אוסקר גרסיה: "היינו צריכים משהו מיוחד". הפודיום עם המהפך של מכבי תל אביב ברמת השרון

בווידאו: תקציר הניצחון של מכבי תל אביב על הפועל ניר רמת השרון

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

לתפאורה היה תפקיד מהותי בהפיכת המשחק למיתוס, זה בטוח. האיצטדיון הרעוע על שם יעקב גרונדמן - מתקן שמתאים לתפקד כאחו ולא כמשטח כדורגל; ריח המאפייה שמעבר לקיר; והמבול. איזה מבול. "אחרי המשחק, בדיעבד, שמחתי שהיינו בפיגור 3:1", נזכר אוסקר גרסיה. "כי זה מה שהיינו צריכים. היינו צריכים משהו מיוחד. היינו צריכים משחק כמו המשחק הזה".

הערב (חמישי) תגיע מכבי, שוב, לגרונדמן. רמת השרון כבר לא בליגת העל, והפעם מדובר בסיבוב ח' בגביע המדינה. בינואר 2016 אפשר בהחלט לקרוא לה שושלת. שלוש אליפויות, גביע, גביע הטוטו, ליגה אירופית, ליגת האלופות. התקציב עצום, הסגל נשפך. אבל ב-24 בנובמבר, שבת, לרמת השרון הגיעה מכבי שהזכירה יותר מדי את העשור שחלף. שני הפסדים ברצף - בדרבי הגדול ובדרבי הקטן; כמה ימים לאחר מלחמה שהבריחה את העוזר ג'רארד אאוטט לספרד ופלירטוטים שהטיסו את אוסקר לבלגיה. וסטיב גורי הבעייתי, עליו השלום, קיבל סופ"ש בחו"ל, ואניימה הגיע עם מטען מהנבחרת.

כולם זכרו יותר מדי עונות בהן מכבי התחילה טוב ואז הגיע המשבר שריסק. כשרן יצחק עשה 1:3 כולם התחילו שוב לחשוב, לשאול, לתהות. האם זו עוד התרסקות? בגלל גונסאלו גרסיה, אלירן עטר ורוברטו קולאוטי - לעולם לא נדע. אבל כן נדע שזה ה-משחק שהתניע השושלת. וזה מה שקרה.

"הפודיום", כל הטורים

הפועל ניר רמת השרון: גל ניר, קובי מוסא (לירן קצב, 54), סביטי ליפנייה, יניב לביא, עמיר נוסבאום; עשהאל בן שבת, משה אבוטבול, אור אוסטווינד (אוריאן יעקב, 86), אסי בלדוט, אדריאן פרננדס (ברוך דגו, 66); רן יצחק.

מכבי תל אביב: וינסנט אניימה; שרן ייני, קרלוס גרסיה, איתן טיבי, יואב זיו; מהראן ראדי, גל אלברמן, חסן אבו זייד (רוברטו קולאוטי, 46); גונסאלו גרסיה (משה לוגסי, 83), אלירן עטר, מונס דאבור (רוברט ארנשו, 58).

שאלתי את רפי ימיני, השבוע, אם הוא עדיין עובד ברמת השרון.

הוא צחק. "זה כמו שתשאל אותי אם אני עדיין גר בבית", ענה איש המשק של הקבוצה מהלאומית. וכן, את המשחק הוא לא שוכח. "אחת ההצגות הגדולות בהיסטוריה של רמת השרון", הוא מגדיר.

רובן מרטינס תפס את מקומו של אאוטט על הספסל, וקובי אלפסי עלה למגדל השידור לבד - הוא הציע לקמי ברץ לעלות לשדר משם לרדיו, אבל לטכנאי של קמי לא היה מקום. בדקה השמינית זה התחיל, כשרן יצחק עשה 0:1 של צנטרפור. שני סיבובים על קרלוס גרסיה, ובעיטה ששלחה את הכדור לרשת של וינסנט אניימה ואת העצבים לראש של איתן טיבי. "מכבי הגיעה במומנטום רע אבל עדיין היתה קבוצה מפחידה", נזכר יצחק. "והגול הראשון היה יפה", הוא מכריז. באמת יפה. ואז, בדקה ה-39, נוסבאום זרק כדור למעלה ואניימה יצא וקלט, בקלות. "ואניימה לוקח", כבר שידר רמי ויץ, אבל הניגרי השמיט, איכשהו, ובלדוט עשה 0:2. "אז הרגשנו שאנחנו ממש יכולים לעשות את זה", אומר יצחק.

אוסקר תפס את אוזנו השמאלית מרוב לחץ.

מונס דאבור עוד לא היה מה שהוא היום, אבל בתורת הענף הוא כבר היה בקי מאוד. "בכדורגל - כשהכדור רוצה להיכנס, הוא נכנס. ככה זה", אומר חלוץ גראסהופרס בשיחה משווייץ. "זה היה הלם, להיות בפיגור הזה, ברמת השרון. אתה כבר מתחיל לחשוב שנכנסת לבור עמוק שאי אפשר לצאת ממנו".

אלירן עטר היה אחד הראשונים להתעשת. "בוא, שחק איתי, שחק איתי", אמר לדאבור, "אנחנו נעשה את הגול". דאבור התעודד. "קצת אחרי ההלם, קשה להסביר את זה, היתה לי הרגשה שהולך לקרות משהו מיוחד במשחק הזה. לא ידעתי אם ננצח, אבל חשבתי שלפחות נצא עם תיקו". מונס התחיל את הקאמבק. קרן של ראדי, דקה לפני השריקה להפסקה, מצאה את הראש שלו, 2:1.

האנגלית של אוסקר עוד לא היתה קולחת, ובעונה ההיא הוא נעזר בשירותי התרגום של פטריסיו סייג. הוא לא איש של נאומי מוטיבציה, אבל את המחצית הזו הוא זוכר. "הוא נתן לנו הרגשה שאפשר לעשות את זה", אומר דאבור. והמאמן מוסיף מהמלון בזלצבורג: "ידעתי שאסור לנו להפסיד. עם שלושה הפסדים רצופים, מי יודע מה היה קורה. אמרתי לשחקנים שאם אנחנו רוצים לעשות משהו עם העונה הזו, אנחנו צריכים לנצח כאן. צריכים להראות אופי. אמרתי שאם מישהו לא מאמין, שיגיד, ואני אעשה חילוף". עם קשר או בלי, הוא הוציא את אבו זייד והכניס את קולאוטי. לראשונה שבר את ה-3-3-4 ("בברצלונה זה עבד מצוין", ענה לביקורת בלילה ההוא).

מתי הבנת שאתם חוזרים?

"בדקה הראשונה של המחצית השנייה. ראיתי את זה בעיניים של השחקנים. הבנתי שזה תלוי בנו".

רן יצחק בכל זאת התעקש. בדקה ה-49 שוב כדור גובה, שוב בלדוט השתלט, שוב יצחק מסיים. 1:3, והפעם באמת נראה שזהו-זה. "שאגות שמחה, לא האמנו לרגע", איש המשק ימיני משחזר. "במכבי הזניחו את ההגנה והופתעו מהצגה. הצגה של כדורגל. מרכז השדה שלהם היה פרוץ, ואנחנו נכנסו לקצב. גרסיה לא הפסיק לגעור בשחקנים שלו". "איך קורצקי תפס את הראש…", זוכר יצחק.

שאלתי את אוסקר אם הוא חשב בנקודה ההיא שמעמדו בסכנה. "לא", אמר. "ידעתי שאנחנו מספיק טובים כדי לחזור". דאבור כבר ראה פתיחת עונה טובה מתרסקת, בעונה שלפני כן, עם מוטי איוניר. "אבל בשנה של אוסקר זה הרגיש כאילו משהו חדש קורה לנו", הוא אומר. "לא באמת חששנו שיכולים לקרות דברים שיזכירו את העונה שלפני". אגב, מאז מאי 2003 בטדי (2:3 על בית"ר) מכבי לא הפכה פיגור של שני שערים לניצחון.

אבל אז, בשבת ההיא בגרונדמן, קרו כמה דברים.

ארובות השמיים נפרצו, והתחיל המבול. "מבול של שערים", רן יצחק כבר בשלב שאפשר לצחוק על זה; קובי מוסא נפצע ויצא — כשעה לאחר מכן יגיד "יא אללה, כשיצאתי היה 1:3 לנו"; אוסקר הכניס את ארנשו במקום דאבור, ומכבי בכלל זנחה את הטיקי-טאקה לטובת 'כולם למעלה'; שרן ייני הפך להיות חלוץ ימני; והאוהדים הצהובים סחפו כמו הגשם - עבור המעטים, יחסית, שהיו שם, המשחק חקוק כל כך עמוק עד ששום מבול לא ימחוק, מן תו תקן לעונה ההיא.

בדקה ה-63 ייני הרים, וגל ניר ראה איך מחצית ראשונה טובה שלו הופכת למחצית שנייה איומה. גונסאלו, בשמאל, הכניס את ה-3:2. "עד היום אני לא יודע להסביר את זה", מקונן יצחק. "הם כבר היו גמורים. הכניסו את קולאוטי, גונסאלו נתן את הגול והם התחילו ללחוץ עלינו כמו מטורפים".

דקה 74. ארנשו לייני, ייני בועט, ניר הודף/משמיט, אלירן אומר תודה. 3:3! עטר חגג, אבל קודם סימן לחבריו: אל עיגול האמצע. אף אחד במכבי לא חייך. גם לא על הספסל. המטרה היתה ברורה. "איך ירד לנו האוויר ב-3:3", נזכר ימיני והבאסה ניכרת. "כבר הרגשנו שזה מגיע. שחקן ספסל שלהם זה התקציב שלנו. אבל עמדנו בגבורה".

זו לא היתה עונה אדירה של וינסנט אניימה. ברשימת התורמים לאליפות הזו, הוא כנראה לא מתברג לטופ-10. אבל בדקה ה-79 הגיע הרגע הגדול שלו ב-2012/13. הכדור הגיע לעברו, והוא 35 מטרים משערו. משחק הרגל שלו תמיד היה משובח, אבל מעולם לא קרה שרוברטו קולאוטי קיבל בישול משוער. הפעם כן. בומבה של אניימה הגיעה אל החלוץ הדי-מיובש, שלא כבש שער מאז אפריל. רוברטו הסתנן לכדור, שהסתנן בין רגליו של גל ניר. 3:4, אוסקר והצוות מעל העננים - זו היתה השאגה האמיתית הראשונה שלו (7.5 בסולם לוגסי). "כמה נהניתי", נזכר מאמן רד בול, "כבר אז הבנתי את החשיבות של הגול הזה. לא רק למשחק אלא לעתיד".

קולאוטי, כאמור, לא קיבל יותר מדי צ'אנסים לפני וגם אחרי. "הגענו במצב רגיש למשחק הזה", הוא אומר מביתו החדש שבדיסלדורף. "היתה גם מלחמה, זה לא היה פשוט. מהמשחק הזה, אבל, התחילה העלייה". ולגביו? "הייתי על הספסל, ניסיתי להישאר בפוקוס. הרבה יותר קשה לי לעלות מהספסל מאשר לפתוח, קשה להיכנס לקצב". אז מה אוסקר אמר לו במחצית? "הוא אמר לי לשחק למעלה", הוא צוחק, "אני הרי לא יכול לשחק בשום מקום אחר".

ואז ההשחלה. דאבור מספר שהספסל שאג. וקולאוטי? עד כמה שמח בגול? "זה היה הגול היחיד שלי", הוא שוב מתבדח, ומשמיט בכוונה את השער הפחות חשוב, לטענתו, בדרבי ("האליפות כבר היתה שלנו"). "אני זוכר בעיקר את האוהדים. זה היה מגרש קטן, וכולו היה מלא באוהדי מכבי. לכבוש גולים זה החיים שלי. הייתי בקבוצות שזכו באליפות והייתי דומיננטי, אבל בעונה ההיא משהו הרגיש חסר. זה בהחלט היה משחק מיוחד. זו לא שאלה בכלל".

וכך כבשה מכבי שלישייה ב-16 דקות, אחרי גול אחד בלבד ב-269 הדקות הקודמות. והמשחק נגמר, וגרר עוד עימות בין אוסקר לקורצקי, וריח הלחמניות התערבב עם ריח הגשם, והארומה שידרה אליפות — וזהבי ופריצה עוד לא נחתו בנתב"ג. "זה המשחק שנתן לנו דחיפה", מסכם דאבור. "מנטלית, שם קיבלנו את הביטחון". "ראיתי את השחקנים שמחים", נזכר אוסקר, "ורק רציתי שיהנו מהרגע הזה. שם הבנו שיש לנו יכולת ואופי לזכות באליפות. המשחק הזה הראה לקבוצות האחרות כמה קשה לנצח אותנו".

רן יצחק היה שבור. "לא עיכלתי. עוד גול ועוד גול", הוא אומר. ואיש המשק ימיני זוכר עד היום. "היה עצוב בחדר ההלבשה, השחקנים כבר טעמו ניצחון וזה שבר אותם. גם אותי. לא יכולתי לעשות כלום. לא כביסות, לא כלום. השארתי את החולצות על הספסל, על הכיסאות. לא יכולתי לזוז".

שתי הקבוצות נפגשו בהמשך לא פעם ולא פעמיים, כולל במשחק האליפות של אותה עונה. אלא שאותו גרונדמן - כמה נוח - כבר היה צר מלהכיל, ומכבי חגגה באצטדיון רמת גן. מאז רמת השרון נהייתה חלשה יותר, ומכבי חזקה יותר. אז מה יהיה הערב, ימיני?

"קיבלנו מכתב מההתאחדות", הוא חושף, וצוחק: "מאשרים לנו לעלות עם שני שוערים, כל אחד תופס צד - בשער של כדוריד".

לצערו של ימיני, גם המכתב הבדיוני כנראה לא יעזור.

מול מכבי חיפה ערן זהבי כבש את השער ה-20 שלו בליגה. אולי העונה זה יקרה - אולי הפעם הוא ישבור את שיאו המיתולוגי של נסים אלמליח, 30 שערים בעונה אחת. פעמיים זהבי היה קרוב, ואלמליח ניצח.

יש עוד נתון שצריך להתייחס אליו - שערים למשחק. אלמליח כבש את ה-30 שלו ב-23 משחקים בלבד. העונה, הקצב של זהבי משוגע אפילו ביחס לעצמו, והוא יכול להתקרב אפילו לממוצעים של אלמליח. בתקופת זמן זו, זהבי אפילו מעל החלוץ הבית"רי משנות ה-50'.

ומעתה ועד הסוף - שבירת שיא או לא - "הפודיום" יעקוב אחר המסע. להלן גרף שמציג את נתוני זהבי העונה, נתוניו בשתי העונות האחרונות, ונתוני אלמליח של 55'. כדי לנפץ את השיא, זהבי יצטרך לכבוש 11 שערים ב-18 המשחקים הבאים.

אז מה אתם אומרים - יקרה או לא יקרה?

עבור מאמן בליגה הלאומית, הדבר הכי טוב שיכול להיות הוא עליית ליגה. סמל של הצלחה, לא? אז זהו - שלא.

כבר בקיץ הזהרנו את יוסי אבוקסיס על כך.

"אני מכיר את הסטטיסטיקה הזו", אבוקסיס אמר. "הרבה פעמים כשקבוצה עולה ליגה, לא יודעים להעריך את ההבדלים בין שתי הליגות ולפעמים זה פוגע. יש את המחסום הזה, בין הלאומית לליגת העל, וצריך לדעת להרכיב קבוצה טובה. אבל יש פה לאנשים מספיק ניסיון, במיוחד למשה".

ניסיון או לא ניסיון, הבוסים של הכדורגל פה, כרגיל, לא יודעים להעריך את ההבדל בין הליגות, לא מעמידים קבוצה מספיק טובה, נותנים למאמן צ'אנס קצר מדי, והופ - ללשכת האבטלה. אבוקסיס הצטרף לסטטיסטיקה בחודש שעבר, ובשבוע שעבר גם פליקס נעים חבר אליו. אותו סיפור - הסטטיסטיקה תמיד חזקה יותר ממילים.

כשיותר מדי מאמנים מפוטרים, הבעיה תמיד מעליהם. ואם אחוזי הפיטורים בכדורגל גבוהים, בקרב המאמנים העולים ליגה זהו באנקר. מתוך תשעת האחרונים שעלו, שמונה הלכו הביתה - והכי מאוחר בינואר. 89 אחוזי אבטלה!
מבט בטבלת הלאומית הנוכחית מראה - מכבי הרצליה במקום הראשון. חיים שאבו, שמור על עצמך.

orenjos@walla.co.il