בווידאו: אנדרו וסמנתה סמית' מדברים על מערכת היחסים שלהם ב-2013
22 דקות. הוא שכב לפני כשנה וחצי על רצפת עבודתו החדשה למשך 22 דקות ללא דופק, סובל מדום לב, הרבה יותר מת מחי. ואז, בחלוף 22 דקות, ליבו העצום של אנדרו סמית' שב לפעום, ושחקן הכדורסל לשעבר שב לחיים. היה זה נס רפואי שגרם לו ולאשתו ולכל הקרובים אליו להבין בדיוק עד כמה נזילים החיים, בדיוק עד כמה נזיל המצב הזה בו הוא נתון, ובו בזמן גם העניק לקרובים אליו תקווה שאם הוא יצא מזה, הוא ייצא מהכל.
אבל בשבוע שעבר, הוא כבר לא היה להילחם יותר. בשבוע שעבר אנדרו סמית' הלך לעולמו בגיל 25 אחרי מלחמה בלתי אפשרית עם מחלת הסרטן והותיר אחריו סיפור גבורה מרגש, וסיפור קורע לב על זוגיות מדהימה שכמעט, רק כמעט היתה חזקה יותר מהכל.
הרופא שיילד את אנדרו סמית' ב-9 בספטמבר 1990 בוושינגטון אמר שראה רק תינוק אחד שהיה גדול יותר כשיצא מבטן אימו. אנדרו הצעיר ניצל את גודל הזה - 1.90 מ' כשהחל את בית הספר התיכון - כדי להתחיל לשחק כדורסל באינדיאנה, אליה עברה משפחתו, ולקבל את הכינוי "עיוות של הטבע" בזכות יכולתו לשמור כמעט על כל שחקן אפשרי. כשהגיעה העת לבחור אוניברסיטה, קפץ על הצעת המלגה מבאטלר, שם עבדה אימו, אלא שקריירת המכללות שלו כמעט לא החלה: בבדיקות הרפואיות, התברר כי ליבו של אנדרו סמית' גדול מדי. לבסוף, קיבל אישור רפואי להתחיל לשחק כדורסל, וכבר בעונתו הראשונה חווה סיפור סינדרלה של ממש, כשבאטלר הקטנה שלו ושל המאמן המצוין בראד סטיבנס הגיעה עד גמר ה-NCAA, שם הפסידה לדיוק.
החל מעונתו השנייה החל לקבל כמות דקות משמעותית, והפעם היה שותף מרכזי יותר לריצה מדהימה נוספת של הבולדוגס, ששוב העפילו לגמר טורניר ה-NCAA, אך שוב הפסידו - הפעם לקונטיקט. בשתי עונותיו הבאות בבאטלר הפך אנדרו סמית' שחקן שלם יותר - כזה שמסוגל גם לקלוע שלשות ממרומי 211 סנטימטריו, למנהיג ווקלי יותר, ולאחד השחקנים הפופולריים ביותר בקבוצה. בעונתו האחרונה העמיד את ממוצעיו הטובים בקריירה - 11.3 נקודות (50 אחוז מהשדה, 71 אחוז מהעונשין), 6.1 ריבאונדים ו-1.4 אסיסטים למשחק - וסיים את תקופתו בבאטלר כשהוא מדורג חמישי בכמות המשחקים בתולדות המכללה (134), 12 בטבלת הריבאונדים (648) ו-25 בטבלת הנקודות (1,147).
עם סיום לימודיו התחתן עם אהבת נעוריו סמנתה, אותה הכיר בבית הספר התיכון באינדיאנה, והחל להביט קדימה: בתוך תוכו גם הוא בוודאי ידע שאינו טוב מספיק ל-NBA, ובכל זאת דאג להופיע למחנה קדם-הדראפט המסורתי בפורטסמות', במהלכו העמיד ממוצעים של 5.3 נקודות ו-6.7 ריבאונדים. לאחר מכן ערך מספר אימונים אישיים בשש קבוצות NBA, כולל שני אימונים עבור הפייסרס. "ניסינו לקיים חיי נישואים "נורמליים", אבל בואו נהיה כנים, לא היה דבר אחד נורמלי בצורה בה חיינו", כתבה סמנתה סמית' בבלוג שלה, Kicking Cancer with the Smiths - בלוג שיהווה חלק נרחב מהפסקאות שבדרך. "אני עבדתי כמטפלת 55 שעות בשבוע ואנדרו הלך להתאמן ארבע שעות כל בוקר, בימים בהם לא נבחן בקבוצות NBA. מדי יום חיכינו (לא כל כך בסבלנות) לשיחה מהסוכן שלו שתגיד לנו לאן אנחנו הולכים. הגיעו שיחות, אבל לא אהבנו את ההצעות. התפללנו ללכת לאן שאלוהים צריך אותנו, אבל לא הרגשנו שהשיחות שקיבלנו ענו על כך. זה נמשך שלושה חודשים. פאניקה החלה. פעם נוספת, נזכרנו שאין לנו כל שליטה".
כצפוי, 30 קבוצות הליגה הטובה בעולם החליטו לוותר על סמית' בדראפט 2013. גם ניסיון להשתחל ל-NBA דרך קבוצת ליגת הקיץ של אוקלהומה סיטי לא עלה יפה, ובספטמבר החליט לקבל את הצעת נפטונאס קלייפדה הליטאית, ששיחקה באותה עת ביורוקאפ. ההתחלה לא היתה פשוטה. "היו הרבה הבטחות שלא קוימו שם", אמרה אשתו. "ליטא מדינה מאוד מדוכאת, לא חברותית ולא בוטחת באף אחד. זה מקום בו אם אתה מחייך, אנשים חושבים שאתה גונב מהם". בבלוג שלה כתבה: "להגיד שלא ידענו למה לצפות יהיה אנדרסטייטמנט עצום. היו עליות ומורדות (ואז עוד מורדות), אבל בתוך כל זה, היה לנו אחד את השני. היינו רחוקים מכל המשפחה שלנו, כל החברים וכל המאכלים האהובים עלינו, אבל היה לנו אחד את השני!"
סמית' שימש בעיקר כשחקן ספסל בנפטונאס. בעשרה משחקי יורוקאפ קלע 5.4 נקודות לערב והוריד 3.4 ריבאונדים. אבל הצרות על הפרקט היו כאין וכאפס לעומת הבוקר ההוא שהרגיש גוש מוזר, איפשהו בין החזה והצוואר. גוש ששינה הכל. גוש שבלי לדעת זאת אז, סימן את תחילת הסוף.
"מחלה זרה ובלתי רצויה החלה להתבצר בחיים שלנו, ובפרט בחזה של בעלי", כתבה סמנתה בבלוג שלה. "חזה עליו נרדמתי לילה אחר לילה, חזה שתמך בחיבוקים נהדרים וקצת חזקים מדי שאנדרו כל כך אהב לתת לי, חזה שאצר חמש שנים של צחוק משותף, חזה שמחזיק את לב בעלי שאני כל כך גאה להיות חלק ממנו". תחילה בחר סמית' להתעלם מהגידול המסתורי, אולם בחלוף שבועיים, כשהפך בולט יותר ויותר, והחל להפעיל לחץ פנימי באיזור חזהו, הבין שהוא זקוק לרופא. רופא הקבוצה בקושי דיבר אנגלית, כמו מרבית הרופאים האחרים בהם נתקלו הזוג הצעיר במהלך שהותם בליטא, ובעוד בדיקת ביופסיה שללה אפשרות של סרטן, הסכים הסנטר לעבור ניתוח כדי לטפל בגידול ולאפשר לו לשחק כדורסל. אלא שהניתוח, כך על פי כתבה נפלאה באתר "CBSSPORTS", נעשה ללא הרדמה כלל, וסמית' הרגיש כיצד כל כלי רפואי אפשרי חודר לתוך גרונו, מנסה להסיר את החסימה ולא מצליח. חוסר ההצלחה הזה אילץ את שחקן נפטונאס, שכעת התקשה לנשום באופן סדיר או לישון בלילות, לבקש חוות דעת נוספות.
ואז, ב-2 בינואר, אחרי שחגגו חג מולד ראשון כזוג נשוי, דפק בדלת בית משפחת סמית' הג'נרל מנג'ר של נפטונאס ונשא עימו את תוצאות בדיקת ה-MRI האחרונה שאנדרו סמית' ביצע. בריאותיו התגלה גידול, נפרד מהחסימה שהשתלטה על גרונו, אך ככל הנראה לא מדובר בסרטן. הזוג הצעיר נשם לרווחה ועלה על מטוס, מתוך כוונה לפתור את הבעיה בארצות הברית ולשוב לליטא בחלוף מספר שבועות. "אפשר היה לראות שהוא חולה, וזה אומר הרבה, כי אנדרו לא היה מהמתלוננים. הוא התקשה ללכת", אמרה אחותה של סמנתה ל-CBSSPORTS. לאחר שסמית' החל לחוות היפרוונטילציה חששו במשפחה שהוא בעיצומו של התקף חרדה, ובבית החולים התבשרו כי אנדרו סובל מלימפומה שאינה הודג'קין - סרטן הדם השכיח ביותר, שסיכויי ההחלמה ממנו עומדים על משהו כמו 90 אחוז. אלא שכעבור מספר ימים ביקר את סמית' רופא חדש ובפיו חדשות גרועות הרבה יותר: מדובר, בעצם, בסוג נדיר של לימפומת תא T, שתוקפת בעיקר ילדים, וסיכויי ההחלמה ממנה לבוגרים עומדים על פחות מחמישים.
הוא החל מיד בטיפולי כימותרפיה שגרמו לו לרזות כ-18 ק"ג, אולם לאחר קצת פחות מחודשייים, קרה דבר מדהים: הגידול נעלם כמעט לגמרי. "הרופא אמר שזה חסר תקדים לחלוטין. זה היה ענק, ואף אחד לא ציפה לזה", אמרה אחת האחיות שטיפלה בו ל-CBSSPORTS. אבל מספר תאים סרטניים עדיין נותרו בגופו של אנדרו סמית', וטיפולי הכימותרפיה נמשכו. "התגובה הטובה של גופו מעורבת גם בימים רעים", כתבה אשתו בבלוג שלה. "זו חרב פיפיות. בעוד כימותרפיה הורגת את כל הרע, היא גם לוקחת איתה את הטוב ומשאירה לאנדרו מעט מאוד לעבוד איתו".
הדברים המרגשים ביותר בבלוג של סמנתה סמית' הגיעו כשכתבה על עצמה. נניח, בחודש יוני, דיברה על ההחלטה שלה לרוץ על ההליכון שבחדר בית החולים - דבר שלא עשתה זמן רב, ושכל כך אהבה לעשות קודם לכן: "לא עזבתי את בית החולים שבוע והרגליים שלי כבר חיכו לריצה של כמה מיילים. חשבתי לעצמי - זה נהדר, אני יכולה לרוץ, ועדיין להישאר לצד אנדרו. אבל כשהסתכלתי מעבר לכתף וראיתי אותו שוכב על המיטה ומקבל כימותרפיה, ליבי רוסק לגמרי ועצר אותי מלרוץ אפילו צעד אחד. דמעות זלגו על לחיי, וחוסר ההבנה היכה בי כמו טון של לבנים. איך יכול להיות שלאנדרו יש סרטן? זה לא הוגן. זה לא הוגן שאני ארוץ בחופשיות בזמן שהוא צריך לשבת במיטת בית החולים הזו ולקבל סם שמחרב את גופו. אחרי ההתפרקות הזו סירבתי לרוץ. מדי פעם ניסיתי, אבל כל צעד הזכיר לי את חוסר הצדק שאני יכולה לרוץ ואנדרו לא, ולא יכולתי להתמודד עם זה".
במאי שוחרר סמית' לאחר ארבעה שבועות רצופים של אשפוז, ובחלוף מספר עליות והמון מורדות, החליט לנסות לחזור לחיים. מצבו הרפואי לא אפשר לו לשוב למגרשי הכדורסל, ועל כן ניצל את תואר הכלכלה שהשיג באוניברסיטת באטלר כדי להתחיל לעבוד בחברת פיננסים.
ואז הגיעה ההתמוטטות.
אחת העובדות שמעה בום חזק ומיהרה לחדרון של אנדרו סמית', רק כדי לראות את 211 הס"מ שכובים על הרצפה נטולי הכרה, ביומם השלישי בעבודה. השעה היתה 13:43. ליבו של כדורסלן העבר נדם, ומסביב, יתר העובדים נכנסו לפניקה: אמבולנס הוזמן, אך עד שהגיע, התבצעו חיפושים קדחתניים אחר מישהו שיודע לבצע החייאה. תשע דקות לאחר מכן הופיעו במשרד צמד חובשים, שקיוו ששוק חשמלי ישיב את אנדרו סמית' להכרה. גם זה, כמו אינספור נסיונות החייאה נוספים, לא עבד.
22 דקות אחרי שאיבד הכרה והתרסק לרצפת החדרון שלו, שב ליבו של אנדרו סמית' לפעום. ההכרה חזרה רק אחרי ארבעה ימים של תרדמת - ארבעה ימים בהם פחות או יותר כל רופא אפשרי הבהיר למשפחה ולחברים שהסיכויים לצאת מאירוע שכזה שלא כצמח וללא נזק מוחי נמוכים מאוד. ובכל זאת, אנדרו סמית' יצא ממנו, ויצא ממנו בגדול - ללא כל נזק מוחי שהוא. לאף אחד לא היה מושג האם יש קשר בין דום הלב והסרטן. "העובדה שאנדרו מסוגל ללכת ולדבר היא נס", כתבה אשתו. "העובדה שהתעורר כבעלי, כאותו גבר בו התאהבתי לפני כמה שנים, אותו גבר טפשון שצחק איתי למשך שעות אחרי שהתעורר, אותו גבר שנלחם כל קרב עם כל טיפת כוח אחרונה, היא פשוט נס. מעולם לא חשבתי שאראה דבר שכזה. כמה אנשים בעולם זוכים לראות נס של אלוהים?"
החודשים הבאים היו די טובים: אנדרו שב לעבודה בה התמוטט, המשיך עם הטיפולים, החל לאמן כדורסל בקבוצת הנערים של הכנסיה המקומית, ואמר ל-CBSSPORTS: "לא הגעתי לכדור הארץ כדי לשחק כדורסל. אני כאן כדי לחלוק את הסיפור שלי. אם אצליח להשיב אפילו אדם אחד ממקום חשוך - וקיבלנו מאות מכתבים - הרי שהשנה הזו היתה שווה הכל". ואילו, גם אנדרו וגם סמנתה לא היו יכולים שלא לחשוב על הפחד - הפחד ממה יקרה מחר, מחרתיים, בעוד חודש או חודשיים, שנה או חמש. "נדמה היה שבכל פעם שאני ואנדרו הרגשנו שאנחנו יכולים להתחיל מחדש, משהו רע קרה", כתבה סמנתה בתחילת 2015. "ולא סתם רע - משהו שזעזע אותנו לגמרי. דיברנו על הרעיון של להביא ילדים, ומיד הוא אמר - רגע, מה יקרה אם...? הוא לא צריך היה לסיים את המשפט. שנינו ידענו את המשמעות. מה אם הטיפול לא יצליח? מה אם הסרטן יחזור? מה אם ניצור משפחה גדולה ויפה ואז דברים יתחילו להשתבש ואצטרך לטפל בה ובאנדרו לבדי? מה יקרה אם?" ואילו, באותו פוסט, כמעט כרגיל, השמיעה אשתו של כדורסלן העבר גם לא מעט תקווה: "המחלה הזו שינתה לנו את החיים, אבל לא ניתן לה לשתק אותנו. אז אנחנו אומרים ברוך שפטרנו ושלום ל-2014! מצבו של אנדרו מצוין ואנחנו לא מסתכלים אחורה".
במרץ של 2015 עבר את מה שאמור היה להיות טיפול הכימותרפיה האחרון שלו, והיה נתון תחת מעקב רפואי קפדני. הסרטן שב במהירות. "שנינו היינו בהלם ונכנסו לדיכאון", כתבה סמנתה באוגוסט. "לקחנו את החודשים האחרונים כדי להבין מה זה אומר עבורנו. אמרנו למשפחה ולחברים הקרובים, אבל מלבדם, שמרנו את זה לעצמנו. האמת היא שאהבו את הנורמליות. אהבנו לנהל שיחות עם חברים וזרים שלא סבבו סביב הסרטן. אהבנו לחשוב על לקנות את הבית הראשון שלנו יחד. אהבנו להרגיש כמו שני בני 24. אנדרו ואני רוצים להיאחז בזה כמה שאפשר, אבל אנחנו יודעים שדברים הולכים להתערער בחיינו. הוא יעבור השתלת מח עצם. זו הליך אינטנסיבי עם סיכונים גדולים אבל גם עם תגמול פוטנציאלי גדול. זו יכולה להיות התרופה. זו יכולה להיות התשובה לתפילות שלנו... אנדרו התמודד עם המחשבה על הצעד הבא הזה כפי שתמיד עשה - כמו לוחם. הסרטן באמת בחר את הבחור הלא נכון להיאחז בו. אנחנו הולכים לבעוט לו בתחת. לתמיד".
בספטמבר הוסיפה: "זה הגיוני ללכת לקניות ולהתפרק בנסיעה חזרה הביתה כי אני חולפת על פני בית קברות. זה הגיוני לחוש כאב. זה הגיוני לחוש חזקה, אבל אז חלשה. זה הגיוני ולגמרי מתקבל על הדעת להתמודד עם הדברים הללו בשונה מאנשים אחרים". ובאוקטובר, רגע לפני ההליך המסוכן, כתבה: "אנחנו יודעים שזה הולך להיות אחד הימים הכי קשים ונוראיים עד כה. אבל אנחנו גם יודעים שזו תהיה התרופה. אני פשוט מסוחררת מהמחשבה על חיים ללא סרטן. כמעט כל הנישואים שלנו לוו בלחימה במחלה. אנחנו לא יכולים לחכות כבר להיות משעממים, ושהלחץ הכי גדול יהיה מי מחליט מה אוכלים לארוחת ערב. נילחם בימים הקרובים כדי לרדוף אחר החלום הזה".
ההשתלה כשלה, ומצבו של אנדרו סמית' הוסיף להחמיר. בדצמבר 2015 כתבה סמנתה כי הלימפומה הפכה ללוקמיה אגרסיבית: "אלה חדשות מאוד, מאוד רעות. אנחנו מודאגים. אנחנו מפוחדים. אנחנו מרוסקים.... המחלה האכזרית הזו לעסה וירקה החוצה כל סם וטיפול שניסינו בשנתיים האחרונות, כאילו כלום. צרחנו ובכינו. אני לא מסוגלת לאכול או לישון. זה חתך את החלקים הפנימיים ביותר של הלב והנשמה שלי ולעתים, הכאב נראה פשוט בלתי נסבל... אנחנו זקוקים לנס". אבל הנס לא הגיע, וב-10 בינואר, 2016, כתבה סמנתה סמית' את המילים המצמררות הבאות:
"אני מביטה על מסמך וורד ריק כבר עשרים דקות, מנסה למצוא את המילים. אני לא מסוגלת לשאת את המצב אליו הגענו... אני לא מצליחה לעכל את העובדה שלא נותר דבר לעשות אלא להגיד לאנדרו כמה שאני אוהבת אותו, להחזיק לו את היד ולהיות איתו בכל שנייה שנותרה לנו יחד. הרופאים אומרים לי שהמוות בלתי נמנע ושאנדרו הולך למות מהמחלה הזו. אין עוד טיפולים, אין ניסויים, לא נותר עוד מה לעשות... הוא מפחד מהמוות ואני מפחדת מהחיים... הכאב שאני חשה מדי יום גורם לי לכאוב מבפנים. אני מרגישה אותו בכל עצם בגופי ובכל חלק של ליבי המרוסק.... אני מקוננת על כל רופא שמספר לי על העתיד שלא יהיה לי עם בעלי. אני מתאבלת על הילדים שלי ולאנדרו לא היה סיכוי להביא. אני חרדה מאוד משום שמעולם לא דמיינתי עתיד בלי אנדרו".
חלפו יומיים, ובשבוע שעבר אנדרו סמית' מת בשנתו, בגיל 25 וארבעה חודשים. "אנדרו הלך הבוקר לעולמו בשלווה, בזמן שישן בתוך ידי ואמרתי לו שאני אוהבת אותו. אוהב אותך לנצח", צייצה סמנתה, והבטיחה לכתוב פוסט פרידה נרחב יותר בבלוג שלה - לכשתצליח. לא ברור מתי זה יקרה.
את זה האחרון שפרסמה, חתמה במילותיו של הסופר הבריטי CS לואיס:
"אני מאמין בשמש, אפילו כשהיא לא זורחת. אני מאמין באהבה, אפילו כשאני לבד. אני מאמין באלוהים, אפילו כשהוא שותק".