתי שניות אלו לא היו אוהדים שצופים בכדורגלנים אלה מן מחזמר של שנאה שבמקרה מתקיים מסביב למגרש כדורגל. אם כבר, השחקנים שרצו על הדשא צפו ביציעים, ולא להפך.

לפחות, נכון לכתיבת שורות אלה, ניתן להתנחם בכך שלא היו תגרות אלימות מדי, שלא היו יותר מדי פצועים, שכל קופות הכרטיסים המאולתרות שבו הביתה בשלום.

orenjos@walla.co.il